top of page

ארבל מחלל שם שמים ביד רמה (ח"ה)

א. ארבל שב לתעתועו


בדקה 1:05:50 ארבל שב לתעתועו בעניין האגדה על ר' אלעזר בר' שמעון, שם דורש ר' אלעזר את הפסוק: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר". כבר ניתחנו את האגדה הזו ואת תעתועו של ארבל בחלק ב, אך הואיל וארבל משום מה חוזר לעניין זה, נעיין שוב בדבריו ונחשוף שוב את תעתועיו.


ובכן, שגיאתו הראשונה הגדולה של ארבל היא שהוא הבין את כל האגדה הזו כפשוטה, וכבר הרחבתי בעניין זה וביארתי את מטרת האגדה בחלק ב; שגיאתו השנייה של ארבל הינה שהוא סילף וזייף את דברי חכמים ע"ה בגמרא, ואסביר: לאחר כל הנסים שתוארו באגדה ולאחר העושר הגדול שנפל לידיו של ר' אלעזר, דרש ר' אלעזר כך: "קרי אנפשיהּ: הייתה כאניות סוחר" וכו', כלומר ר' אלעזר אומר שנעשה לו נס כאילו הוא היה כאוניות סוחר. ולא נאמר במפורש במדרש שזה היה בזכות תורתו, וברור שר' אלעזר לא דרש באופן מפורש שמדובר בתורה גם משום צניעות שלא ישתמע מדבריו שהוא רואה את עצמו כגדול, וגם כדי שלא לתת פתחון פה למינים שיבקשו ללמוד מפסוק זה שהתורה היא ככל המלאכות והסחורות, דהיינו שניתן להפוך אותה לכלי לפרנסה ולמסחר – שהרי קל מאד לשגות בזה במדרש שבו נאמר הפסוק: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר", ואם על התורה נאמר הרי שהיא כמו כל סחורה ומלאכה.


אולם, שר"י בבבא מציעא (פד ע"ב) אמר כך: "היתה כאניות סוחר – על התורה נאמר". ולא רק ששר"י פירש את האגדה כפשוטה ולא רק שהוא התדרדר להשקפות מינות, וכפי שהראיתי בחלק ב, הוא גם חילל-שם-שמים בהשוותו את התורה לסחורה, אף שנאמר: "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ, יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (מש' ג, טו).


ארבל רודף הכבוד והבצע הלך בדרכו של שר"י, וכך אמר בשיעורו בשובו על קיאו בעניין זה:


"הרי כתוב על התורה [=איפה כתוב?]: 'הייתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה', זה שבחה של תורה, שהיא מפרנסת וזנה את לומדיה, אתה עמל כאן והיא עמֵלה לך במקום אחר, היא מפרנסת אותנו, לא היא או אביה מפרנסים אותנו, תגידי לאמא שלך שהתורה מפרנסת אותנו, זה שבחה של תורה, הייתה כאניות סוחר, על התורה זה נאמר, ממרחק תביא לחמה".


כלומר, לפי ארבל התורה היא זו שזנה ומפרנסת, ואם כך, מדוע הוא מתעקש שחובה ואף מצוה לממן את יושבי הישיבות? מדוע שהתורה לא תממן אותם? מדוע הוא מתעקש לפשוט את ידו לקופה הציבורית? מדוע הוא מתעקש לגזול את ממונם של ישראל? והדבר מזכיר לי את סירובם של המינים וצאצאיהם להתגייס לצה"ל ואף בשעת מלחמת מצוה וסכנה קיומית על עם-ישראל, וזאת מן הטעם ש"תורה מגנא ומצלא" – ואם אכן כך, מדוע הם יוצאים להפגנות שלא להתגייס? וכן מדוע הם יוצאים להפגנות אלימוֹת על עניינים אחרים? אם אכן התורה מגנא ומצלא, מדוע הם לא סומכים על לימוד תורת-מינותם שיציל אותם? אלא ברור, ש"התורה זנה ומפרנסת" הינו תירוץ לפשוֹט את היד לקופת הציבור ושהציבור יזון ויפרנס.


כמו כן, יש בדבר זה לדעתי משום עבודה-זרה, שהרי הקב"ה הוא זה אשר זן ומפרנס, וברגע שאדם אומר ש"התורה מפרנסת וזנה את לומדיה, אתה עמל כאן והיא עמלה לך במקום אחר", הוא למעשה הופך אותה לאלוה נעבד – שהרי האדם הוגה בתורה והיא כתמורה לעבודתו בה "מפרנסת וזנה את לומדיה", והמינים האורתודוקסים הפכו את התורה לעבודה-זרה בדַמּוֹתם שהתורה הינה יֵשות בעלת מודעות שמושיעה את עובדיה, והדבר בא לידי ביטוי באופן בולט בשיר המינות המפורסם: "תוירא הקדוישה הסכנני בבקשה לפני צור נארץ בקדושה" וכו'.


שגיאתו השלישית של ארבל הינה שהוא סילף וזייף את דברי הרמב"ם, הבה נחל אפוא בדברי רבנו, וכֹה דבריו בפירושו למשנה מסכת אבות (ד, ז):


"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [כל בעלי המרדעות בימינו אשר כבר נתטנפו מוחותיהם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".


כלומר, לפי הרמב"ם ר' אלעזר היה חולה מאד עד "שאינו יכול לעשות מלאכה", ולכן, בנוסף לכך שמדובר באגדה, מדובר בפשטה באדם חולה שאינו יכול להתפרנס. ובמלים אחרות, גם מי שיבקש להבין את האגדה הזו כפשוטה, אין לו ראיה ממנה כדי להתיר ליהנות מדברי תורה ולחלל-שם-שמים, שהרי מדובר באדם חולה שאינו יכול לפרנס את עצמו! אולם, ארבל מזייף את דברי רבנו ואומר שגם לדעת רבנו ר' אלעזר קיבל את הכסף "משום כבוד תורתו":


"כתב הרמב"ם על הראיה הזו [את הדברים שראינו לעיל, ומסביר ארבל:] הרי הם שלחו לרבי אלעזר ברבי שמעון, נתנו לו את כל הממון הזה, הם נדרו לו את הדבר הזה לצדקה, לרבי אלעזר ברבי שמעון כיוון שהיה תלמיד חכם, משום כבוד תורתו הוא קיבל את הכסף הזה. [...] משבחת הגמרא [...] משבח הכתוב את התורה שאמרה [=ארבל הנוכל מתעה, שהרי הפסוק הזה לא נאמר בתורה אלא בספר משלי:] 'ממרחק תביא לחמה', שזה נאמר על שבח של תורה [...] אבל פה בסוגיה נאמר שעבור כבוד תורתו הוא קיבל את הכסף הזה [...] כתוב בגמרא שהוא קיבל את זה כיוון שהוא היה תלמיד חכם, זה שבחה של תורה, שהיא זנה ומפרנסת את לומדיה בעבור שהם תלמידי חכמים בעבור כבוד תורתם [...] עבור כבוד תורתו" וכו'.


האמנם משום שהוא היה תלמיד חכמים? האמנם משום כבוד תורתו? והלא רבנו אומר לעיל מפורשות שפשט המעשה עוסק "בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה", ומותר גם לתלמיד חכמים ליטול כספי צדקה במצב שכזה כדי שלא ימות, וכדברי רבנו: "ומה יעשו? הימותו?". קצרו של דבר, ארבל מזייף את דברי רבנו, כי לא משום כבוד תורתו ר' אלעזר קיבל את הכסף, ולא משום שהוא היה תלמיד חכמים, אלא משום שהוא היה חולה קשה וכדי שלא ימות בחוליו. וכל הדיון הזה הוא אך ורק לפי פשט האגדה, וכדי להראות לשוטים שגם לפי דרכם בהבנת אגדות חז"ל אין שום ראיה מפשט האגדה כדי להתיר ליהנות מדברי תורה ולחלל את השם.


בהמשך דבריו ארבל מזייף את דברי רבנו מכִּיווּן נוסף, ארבל מתעלם לחלוטין מכך שבפשט האגדה צוין במפורש שר' אלעזר היה אדם חולה מאד, ומתעלם לחלוטין מכך שרבנו מסביר שר' אלעזר קיבל את הכסף מפני שהוא היה חולה מאד – ובמקום זאת הוא מתעתע כאילו דעת רבנו היא שר' אלעזר קיבל את הכסף בגלל שהוא היה "עני", ומטרתו בזה לומר, שכל מי שהוא עני מותר לו לדעת רבנו לפשוט את ידו לקופה הציבורית וליהנות מדברי תורה.


והנה תעתועיו של ארבל:


"כך דחה הרמב"ם: [...] הוא [=ר' אלעזר] היה עני, מה יעשה, ימות? הכסף-משנה הקשה על הרמב"ם על הראייה הזו שלו [=וכי הרמב"ם אמר שר' אלעזר היה עני?!] [...] ואתה הרמב"ם אומר בגלל שהוא היה עני [...] איך אתה הרמב"ם [...] דוחה את הראיה הזו, טוב הוא היה עני [...] אתה [=הרמב"ם] אומר בגלל שהוא היה עני היה צריך לקבל כסף מן הציבור" וכו'.


והרמב"ם כלל לא אמר שר' אלעזר קיבל את הכסף בגלל שהוא היה עני, אלא בגלל שהוא היה חולה קשה אשר אינו יכול לפרנס את עצמו, כך לפי פשט האגדה, והנה שוב דברי רבנו:


"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [כל בעלי המרדעות בימינו אשר כבר נתטנפו מוחותיהם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך".


כלומר, רבנו כלל לא דיבר בעניים שעובדים לפרנסתם וחיים חיי דוחק, אלא בחולים או זקנים שאינם יכולים לעבוד, ואין להם ברירה אלא ליטול מן הקופה הציבורית כדי שלא ימותו. וברור שאסור לתלמיד חכמים שהוא עני ליטול צדקה בעבור כבוד תורתו, ומצאנו בתלמוד תלמידי חכמים עניים מרודים אשר עבדו לפרנסתם, ואין ספק שהם סירבו בתוקף לקבל מן הציבור.


וכדברי רבנו בפירושו למשנה באבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך".


מסקנתו של ארבל היא, שהרמב"ם מתיר ליהנות מדברי תורה במקום ש"אפשר לו", ור' אלעזר "לא היה אפשר לו" שהרי הוא היה חולה – וזה נכון, אך לזאת מוסיף ארבל שכל אחד שמתעצל מלעבוד יכול לטעון ש"אי אפשר לו", ושדינו כדין חולה קשה או זקן תשוש, ולמעול בתורה.


אגב, תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה לארבל להסתבך בסתירה, שהרי מצד אחד הוא טוען שר' אלעזר, שהסגיר את הגנבים למלכות "היה חייב את הייסורים לעבודת ה', והיה צריך כפרה [...] והיה צריך את הכפרה הזו", ומצד שני הוא אומר באותה פסקה: "לא הייתה לו ברירה [...] והיה וודאי מדקדק בדברים [...] ובאמת אמרו רבותינו שהוא לא טעה מעולם בדבר הזה". איך ייתכן אפוא שיבואו על אדם ייסורים כל-כך גדולים על לא עוול בכפו? והתשובה פשוטה, "אין מקשין בהגדה" וכמו שאומר רבנו בסוף הקדמתו למורה, כי פשטיה כלל אינם המטרה.


סיכומו של דבר: ארבל נכשל בהבנת אגדות חז"ל כפשוטן, סילף וזייף את דברי חכמים ע"ה בגמרא, סילף וזייף את דברי רבנו הרמב"ם, הפך את התורה לסחורה ולכלי לפרנסה, החדיר את ההשקפה שהתורה זנה ומפרנסת כאילו היא אלוה נעבד, ונסבך בסתירות בפלפוליו.


והטמטום ואיבוד הדעת הוא עונשו של ארבל על שבחר במינות, וכדברי ישעיה: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).


ב. דברי רבנו בפירושו לסנהדרין


כדי להבין את תעתועו הבא של ארבל, עלינו ללמוד את דברי רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א), שם רבנו מלמד באמצעות משל ('ואתה המעיין הבן ממני משל זה'), על העונג הרוחני הנעלה שבחיי העולם-הבא וכן על הקושי שיש לבני-האדם להבינוֹ, וכֹה דברי רבנו (עמ' קלד–קלו):


"נניח שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללַמְּדו תורה, וזו טובה גדולה לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלֵמות. אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא יבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לו [אותו הטוב] מן השלֵמות. והנה ההכרח מביא את המלמד, שהוא מושלם ממנו, לזרזוֹ על הלימוד בדבר החביב עליו [על הילד] מחמת גילו הצעיר, ויאמר לו: 'לְמַד ואתן לך אגוזים או תאנים, או אתן לך חתיכת סוכר', ואז ילמד וישתדל לא לעצם הלימוד לפי שאינו יודע לזה ערך, אלא כדי להשיג את אותו האוכל. ואכילת אותו המאכל אצלו [אצל הילד הרך הזה], יותר חשוב מן הלימוד, ויותר טוב בלי ספק. ולפיכך חושב הוא את הלימוד עמל ויגיעה שהוא עמל בו, כדי שישיג באותו העמל את אותה המטרה החביבה עליו, והיא אגוז אחד או חתיכת סוכר.


וכאשר גדל ונתחזק שכלו [של הילד], ונעשה קל בעיניו אותו הדבר שהיה מחשיבו מקודם, וחזר להעריך דברים אחרים, משדלים אותו באותו הדבר היותר חשוב בעיניו, ויאמר לו מלמדוֹ: 'לְמַד, ואקנה לך נעליים נאים או בגד שתוארו כך', וגם אז ישתדל [הנער] לא לעצם הלימוד אלא לאותו הלבוש, כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן הלימוד והוא תכלית הלימוד.


וכאשר תהיה דעתו [של הילד או הנער] יותר שלמה, ויֵקל בעיניו דבר זה [נעליים או בגדים כפרס], משדלים אותו במה שהוא יותר מזה, ויאמר לו מלמדוֹ: 'לְמַד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר או שני דינרין', וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל את אותן המעות, וקבלת המעות אצלו יותר נִכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו אז, היא קבלת המעות שהוּבטחוּ לו.


וכאשר יהיה בעל הכרה יותר [דהיינו שהילד כבר גדל להיות נער או בחור], ויֵקל בעיניו גם דבר זה, ויידע שהוא דבר פְּחוּת ערך [דינר אחד או שניים], משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: 'למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוּךָ בני אדם ויעמדו מפניך, ויקַיימוּ דבריך, ויגדל שִׁמְךָ בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני', ואז ילמד וישתדל כדי להשיג את אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו [תהיה מטרתו בלימודו] שיכבדוהו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וישבחוהו.


וכל זה מגונה [כל הפרסים שנזכרו לעיל], אלא שצריכים לכך [לפרסים האמורים] מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלימוד דבר אחר חוץ מן הלימוד, ויֹאמר: 'מדוע לומד אני את הלימוד הזה?' אלא כדי להשיג בו הזיה באמת [כלומר, מטרת האדם בלימודו היא השׂגת פרס שאינו אלא הזיה, כגון כבוד ורוממות]. וזהו אצל חכמים 'שלא לשמה', כלומר שהוא מקיים את המצוות ועושה אותן, ולומד ומשתדל, לא למען אותו הדבר עצמו, אלא למען דבר אחֵר.


והזהירונו חכמים ע"ה מזה ואמרוּ: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם' [אבות ד, ז], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד לא שיכבדוהו בני אדם, ולא רכישת ממון, ואַל יעשה תורת ה' פרנסה, ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד [=ידיעת ה'], וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן.


ואסור לאדם השלם שיאמר: 'אם עשיתי אלו הטובות, ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם, במה יהיה גמולי?' לפי שזה כמו שיֹאמר הנער: 'אם למדתי מה יִנָּתֵן לי?' ואומרים לו: 'דבר פלוני' [פרס] לפי שכאשר ראינו חוסר דעתו, שאינו מבין ערך הדבר הזה [מושגי האמת והדעת] ומבקש לתכלית תכלית, נענה לו לפי ערך סכלותו: 'עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ' [מש' כו, ה].


וכבר הזהירונו חכמים גם על זה, כלומר, שלא ישים האדם תכלית עבודתו וקיומו את המצוות, איזה דבר מן הדברים, והוא מאמר החסיד השלם מַשִּׂיג האמת, אַנְטִגְנַס איש שׂוֹכוֹ: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על-מנת שלא לקבל פרס' [אב' א, ג]. ורצו [חכמים] בכך להאמין באמת [=לעורר אותנו להאמין ולהבין ולהשתוקק לאמת] לעצם האמת, וזהו העניין שקוראין אותו: 'עובד מאהבה'.


ואמרו [חכמים] ע"ה: 'בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד' [תה' קיב, א], אמר ר' אלעזר: במצוותיו – ולא בשכר מצוותיו. וכמה גדולה ראיה זו וכמה ברורה היא. [...] ויותר גדול מזה אָמְרָם בַּסִּפְרֵי: שמא תאמר, הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם-הבא, תלמוד לומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג; ועוד], כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. הנה נתברר זה העניין ונתברר שהוא מטרת המצוות ויסוד אמונת חכמים, ולא יתעלם ממנו אלא סכל ופתי אשר כבר השחיתוהו הזיות הדעות השיגעוניות והדמיונות הגרועות [וכמה מתאימים דברי רבנו לארבל, אשר השחית את דברי רבנו ואת דברי חכמים הללו בעניין הגמול ורתמם למינותו]. וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף.


ולפי שיָּדעו חכמים עליהם השלום שעניין זה קשה מאוד ואין כל אדם יכול להשיגו [...] לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת [לעצמו] או למנוע נזק [מעצמו], ואם לאו, הרי יהיו מעשיו לבטלה [כך לפי דמיונם של ההמונים], ואיך אפשר לומר לתורני [=לאדם שהולך בתורת משה]: 'עַשֵׂה מעשים אלו ואַל תעשֵׂם, לא מיראת עונש ה' ולא לתקוות גמולו'? זה קשה מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו.


ולכן התירו [חכמים] להמון שיישארו כפי דעתם: לעשות הטוב לתקוות הגמול [מאת ה' בעולם-הזה ובעולם-הבא], ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש [בעולם-הזה ובעולם-הבא], ומעודדים אותם על-כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג הַמַּשִּׂיג ויידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושים לנער בזמן הלימוד כפי המשל שהקדמנו.


והקפידו על אנטיגנס איש סוכו על שפרסם בהמון מה שפרסם, ואמרוּ בכך חכמים: 'הזהרו בדבריכם' וכו' כמו שנבאר באבות. ואין ההמון מפסידים לגמרי בהיותם מקיימים את המצוות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שאינם שלמים. אבל מוטב להם כך, כדי שֶׁתִּקָּנֶה להם תכונה והכשרה לקיום התורה, ויעברו אל האמת ויהיו עובדים מאהבה, והוא אמרם עליהם השלום: 'לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'".


עד כאן דברי רבנו בפירושו למשנה סנהדרין (י, א).


ובכן, רבנו מלמד שיש ללמֵּד את הילדים והנערים באמצעות מתן פרסים: כגון ממתקים, בגדים או מעט כסף, וכן את הבחורים באמצעות ההבטחה שהם יזכו לכבוד ולרוממות. ברם, בשום פנים ואופן רבנו אינו אומר שמלמדים את בני האדם הגדולים או אפילו את הבחורים באמצעות מתן משכורות חודשיות, ואפילו מתן הכסף המועט כפרס לא נאמר אלא לנערים הקטנים.


יתר-על-כן, לאחר כל התיאורים הללו מוסיף ואומר רבנו:


"והזהירונו חכמים ע"ה מזה ואמרוּ: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד לא שיכבדוהו בני אדם, ולא רכישת ממון, ואַל יעשה תורת ה' פרנסה, ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעת ה'".


כלומר, רבנו מזהיר שכל הפרסים שנאמרו לעיל (כגון: ממתק, בגד או נעליים, מעט כסף, וכן הבטחת רוממות וגדולה) אינם אלא בילדים ובנערים ובבני האדם שעדיין אינם מסוגלים ללמוד תורה לשמה – אבל בני האדם הנבונים אשר התרוממו למעלת אדם, מחויבים לשאוף לאהבת ה', ולכן רבנו אומר בפסקה שלאחר הפסקה הזו: "ואסור לאדם השלם שיאמר" וכו'. ובמלים אחרות, דברי חכמים באבות (ד, ז) "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם" וכו', כוללים שני עניינים: האחד, האיסור להשתמש בתורה ככלי לפרנסה וזה כולל גם את ההמון; והשני, האיסור לעבוד את ה' מתוך שאיפה לקבלת שכר וטובה מאת ה', וזה נאמר אך ורק לתלמידי החכמים.


וגם ביחס להמונים, אף שהתירו לחנכם לקבל פרסים בעבור לימוד התורה וקיום המצוות, הפרסים האמורים הינם דברים פעוטים רחוקים מאד מהפיכת התורה לפרנסה, וגם את מתן הדברים הפעוטים הללו לילדים ולנערים ולהמוני בני האדם החסרים רבנו מגנה מאד: "וכל זה [=הפרסים] מגונה [...] אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם [...] [שמבקש] להשיג בו [=בפרס] הזיה באמת [...] לפי שכאשר ראינו חוסר דעתו, שאינו מבין ערך הדבר הזה [ערך האמת והדעת] ומבקש לתכלית תכלית, נענה לו לפי ערך סכלותו: 'עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ'".


זאת ועוד, האזהרה של אנטיגנס איש סוכו כלל איננה עוסקת בהנאה מדברי תורה, דהיינו היא איננה עוסקת בהפיכת התורה לכלי לפרנסה, אלא בלימוד התורה ובעבודת ה' מתוך השאיפה לקבל שכר בעולם-הבא מאת ה' יתעלה! ולא כפי שמתעתע ארבל לקמן, לפיו דברי אנטיגנס נוגעים לאיסור ההנאה מדברי תורה, זאת לא עלה על דעתו! אלא, לפי רבנו בפירושו שנראה לקמן, אנטיגנס איש סוכו ביקש ללמֵּד שהתלמידים יעבדו את ה' לא מתוך המחשבה על השכר בעולם-הבא, אלא מתוך אהבת ה' יתעלה, דהיינו לשמה, וכך מפרש רבנו באבות (א, ג):


"אמר החסיד הזה [=אנטיגנס]: אתם אל תעבדו את ה' על מנת שיֵיטיב לכם ויעשה [עמכם] חסד, ונמצאתם רודפים אחר הגמול [=הפרס] ועובדים [את ה'] בגללו, אלא עִבדוהו כעבדים שאינם רודפין אחר חסד ולא הטבה, רצה בזה [=וכוונתו של אנטיגנס הייתה] שיהיו עובדים [את ה'] מאהבה [...] והיו לחכם הזה שני תלמידים: שם האחד צדוק ושם השני בייתוס, וכאשר שמעוהו שאמר דבר זה יָצאו מלפניו, ואמר האחד לשני כי הרב [=אנטיגנס] כבר ביאר בפירוש שאין שם [=אחרי המוות] לא גמול ולא עונש, ואין שם [=אחרי המוות] תקוה כלל, לפי שלא הבינו את מטרתו עליו השלום, ונִדברו זה-עם-זה וכפרו בתורה, ונתקבצו לזה כת ולזה כת".


וצדוק ובייתוס כפרו ביסוד חיי העולם-הבא, ולכן רבנו קורא להשקפתם "מינות" (שם א, יא):


"מים הרעים, כינוי למינות [=כפירה]. אמר, היזהרו בדבריכם ברבים שלא יהיה בהם מקום לטעוֹת, [כלומר מקום] שניתן לפרשוֹ לכאן ולכאן. שמא יהיו שם אנשים פוקרים [=כופרים] ויפרשוהו כפי אמונתם, והרי התלמידים כבר שמעוהו מכם ויחזרו למינות, ויחשבו שכך הייתה כוונתכם, ויהיה בכך חילול-שם-שמים, כמו שאירע לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס".


ובמשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך: "כל חותם הברכות שהיו במקדש היו: 'מן העולם', משקלקלו המינים ואמרו: 'אין עולם אלא אחד', התקינו שיהו אומרין: 'מן העולם ועד העולם'", ושם פירש רבנו: "מינים, הם הכופרים בתורה שאינם מאמינים בחיי העולם-הבא. [...] וביאור 'קלקלו', השחיתו, כלומר השחיתו האמונות [וכוונתו לעיוות וסילוף וזיוף השקפות האמת]".


קצרו של דבר, דברי אנטיגנס עוסקים בשכר האדם בעולם-הבא, ואין שחר לדברי ארבל.


גם דברי חכמים שיש לעבוד לשם שמים כלל אינם נוגעים לאיסור ההנאה מדברי תורה, וזאת בניגוד מוחלט לתעתועו של ארבל שנראה לקמן, והנה שוב דברי רבנו לעיל בעניין זה:


"ואמרו [חכמים] ע"ה: 'בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד' [תה' קיב, א], אמר ר' אלעזר: במצוותיו – ולא בשכר מצוותיו. וכמה גדולה ראיה זו וכמה ברורה היא. [...] ויותר גדול מזה אָמְרָם בַּסִּפְרֵי: שמא תאמר, הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רבי, בשביל שאקבל שכר בעולם-הבא, תלמוד לומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג; ועוד], כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה. הנה נתברר זה העניין ונתברר שהוא מטרת המצוות ויסוד אמונת חכמים, ולא יתעלם ממנו אלא סכל ופתי אשר כבר השחיתוהו הזיות הדעות השיגעוניות והדמיונות הגרועות [וכמה מתאימים דברי רבנו לארבל, אשר השחית את דברי רבנו ואת דברי חכמים הללו בעניין הגמול ורתמם למינותו]. וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה, ואל הדרך הזו חובה לשאוף".


וכי יש בדברים האלה היתר ליהנות מדברי תורה? והלא כל מטרת חכמים בדבריהם הללו היא שהאדם יקיים את המצוות וילמד תורה מתוך אהבת ה', ולא מתוך השאיפה שה' יעשיר אותו או שהוא ייקָּרא רב או שהוא יקבל שכר לעולם-הבא – ולא כדברי ארבל שנראה לקמן, שדברי חכמים הללו הם רק המלצה שלא להפוך את התורה לכלי לפרנסה, ואם אכן כך, מדוע נשתבח בזה אברהם אבינו? וכי מי שעובד לפרנסתו ואינו הופך את התורה לכלי לפרנסה, כבר הגיע למעלתו של אברהם אבינו? אלא ברור, שמעלתו הגדולה של אברהם אבינו לא הייתה שהוא לא היה מחלל-שם-שמים, אלא ששאיפתו הטהורה הייתה לעבוד את ה' מאהבה, ולא קיים את המצוות מתוך מטרה לקבל שכר מאת ה' בעולם-הזה או בבא, אלא מאהבתו יתעלה.


ורבנו אומר את הדברים הללו שאמרתי מפורשות, בהמשך דבריו לעיל:


"ולפי שיָּדעו חכמים עליהם השלום שעניין זה קשה מאוד ואין כל אדם יכול להשיגו [...] לפי שדרכו של אדם לא יעשה מעשה אלא להשיג בו תועלת [לעצמו] או למנוע נזק [מעצמו], ואם לאו, הרי יהיו מעשיו לבטלה [כך לפי דמיונם של ההמונים], ואיך אפשר לומר לתורני [=לאדם שהולך בתורת משה]: 'עַשֵׂה מעשים אלו ואַל תעשֵׂם, לא מיראת עונש ה' ולא לתקוות גמולו'? זה קשה מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו".


כלומר, מה שאמרו חכמים לעיל לעבוד את ה' מאהבה, הכוונה היא "לא מיראת עונש ה' ולא לתקוות גמולו", דהיינו לא מתוך תקווה לקבל שכר מאת ה' בעולם-הזה, כגון עושר וכבוד, ואפילו לא כדי לקבל שכר מאת ה' בעולם-הבא, ואף שיש שכר, עשיית הטוב צריכה להיות מתוך אהבת ה' יתעלה בלבד, ובזה נשתבח אברהם אבינו ע"ה, ועל זה אומר רבנו שמדובר במעלה נשׂגבה מאד: "לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת ויהיו כמו אברהם אבינו".


ואגב לימדנו רבנו את הסוד לאהבת ה' יתעלה: השגת האמת! ככל שהאדם יהיה ממשיגי האמת כך תגבר בקרבו אהבת ה' יתעלה שמו, והיא תנבע מקרבו כפרץ מעיין מים חיים.


ולכן, הואיל וזו מעלה גדולה מאד, ממשיך רבנו ואומר בפירושו שם כך:


"ולכן התירו [חכמים] להמון שיישארו כפי דעתם: לעשות הטוב לתקוות הגמול [מאת ה' בעולם-הזה ובעולם-הבא], ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש [בעולם-הזה ובעולם-הבא], ומעודדים אותם על-כך ומחזקים מחשבתם בו, עד שישיג הַמַּשִּׂיג ויידע את האמת והדרך המושלמת מה היא, כדרך שאנו עושים לנער בזמן הלימוד כפי המשל שהקדמנו".


כלומר, יש לחנך את המוני בני האדם שהקב"ה משלם שכר טוב בעבור קיום המצוות בעולם-הזה ובעולם-הבא, וכדברי רבנו: "לעשות הטוב לתקוות הגמול, ולהתרחק מן הרעות מיראת העונש", ובהשקפה הזו מחזקים ומעודדים אותם – ולא כדברי ארבל שנראה לקמן, שמחזקים ומעודדים את ההמון להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, ולאכול ולזלול מן התורה.


ועל זאת הקפידו על אנטיגנס איש סוכו, דהיינו על-כך שהוא גרם לכופרים לטעון שאין שכר בעולם-הבא בעבור קיום המצוות, ולא כפי שאומר ארבל לקמן, שחכמים הקפידו על אנטיגנס איש סוכו על-כך שהוא הטיף שאסור ליהנות מדברי תורה! וזו פשוט הזיה! והנה גערת חכמים לאנטיגנס במסכת אבות (א, יא): "חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותִגלו למקום המים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל". הייתכן אפוא שחכמים יאמרו שמי שאוסר ליהנות מדברי תורה יחוב חובת גלות? הייתכן שהוא יגלה למקום המים הרעים שזה כינוי למינות? הייתכן שהתלמידים שילמדו שאסור ליהנות מדברי תורה ימותו מן ההשקפה הזו? הייתכן ששם שמים יתחלל דווקא בהשקפה שאסור ליהנות מדברי תורה? אלא ברור שדברי אנטיגנס הם בעניין היחס לשכר בחיי העולם-הבא.


לסיכום, "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה" וכו', כלומר, אפילו אם יש לאדם תקוות גמול לעושר מאת ה' יתעלה או לכבוד מאת בני האדם – שילמד, שסופו יהיה לשמה. ברם, אם אדם, כמו ארבל, הופך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים ומחלל-שם-שמים ביד רמה, ומשחית את דת משה בהזיות מינות אורתודוקסיות, ומתעתע ומכזב ומזייף ומסלף, אדם שכזה לעולם לא יגיע ללמוד תורה לשם שמים, כי שכלו כבר טונף באופן בלתי הפיך בהזיות הממאירות.


***

טרם שנראה את דברי ארבל אעתיק לפניכם את דברי חכמים באבות (ד, ז) מפני שארבל טוען שדבריהם הם אך ורק בגדר של המלצה חלושה! וכדי שלא יחדור לליבנו הארס הממית של המינות, עלינו לקעקע את דבריו טרם שנראה אותם, והנה דברי חכמים במשנה: "רבי צדוק אומר: לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". האם מדובר בהמלצה? האם בהמלצה ייאמר שכל הנהנה מדברי תורה אין לו חלק לעולם-הבא?


ולאחר כל הדברים האלה, יֵקל עלינו לזהות ולהבין ולהוקיע את תעתועי המינות של ארבל. ובכן, ארבל לומד מדברי רבנו לעיל, שכמו שיש הכרח כלשונו לחנך את הילדים והנערים בממתק או בבגד או בכמה פרוטות, וכן כמו שיש הכרח לחנך את בני האדם החסרים שהקב"ה משלם שכר בעבור קיום המצוות ולימוד התורה, בעולם-הזה ובעולם-הבא – כך יש הכרח לפי דמיונו לחנך את בני האדם החסרים להפוך את התורה לכלי לפרנסה ולקבלת משכורות!


וביתר ביאור, לפי ארבל, דברי חכמים במשנה "לא תעשם עטרה להתגדל בהם" וכו', הינם אך ורק בגדר המלצה! כלומר הם אינם הוראה חותכת שאסור ליהנות מדברי תורה, אלא הם אך ורק בגדר עצה טובה... ומהי ראייתו לכך שמדובר בהמלצה? ובכן, לפי ארבל, לדעת הרמב"ם, כמו שיש ההכרח לתת פרסים לנערים ולילדים ולהבטיח שכר מאת ה' למחוסרי הדעת, כך מן ההכרח לתת משכורות חודשיות ושלל טובות הנאה ופטורים והנחות ליושבי הישיבות – וברור שאין קשר בין אופני החינוך של הילדים והנערים בפרסים קלים, לחילול תורת האלהים.


והנה דברי ארבל:


"ועל זה הזהירו אותנו רבותינו, 'לא תעשם עטרה להתגדל ולא קורדום לחפור בהם' [...] אבל כותב הרמב"ם, שמחמת ההכרח אנחנו עושים את זה [...] שההכרח, מחמת ההכרח [...] מחנכים אותם ללמוד שלא לשמה ולעשות את התורה קרדום לחפור בה [=לתת לילד פרס זה בגדר קרדום לחפור בה?], כיוון שההכרח מחייב אותנו לכך כי בלי זה הוא לא ילמד תורה".


בהמשך דבריו ארבל משווה את הילדים והנערים ומחוסרי הדעת – ליושבי הישיבות, ולא רק שהוא משווה ביניהם הוא דן קל וחומר! דהיינו לפי ארבל הרבה יותר קל מבחינה הלכתית להפוך את התורה לכלי לפרנסה ולחציבה, מאשר לתת לילד ממתק או בגד או כמה פרוטות! ובמלים אחרות, לפי ארבל, לתת לילדים ולנערים ממתק וכיו"ב קרוב לגדר של חילול השם!


הייתכן כדבר הזה? והנה דבריו המתעתעים של ארבל, וכמה מסוכנים הם לתורת משה:


"והדבר הזה [=מתן ממתק או בגד וכו' לילדים ולנערים] הרבה יותר חמור ממה שאנחנו עוסקים בו היום [=הפיכת התורה לפרנסה], אנחנו עוסקים בתלמידי חכמים אברכים קדושים שלומדים תורה לשם תורה, רק שאי-אפשר להם אלא להסתפק מכספי הציבור, הם לא לומדים תורה כדי להשיג את הפרנסה, הם לומדים תורה לשם לימוד התורה אבל אי אפשר להם אלא להסתפק מצרכי הציבור – פֹּה אומר לנו הרמב"ם שמותר אפילו לומר לנער, לחנך את הנער, ולומר לו, תלמד תורה כדי שתקבל נעליים כדי שתקבל בגד כדי שתקבל כבוד, זאת אומרת כל התכלית שלו כל הכוונה שלו זה ללמוד תורה בשביל הנאות העולם הזה, לא בשביל הלימוד עצמו, ואף-על-פי-כן כותב הרמב"ם, ההכרח מחייב אותנו, וזה מותר וכך אנחנו עושים".


האמנם יושבי הישיבות לומדים "לשם תורה" כדברי ארבל? והלא עצם העובדה שהם נוטלים כסף ומאיימים שהתורה תשתכח מישראל מוכיחה שהם אינם עושים לשם שמים אלא לשם קבלת הכסף ושלל טובות ההנאה! ומי קבע "שאי אפשר להם" להתפרנס בכבוד? והלא מאות אלפים מהם הם בני אדם בריאים שמסוגלים לעבוד ולהתפרנס ולהועיל לעם-ישראל! ארבל הוא זה שהחליט שהם אינם מסוגלים, דהיינו שדינם כדין חולים קשים וישישים תשושים. ומי שאוהב את ה' ואוהב את תורת האמת ילמד תורה אפילו בשעת-השמד, כל-שכן שזמננו זה הוא תקופת שפע וטובה וברכה גדולה, וללא רדיפת ההבל והמותרות ניתן לחיות בכבוד רב!


קצרו של דבר, ארבל לומד מכך שיש הכרח ללמד את הילדים והנערים באמצעות מתן פרסים קלים, לכך שמותר להפוך את התורה לכלי לפרנסה, ברם, יש הבדל עצום בין שני העניינים: מתן פרסים קלים לילדים ולנערים מעצב את נפשם בדבר קל ופעוט, אינו משעבד את הקופה הציבורית, ואינו מחנך רבבות של בני אדם לחיי בטלנות והשתמטות, וכמו שאמרו חכמים באבות (ב, ב): "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", ושם הסביר רבנו: "ואמרוֹ 'וגוררת עוון', הוא כפי שביארו [...] ואמרוּ: 'סופו שהוא מלסטם את הבריות' [קידושין כט ע"א]". כלומר, יושבי הישיבות מחוסרי הדעת והמעשׂ יהפכו לטפילים אלימים עזי פנים.


ויתרה מזאת, מתן פרסים קלים לילדים ולנערים אינו מחדיר לתורת משה את הכסף, ואילו הפיכת התורה לכלי לפרנסה הופך בהכרח את תורת משה לתורה פרו-נוצרית אשר תעוות, תזייף ותסלף את תורת האמת הלכותיה והשקפותיה, וכפי שראינו את זיופיו של ארבל לעיל. כמו כן, מטרת מתן הפרסים הקלים לילדים ולנערים היא שהם לאט-לאט יתרוממו במחשבתם להבין את ערך הלימוד, אך החדרת הכסף לתורת משה לא רק שלא תרומם את בני האדם אלא אף תשקיע אותם ברדיפת בצע והבל, והראיה מגדולי-האסלה: ככל שגדולי האסלה מטפסים בדרגות המינות, כך משכורותיהם וטובות-ההנאה שהם מפיקים מן התורה מתעצמות...


ואם יתעקש ארבל ויטען: והלא סוף-סוף מחנכים את הילדים והנערים לקבל פרסים! וכי הדבר אינו מעצב את נפשם ליהנות מדברי תורה? ובכן, מטרת הפרסים הקלים הללו היא להרגיל את הילד ללמוד תורה ולקיים מצוות, כי מוחו עדיין חלוש ורעוע מאד וקשה לו מאד לשבת ולהתרכז וללמוד – וזה הוא ההכרח אשר אותו מזכיר רבנו בדבריו בפירושו למשנת סנהדרין לעיל.


ברם, מדוע יש צורך לתת פרסים ומענקים, דהיינו משכורות ושלל מענקים וטובות-הנאה, ליושבי הישיבות? או כלשונו של ארבל: ל"אברכים הקדושים"? וכי מוחם חלוש? וכי קשה להם מאד להתרכז וללמוד? וכי דעתם קלה כדעת הילדים? וכי הם משתוקקים כל-כך לצאת החוצה ולשחק כדור-רגל? וכי הם שוטים? וכי הם אינם מבינים את הערך הגדול שבלימוד התורה?


ובכן, בטענתו המתעתעת הזו ארבל חושף את אפסות תורת מינותם של יושבי הישיבות, כי אם תורתם הייתה תורת-אמת זכה ומענגת כולם היו מבינים את הערך שבלימוד התורה! אך הואיל ומדובר בתורת-מינות ארורה הם אינם מבינים ולעולם לא יבינו, ולכן הם זקוקים לפרסים, ולא די להם בפרסים קלים וחד-פעמיים כמו לילדים, הם זקוקים למשכורות חודשיות קבועות, ולשלל טובות הנאה, ולפטורים משירות הצבא והמדינה, ולתרומות ולהנחות ועוד ועוד – כי תורת-מינותם כל-כך עקושה ויקושה, עד שלא רק שאין לה ערך בעיניהם אלא שהיא מייגעת ומשמימה. אך אם הייתה בידם תורת-אמת, כבר מגיל הבחרות הם היו מואסים בפרסים.


קצרו של דבר, נותנים פרסים קלים וחד-פעמיים רק למי שלא מבין את ערך התורה, דהיינו לילדים קטנים אשר שכלם חלוש ורעוע ושכל מאוויים הוא לשחק כדור-רגל ברחובות – אך לפי ארבל, גם יושבי הישיבות, "האברכים הקדושים" כלשונו, אף הם אינם מבינים את ערך לימוד התורה! וכל-כך רחוקים הם מלהבין, עד שהם גרועים מן הילדים הקטנים – שהרי לא די להם כמו לילדים הקטנים בפרסים פעוטים וחד-פעמיים, הם זקוקים שיפרנסו וירוממו אותם כל חייהם, ולא רק שיפרנסום ויתנו להם כבוד, הם זקוקים גם שיפטרו אותם משירות בצה"ל.


כמה אפסים מאופסים הם יושבי הישיבות, וכל זאת לפי דבריו של ארבל, המין הנוכל!


והנה המשך דבריו של ארבל:


"אם כן כמו שאמרנו, הרמב"ם מעולם לא אסר לעסוק בתורה, איפה שהוא איננו יכול וההכרח מחייב אותו [איזה הכרח? שהוא אינו מבין את ערך התורה?] לקבל תגמולים או מלגה או כספי ציבור כדי שיוכל לעסוק בתורה, כל דברי הרמב"ם אלא רק היכא שרק 'אפשר לו' להתפרנס ולא להזדקק לציבור, לא ליהנות בכתרה של תורה, אז אסור לו ליהנות בכתרה של תורה".


ואין שום ראיה מדברי רבנו שיש הכרח להפוך את התורה לכלי לפרנסה, אלא כאמור, ההכרח הוא לתת פרסים לילדים קטנים מכיוון שהם אינם מבינים את ערך לימוד התורה, וגעש גדילתם מושכם בעוצמה למשחקים ולהבלים, ואף מקשה עליהם את הריכוז והישיבה לאורך זמן – אך לא ייתכן שאדם שכל ימיו למד תורה לא יבין כבר בגיל הבחרות את ערך לימוד התורה, והעובדה שהם אינם מבינים את ערך התורה ואף זקוקים נואשות כל חייהם לפרסים רבים ועצומים מאד, מוכיחה שתורתם היא תורת מינות עקושה ויקושה שרק מלהטת את תאוותיהם וזימותיהם.


ג. מדוע הקפידו חכמים על אנטיגנס איש סוכו?


כבר ראינו והוכחנו לעיל מדברי חז"ל ורבנו שחכמים הקפידו על אנטיגנס איש סוכו, מכיוון שמדבריו היה עלול להשתמע שאין שכר לחיי העולם-הבא. ברם, כאמור, ארבל מזייף את דברי חכמים וגם את דברי רבנו, וקובע שחכמים הקפידו על אנטיגנס איש סוכו בגלל שהוא הטיף לכך שאסור להפוך את התורה לכלי לפרנסה, והנה דבריו המתעתעים של ארבל בעניין זה:


"אז אם כן, הרמב"ם לא רק שכתב שהדבר מותר [=איפה הרמב"ם כתב שמותר להפוך את התורה לכלי לפרנסה?] אלא כתב שזה דרך שמעודדים ומחזקים את ההמון לעסוק בתורה אפילו שלא לשם שמים כדי להיקרא רבי כדי להיות עשיר, לא כמו שהוא כתב מילתא פסיקתא בחיבור שלו שהדבר אסור בכל מקרה [דהיינו להפוך את התורה לכלי לפרנסה] ונוטל חייו מן העולם, ומחלל את השם, ומבזה את התורה, פֹּה עומד הרמב"ם ואומר: אנחנו מעודדים ומחזקים את ההמון [להפוך את התורה לכלי לפרנסה], מחנכים את הנערים לעסוק בתורה אפילו שלא לשמה בתורה בכלל [דהיינו להפוך את התורה לכלי לפרנסה], שכל כוונתם היא לקבל את הגמול המצופה להם, אנחנו גם כן מחנכים אותם, ואסור לומר להמון את העבודה לשמה [=אסור לומר להמון שאסור ליהנות מדברי תורה!], לגלות להם את העניין הזה שיבואו לכפירה [=מי שיאמר להמון שאסור ליהנות מדברי תורה יגרום להם לבוא לכפירה!], כמו שהקפידו על אנטיגנוס איש סוכו, שהגיעו דבריו לידי ההמון ובסוף הם יצאו מזה לכפירה.


[...] וכך אנחנו עושים מעודדים ומחזקים את ההמון, לעסוק בתורה ולקבל שכר עבור התורה, ליהנות בכתרה של תורה. [...] אלא יותר מזה הרמב"ם כתב, שמעודדים ומחזקים אותו ללמוד שלא לשמה [דהיינו לפי ארבל, לדעת הרמב"ם מעודדים להפוך את תורת ה' לכלי לפרנסה] ואסור לומר לו ולפרסם באמת את השיטה שהיא התכלית המושגת ללמוד לשמה, כדי שלא ייחלש בדרך לשם [=אסור לפרסם ברבים שאסור ליהנות מדברי תורה!], ולא יכפור כתלמידי אנטיגונוס איש סוכו [=האיסור ליהנות מדברי תורה מדרדר לכפירה!], מעודדים ומחזקים את האנשים על כך, אז וודאי שהרמב"ם הוא בין המתירים, ואדרבה מצוה היא לעשות כן".


ואיך ייתכן שחכמים ע"ה יקפידו על אנטיגנס על שאסר ליהנות מדברי תורה (=לפי דמיונו של ארבל) בדברים עדינים מאד, ואילו הם עצמם יקבעו באופנים מפורשים וחד-משמעיים ואף יאיימו בעונש הכרת על כל מי שהופך את התורה לכלי לפרנסה? הייתכן כדבר הזה?! על-כל-פנים, לפי ארבל, חכמים הקפידו על אנטיגנס על-כך שהוא פרסם את האיסור ליהנות מדברי תורה, ופרסום האיסור ליהנות מדברי תורה הוא-זה שגרם לכפירתם של צדוק ובייתוס! ולכן לפי דמיונו של ארבל, הרמב"ם מעודד ומחזק את בני האדם ליהנות מדברי תורה ולהפוך אותה לכלי לפרנסה, כי אם לא כן, בני האדם יצאו לכפירה, ומסקנתו המזעזעת של ארבל היא: "אז וודאי שהרמב"ם הוא בין המתירים [ליהנות מדברי תורה], ואדרבה מצוה היא לעשות כן".


ואין שחר לדברי ארבל, וכבר הוכחתי את סכלותו לעיל, והבאתי את דבריו רק כדי להראות את תעתועיו, ואיך המינים עוברים מעניין לעניין ומתעתוע לתעתוע, עד להשגת מטרתם הסופית, והיא להכשיר את השרצים, ובמקרה הזה מטרתו היא להתיר ליהנות מדברי תורה ולקבוע שאף מדובר במצוה ואף בתריס וצינה מפני הכפירה! ברם, שקר רודף שקר אצל ארבל, ולכן הוא נאלץ להוסיף ולשקר שדברי חכמים: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם", הם אך ורק לאדם השלם, כלומר אין ללמוד ממנה מאומה ליושבי הישיבות, שהם אינם שלמים כמובן, וז"ל:


"ולכן באמת יוצא מדברי הרמב"ם שכל המשנה הזו של 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם', אינה אלא לאדם השלם באמת, שיכול לעבוד את ה' ובלי לקבל שכר, שיכול לעבוד שלא לתקוות הגמול, שיכול לא ליהנות מדברי תורה, לוֹ נאמרה המשנה של 'אל תעשם עטרה להתגדל בהם', וזה מדוקדק בדברי הרמב"ם שהוא כתב: 'ואסור לאדם השלם שיאמר: 'אם עשיתי אלו הטובות, ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם, במה יהיה גמולי?'".


והנה נחשפה האמת: מי הוא זה אשר יכול לעבוד את ה' בלא לקבל משכורות? רק האדם השלם באמת! חד בדרא! זוהי ההגדרה של "אי אפשי להתפרנס" לפי ארבל, לא חולה ולא זקן, אלא כל מי שאינו חד בדרא – מותר לו להפוך את התורה לכלי לפרנסה ואף מצוה לעשות כן. וארבל לא שם לב לכך, אך למעשה הוא קובע שכל יושבי הישיבות וכל גדולי האסלה רחוקים משלמות, שהרי כל יושבי הישיבות הופכים את התורה לכלי לפרנסה ולהפקת אינסוף טובות הנאה, וכל-שכן גדולי-האסלה אשר הפכו את תורת ה' למחצבה של משכורות ושילומים.


ודברי רבנו שארבל מצטט מפירושו לסנהדרין, עוסקים בשכר מאת ה' בעולם-הזה ובעיקר בעולם-הבא, וחכמים ורבנו מזהירים את האדם השלם שיעבוד את ה' מאהבה מבלי לצפות לגמול בעולם-הזה או בעולם-הבא, ומאן דכר שמיה להפוך את תורת ה' לכלי לפרנסה.


ד. ארבל מזייף את הלכות תשובה


בהמשך שיעורו ארבל מזייף את הלכות תשובה להרמב"ם, הוא מצטט את דברי רבנו שם בפרק עשירי הלכות ג–ד, וכֹה דברי רבנו שם: "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה: אלא עושה האמת, מפני שהוא אמת [...] ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה".


לפי ארבל, דברי רבנו בהלכה זו נוגעים לאיסור ליהנות מדברי תורה! דהיינו מי שעובד מאהבה הוא מי שאינו הופך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, הייתכן כדבר הזה? הייתכן שהאהבה האמורה בכל הפרק העשירי שם הינה עבודה ללא הפיכת התורה לכלי לפרנסה? הזאת היא העבודה הגדולה מאהבה אשר היא מעלתו של אברהם אבינו? וכפי שרבנו אומר לקמן שם:


"ומעלה זו היא מעלה גדולה עד מאד ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו שקראוֹ הקדוש-ברוך-הוא 'אוהבו' [='זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי' (ישעיה מא, ח)] לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שציוונו בה הקדוש-ברוך-הוא על-ידי משה שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' ו, ה], ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה מיד יעשה את כל המצוות מאהבה".


נמצא לפי ארבל, שפסגת אהבת ה' היא לימוד תורה ללא קבלת משכורות וטובות הנאה, וזו המעלה הגדולה והגבוהה ביותר לאהבת ה'! ואין לי ספק שארבל אינו יודע אהבת ה' מהי. יתר-על-כן, בראש הלכות תשובה שם רבנו מפרט מי-הוא-זה העובד מיראה או מתוך אינטרס:


"אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם-הבא [כלומר, שכר מאת ה' לא מן הצדקה!], ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה, או כדי שלא אכרת מחיי העולם-הבא. אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זו. שהעובד על דרך זו הוא עובד מיראה, ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובד את ה' על דרך זו אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכים אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה" (הלכות תשובה י, א–ב).


הנה ראינו מפורשות, שהשכר שמדובר בו בהלכות שם הוא תקוות הגמול, ולא הפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, ובאמרִי "תקוות הגמול" כוונתי לקבלת הברכות הכתובות בתורה, או לזכות לחיי העולם-הבא, או כל עניין אחר כגון: קבלת כבוד מן הבריות, או רצון להרשים כדי לקבל שידוך טוב, או למצוא חן בעיני מאן-דהו כדי להתקדם בחיים, או כדי לשבת במזרח... ברם, תקוות הגמול איננה בשום פנים לקיחת שלמונים בעבור תורת אלהים חיים! ולקיחת שלמונים היא עניין אחר לחלוטין, וכל מי שהופך את התורה לכלי לפרנסה נעקר מן העולם.


וארבל ערבב את שני העניינים כדי להתעות ולתעתע, שהרי אם בכלל "תקוות הגמול" גם הפיכת תורת ה' לכלי לפרנסה, הרי שוודאי שמותר לחנך את "עמי הארץ והנשים והקטנים" ליהנות מדברי תורה, ואפילו לחכמים מותר ליהנות מדברי תורה, הואיל ורק אברהם אבינו זכה למעלה הגדולה הזו של אהבת ה' – שהיא לפי ארבל בסך-הכל שלא ליהנות מדברי תורה...


והנה אהבת ה' האמיתית אשר מתאר רבנו בהלכות תשובה שם (י, ה;י):


"וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיֹאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה עד מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כְּאֵלּוּ חולֵי האהבה שאין דעתן פנויה מאהבת אותה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשכבו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה – יותר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגין בה תמיד כמו שציוונו: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה] והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי' [שיה"ש ב, ה] וכל שיר-השירים משל הוא לעניין זה. [...] דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם עד שישגה בה תמיד ראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה], אלא בדעה שיידעהו – ועל-פי הדעה תהיה האהבה: אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך אדם ליחֵד עצמו להבין ולהשׂכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו [=בלימוד המדעים] כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה".


וכי יעלה על הדעת שכל שיר-השירים הוא משל שלא להפוך את תורת ה' לכלי לפרנסה? האמנם זו פסגת המעלות של גדולי החכמים, היחידים שבכל הדורות? אלא ברור לכל בר-דעת שאי-הפיכת תורת ה' לכלי לפרנסה הוא עניין בסיסי מאד בדת משה, ואהבת ה' שדוּבר בה בהלכות תשובה לעיל ובמגילת שיר-השירים היא עניין אחר לחלוטין, דרגת הנביאים ע"ה. זאת ועוד, רבנו אומר מפורשות שהאהבה האמורה כלל אינה קשורה ללקיחת כסף ושלמונים בעבור תורת אלהים חיים, אלא היא נקבעת בליבו של אדם לפי "הדעה שיידעהו", וארבל לא ידע ולא יבין מהי אהבת ה' כי אין בו ידיעת ה', וכל חכם בעיניו שאין בו דעת נבלה טובה הימנו.


והנה עוד ראיה מדברי רבנו בהלכות תשובה שם (ח–ט), לכך שהשכר האמור בכל הפרק שם, אינו שכר המשכורות והשילומים והשלמונים בעבור תורת אלהים חיים, אלא ציפייה לקבלת שכר מאת ה' בעבור לימוד התורה וקיום המצוות, ולא חלילה הפיכת התורה לפרנסה:


"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר [מאת ה'] או כדי שלא תגיע אליו פורענות [מאת ה'] – הרי זה עוסק בה שלא לשמה; וכל העוסק בה, לא ליראה ולא לקבל שכר [מאת ה'], אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה – הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה [דהיינו מתוך תקוות הגמול מאת ה'] שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר [מאת ה'], עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט-מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדוהו מאהבה".


ואם מדובר בהפיכת תורת ה' לכלי לפרנסה מדוע רבנו מזכיר את "הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ"? וכי הקטנים והנשים ועמי הארצות יושבים בישיבות? ועתה לארבל המתעתע:


"יותר מזה, זה לא רק ההמון, בהלכות תשובה כתב הרמב"ם, שלא כל חכם אפילו מגיע למעלה של ללמוד מאהבה [...] אז זה לא רק ההמון, זה מעלת יחידים שזוכים לדבר הזה [דהיינו לעבוד את ה' מבלי להפוך את תורתו לכלי לפרנסה] [...] וכך אנחנו עושים, מעודדים ומחזקים את ההמון, לעסוק בתורה ולקבל שכר עבור התורה, ליהנות בכתרה של תורה [...] ועל זה כותב הרמב"ם שלא רק ההמון [...] אלא לא כל חכם אפילו זוכה לדבר הזה [...] כל המשנה ש'לא תעשם עטרה להתגדל בהם' [...] שאסור ליהנות מדברי תורה, נאמרה להיכא שאפשר לו שלא ליהנות בכתרה של תורה, אבל היכא שאי אפשר, כגון ההמון, הנערים, שהם לא יוכלו לעסוק בתורה אילולא שנבטיח להם גמול וניתן להם את הגמול, כגון חלק גדול מהחכמים שגם כן לא יעסקו בתורה אלא-אם-כן יהיה להם תקוות גמול, אומר הרמב"ם, בזה לא נאמרה המשנה הזו, המשנה הזו נאמרה להיכא שאפשר לו שלא ליהנות בדברי תורה, אז אסור לו ליהנות בדברי תורה, והוא האדם השלם [...] שאפשר לו שלא ליהנות והוא יכול לעבוד לשמה".


כלומר, לפי ארבל "חלק גדול מהחכמים" אינם מסוגלים, אי אפשר להם לעבוד את ה' מאהבה, ולכן הם חייבים להפוך את התורה לכלי לפרנסה ולמחצבה של שלמונים וטובות הנאה. ובמלים אחרות, ארבל מודה שמצבה הרוחני של חברת המינות החרדית הוא בקרשים, שהרי כולם, קטניהם וגדוליהם, לא רק שאינם מסוגלים לעבוד את ה' מאהבה, דהיינו שלא לתקוות השכר מאת ה' בעולם-הזה ובעולם-הבא, אלא שהם מתעקשים לקבל את השכר עכשיו ובמזומן! ואם לא תיתן להם את כל השכר עכשיו ובמזומן: במשכורות, בהטבות, בהנחות, בתרומות, בפטורים ואף במתן כבוד ורוממות – הם לא ילמדו תורה ואף ייצאו לכפירה כצדוק ובייתוס! וזו הוכחה נוספת לכך שבידם תורת-מינות עקושה ויקושה וארורה, מייגעת ומשׁמימה, שהרי אם הייתה בידם תורת חיים מענגת ונפלאה, לא היה חשש שייצאו לכפירה בהפסקת שוחד הכסף והכבוד! אדרבה, מי שלומד תורת חיים מבין, שגנאי גדול הוא ללומדהּ לשם הכסף והכבוד... כי הדבר פוגע אנושות בעונג שהאדם מפיק מן התורה, ובאהבה שהוא מטפח לבורא-עולם.


תמונת שער הרשומה מאת איתמר שלו, ללמדנו שאין הבדל בין מקובלי האופל לארבל.


ארבל מחלל שם שמים ביד רמה (ח''ה)
.pdf
הורידו את PDF • 296KB

187 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page