הפילוג במדינתנו מתרחש במלוא עוזו בימינו בין הזרם הדתי לחילוני.
הזרם הדתי נשלט על-ידי קבוצה של כומרים פרו-נוצריים אשר מחצינה ומתחסדת בדתיותה, מסתגפת ומחמירה בהלכותיהּ עד-כדי סכנת נפשות לעתים וכל זאת כדי לטעון שהם קרובים "קירבה אולטימטיבית לאלוהים", וכדי להפוך את כל השאר ל"משתדלים" סוג ב. כך נוהג כל מי שריק מחכמה – משקיע בניפוח חיצוניותו, וזה עובד להם, מפני שרוב חסידיהם הם עמי ארצות נבערים ממדע ודעת, אינם מסוגלים לזהות חכמה, ומתפעלים מהזיות ודמיונות.
נהוג לחשוב על הזרם החילוני שהדת דוחה אותם, שהם מעדיפים את התאוות, אך הדתיים אינם שונים מהם ברדיפת התאוות. כמו כן, בקרב כל המגזרים, המידות הרעות מביאות עמן חולאים רעים עד שהאדם (שטרם הפך לבהמה עבה וגסה) קץ בתאוות באופן טבעי; ותאוות שהינן בגדר תועבה נעשות על-ידי מעטים, הן באוכלוסייה החילונית והן באוכלוסייה הדתית.
החילונים קצים בדת משה – או יותר נכון בדת הפרו-נוצרית – מפני שהם גם משׂכילים ויודעים להבחין בין אמת לשקר וגם מפני שהם אובייקטיבים! כלומר, לא פיטמו אותם מקטנות בסיפורי מעשׂיות מטמטמים על המינים, מאזני שכלם מתפקדים כראוי, והם רואים ברוב הדתיים קבוצה של טיפשים במקרה הטוב. החילוניים מבינים שגם אם ירצו "להתקרב לאלהים" יהיה עליהם לקבל מרותם של כסילים, וכפי שכותב עליהם הרמב"ם במאמר תחיית המתים (עמ' עב):
"והם מדמים שהם 'חכמי ישראל', והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים [...] כי הראיה על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
אף-על-פי-כן, רבים מהחילונים מבקשים להשתלב בשלב מסוים בחייהם בדת-משה, לעיתים זה נובע ממשבר, לפעמים מתהיות על שׂכר ועונש, ולעתים מתוך נסיבות השגחה ייחודיות שעוררו אותם להכיר במציאותו של בורא-עולם. ברם, בעקבות ריבוי השיטות כיום – או יותר נכון בעקבות ריבוי ר"בים המטילים דופי במתחריהם – זה הפך לקשה, והחיפושיהם מלווים בהשפלות ואכזבות.
נכון שחובה לחתור להגיע אל המקורות המהימנים, כפי שנאמר (מש' ב, ד): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה", אך אלו הם יחידי סגולה, הרוב עתיד להתייאש או ליפול ברשתם של המינים. כמו כן, המינים מפתים את החילוניים במשאות שווא ומדוחים חלקלקים מבית היוצר של מהטמה גנדי. כל זאת כדי לחזק ולבצר את שררתם, מפני שרוב בני האדם החילוניים נמשכים להזיות האחווה והשלום כמו פרפרים לאש, וכמעט בכל מחיר יעדיפו את השלום, גם אם הוא מרוצץ במגפיים מסומרים את יסודות דת האמת – המינים מבינים זאת.
וכך פועל שלום ארוש, ממפורסמי המינים, אשר בספרון שהביא לי סבי (כדי שאכתוב מאמר): "לאהוב כל אחד ממש כמו הבן שלי" – הוא מטשטש את העונש אשר הנחית ה' על המירונים. אסון מירון המם את המינים, והותיר אותם תוהים ובוהים: היאך ייתכן שבמקום הקדושה והרוממות הגדולה ביותר, בקבר של בר-יוחי, ובעונת נחת הרוח הרבה ביותר של אלילם, בל"ג בעומר – דווקא במקום ובזמן ה"קדושים" הללו הם ספגו את המכה הקשה הזו?
לכן, שירות הלקוחות של בר-יוחי מחלקת שלום ארוש הוציאה תשובה (עמ' 5):
"הוא [=בר-יוחי] מסר את ההילולה שלו והקריב את הקורבן הגדול הזה של אותם קדושי מירון כדי להעביר לעם-ישראל מסר הנוגע ישירות ללב ליבה של התורה".
לפי שלום גרוש – שיקוץ בר-יוחי הכַּלְבי מנהל את העולם! שהרי לפי הגרוש, בר-יוחי החליט להקריב את אותם ארבעים וחמישה עובדי אלילים, כד להעביר מסר לעם-ישראל שנוגע לתורה! לפי ארוש, האלהים עזב את הארץ והפקיר את ניהולה לאלילים דוגמת בר-יוחי.
וזהו היסוד העשירי בשלושה-עשר יסודות דתנו, ואלה הם דברי הרמב"ם:
"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".
אגב, המוטיב הזה, לפיו "עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ" (יח' ח, ב) והותיר לאחרים לנהלהּ חוזר ונשנה בספר הזוהר האלילי, ראו לדוגמה במאמר: "מי הוא אל הממטרות?".
התפישׂה הפגאנית הזו, לפיה התועים שמתו בייסורים "הוקרבו" על מזבח עוונות האומה, פשטה מאד בעולם הדתי וכך נכתב באתר "עמותת קדושי מירון" (וראו גיידסטאר):
"חייהם נקטעו בשיא פריחתם, ובמותם ציוו לנו את החיים [כאילו היו חיילים שהגנו עלינו בגופם ובזכותם אנו חיים]; האסון גבה 45 נשמות קדושים, שנבחרו לעלות ככפרה על כלל עם-ישראל, בסערה השמיימה [כאילו היו אליהו הנביא בשעתו, והאמת שנרמסו, דיממו דימומים פנימיים ונחנקו] ובכך הפכו הם לבני היכלא [=בפנתאון האלילי] דרשב"י".
פשוט גועל-נפש!!! איכססס
לפנינו תפישה נוצרית מובהקת! לפיה יש "קדושים מעונים" אשר נבחרים כדי להתייסר בעוון העם, ובייסוריהם הם ממרקים את עוונות העם ומטהרים את העם מטינופו. ובמלים אחרות, ניתן להמשיך ולשקוע בתאוות, שהרי אלהים כבר יבחר איזה "קדושים מעונים", כדי שישאו בעוונות, ויטהרו את העם מטינופו, והזיה זו יסודה בנצרות הבהמית של יש"ו המעונה.
ויתרה מזאת, אם העם מטוהר עתה מטינופי העוונות, אין צורך עוד לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה שלמה לפני ה' יתעלה! שהרי במיתתם, ה"קדושים המעונים" כבר ניקו אותם לפי דמיונם מכל עוונותיהם ופשעיהם, בדיוק כמו תפישת הנצרות את ייסוריו של ישו.
וההזיה האחרונה הזו, הינה כפירה ביסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".
כמובן שהזיה זו גם הורסת את יסוד התשובה כאמור, וחוסמת את הדרך לשוב אל ה'.
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).
הבה נשוב לענייננו: ארוש המטונף מוסיף וכותב כך (עמ' 6):
"מהו המסר? מה רוצים מאיתנו בשמיים? [ומסביר:] לאחר האסון הזעזוע הורגש באוויר בכל הקבוצות ובכל הקהילות ובכל החוגים. באותה תקופה כל הרבנים והצדיקים [המינים והרשעים] הבינו, ואמרו, שהמסר של האירוע הוא קריאה לאחדות ולאהבת ישראל".
לטענתו, המכה הגיעה כי הם לא אוהבים מספיק את עם-ישראל! ובמלים אחרות, לא בגלל שהם עובדי אלילים אילמים, לא בגלל שהם מתעקשים בעיקשות פגאנית קיצונית ומתועבת ביותר להתטנף בגילולי בר-יוחי במירון ובאומן, לא בגלל שהם סטו מדרך האמת וממיטים על עמֵּנו בהשקפותיהם האליליות אסונות איומים ונוראים, ולא בגלל שהם מתעים את עמנו אחרי ההבל: אחרי קבלה פגאנית, אף שיסוד מיסודות דתנו הוא שדת משה לא תוחלף לעולם!
והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי:
"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה".
ארוש ממשיך להתעות ולתעתע (עמ' 7):
"זה אומר לעשות משהו רציני בשביל עם-ישראל, ואין מה שעם-ישראל צריכים יותר מתפילות, תפילות כמו שצריך, במסירות נפש. לכן כבר באותו לילה שם במערה ה' נטע בליבי [אלוקקי, המוצר הכוזב שיצרת לעצמך הוא זה שנטע בדמיונך] את המחשבה שכל עם-ישראל חייבים להתפלל חצי שעה ביום על אחינו בני ישראל שיחזרו בתשובה שלמה ברחמים".
מה אומר המלוקקי הזה? ובכן, הוא רומז ברמז עבה שהאסון נחת על חסידיו עובדי האלילים בגלל אותם חלקים בעם-ישראל שלא שבו בתשובה שלמה! ובמלים אחרות, הוא מאשים למעשה את החילוניים באסון מירון, ואת עצמו על-כך שלא "התפלל מספיק" על החילוניים כדי שישובו בתשובה שלמה, ולכן, בגלל רשעותם של החילוניים מתו ארבעים וחמשה עובדי אלילים אילמים כעורים במירון הפגאנית והמתועבת, הארורה הנגעלה והמבחילה.
מטרתו של מלוקקי היא אחת: להסית ולהדיח את אנשיו מן המחשבה שהאסון הגדול הזה הוא עונש אשר נועד לעורר אותם לערוך חשבון נפש מקיף ויסודי על מעשיהם ומחשבותיהם! שהרי אם חסידיו השוטים יערכו חשבון נפש הם יגיעו למסקנה שהוא התעה אותם אחרי ההבל והדיח אותם למינות! שלא לומר שהם יבעטו בו ויבטלו הוראות קבע ותרומות...
אז מה עושה אבו-יוחי? הוא טוען שעליהם להתפלל על החילוניים, וכך הוא מחדיר להם את ההזיה שמי שאשם באסון הנורא הם החילוניים, וקצת גם חסידיו עובדי האלילים האילמים, מפני שלא "התפללו מספיק" כדי שהחילוניים יחזרו בתשובה. עכשיו גם מובן מדוע כל הכומרים הללו מתנגדים התנגדות נחרצת ללימודי המדעים והדעת, שהרי כדי להחדיר את ההזיות הנחותות הללו לחסידיהם השוטים, מן ההכרח תחילה להחריב את מוחם בהזיות.
והאמת? האמת היא שהם נוצרים אשר מרוצצים את יסודות דתנו במגפיים מסומרים.
וארוש ממשיך (עמ' 34):
"בתפילות שלי על עם-ישראל אני אומר לקדוש-ברוך-הוא: 'רבונו של עולם, אני מוותר על כל המצוות, אני רוצה רק מצוה אחת: רק לאהוב כל יהודי, רק אהבת ישראל' [...] ישנה רק מצווה אחת: לאהוב כל יהודי! ורק אותה אנחנו רוצים".
מהי ההזיה הזו? וכי יעלה על הדעת לומר לה' יתברך ש"אנחנו מוותרים על כל המצוות"? ולא רק שהוא החריב את מצות אהבת ישראל, שהרי מצוה זו נועדה אך ורק לבני ברית שאינם מפקפקים ביסודות דתנו, אלא שהוא גם מתיר את כל התועבות ובלבד שתהיה בנו "אהבת ישראל". ובמלים אחרות, אדם יכול להשחית את דרכיו כאלישע אחֵר, אך אם הוא אוהב כל יהודי, עדיין הוא במעלה נשגבה מאד לפני ה' יתעלה. וכנראה שכך המין המתועב הזה מצדיק לפני עצמו את כל תועבותיו ושחיתויותיו – בהזיה שהוא אוהב כל יהודי מעם-ישראל.
והאמת? האמת היא שהוא משונאי ישראל הגדולים ביותר! שהרי המינים גורמים לעם-ישראל נזקים איומים ונוראים, משחיתים את מוחם והשקפותיהם, והכל על-מנת לשמור על שררתם ושלל טובות ההנאה שלהם, אשר מושגות על גבם של ההמונים הנרצעים והכסילים. ומי שאוהב את עם-ישראל יוכיח אותו על דרכיו הרעים, כי מי שמוכיח – הוא האוהב האמיתי!
"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (מש' כז, ו).
"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (מש' ג, יב).
אבו-יוחי משלהב בחסידיו התועים והאומללים את תחושת גמילות החסד, שהם מוחלים, שהם סולחים אשר מוכנים "לאהוב כל יהודי", וכך, בסמי הפטריה המסוכנים הללו, הוא משבית בקרבם את הזעקה לחשבון נפש, את הצעקה האדירה לשוב לה' יתעלה. ולא כך נוהג אוהב, כך כאמור נוהג שונא ורשע, אשר מקריב את עולמם של חסידיו על מזבח בצעו ותאוותיו.
וארוש אבו-יוחי ממשיך ברשעותו (עמ' 50):
"תפילה יכולה לשנות לך את הטבע האטום והאכזרי שלך, עד שתאהב כל יהודי כמו שהטבע שלך לאהוב את הילדים שלך [וכי מי ש'לא אוהב כל יהודי' הוא אטום ברגשותיו ואף אכזר?! דפוק אחד!!]. התפילה מרחיבה את הלב, היא מרחיבה לך את המשפחה, כי כל יהודי נעשה הילד שלך [אין מתחסד כמוהו!!!]. ואכן כך מספר רבי נחמן: 'והייתי מתפלל שארגיש צערו של ישראל, הייתי מבקש מאתו יתברך [מאלוקקי] שאהיה מרגיש צער וייסורים של ישראל'. והדבר הזה נעשה אצל רבי נחמן ממש לטבע עד שהוא התפלא איך אפשר שלא להרגיש את הצער של החולה כמו החולה בעצמו".
זאת ועוד, בדרכם הרעה הזו המינים ביטלו את חובת המלחמה במינים, שהרי אם חובה לאהוב כל יהודי ואפילו את הכופרים ואת האתאיסטים, וכמו שאנחנו אוהבים את ילדינו, ברור כשמש שאסור באיסור חמור להאשים את ארוש אבו-יוחי אבן-מלוקקי במינות, וברור כשמש שאסור לומר עליו שהוא נכלל בקרב המינים שעליהם אמרו חכמים "מורידין ולא מעלין".
ואחתום בדברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם" (יר' ט, יא–יג).
תמונת השער הרשומה מאת: Hanan Harel, רישיון: CC BY-SA 4.0
חבל להשקיע אנרגיות על החוברת הזאת מסיבה פשוטה מאוד
אסון מירון לא היה הראשון וכבר היו בהיסטוריה אסונות שם ומי שלא לומד מהעבר וחושב מה רצה ה׳ וצריך אסון נוסף בשביל שיהיה לו מה לכתוב כאילו הוא המציא את הגלגל אז הוא סתם דפוק או אופורטוניסט…
ה׳ ירחם