top of page

ארבל מחלל שם שמים ביד רמה (ח"ד)

בהמשך שיעורו (דקה 39:42) ארבל מצהיר חגיגית שהוא הגיע למיצוי העניין, כלומר לפי דמיונו הוא הוכיח באותות ובמופתים שמותר ליהנות ולהתעשר מדברי תורה – ובמלים אחרות, די ב"ראיות המכריעות" של התשר"ץ (ראו ח"ב) בתוספת "ראיית המחץ" של קארו הקראי "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" (ראו ח"ג), כדי לפסוק באופן החלטי שמותר ואף מצוה וחסידות להתעשר מדברי תורה. מדוע אפוא ארבל איננו עוצר את שיעורו? ובכן, לפי דמיונו של ארבל, גם לדעת הרמב"ם מותר ואף מצוה וחסידות ליהנות מדברי תורה! והנה דברי ארבל שם:


"והיינו יכולים להפסיק כאן, אבל אינני מפסיק כאן, מכיוון שאני אוכיח בעליל שגם הרמב"ם, אפילו מבלי הטענה של 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', שהיא טענה גדולה ומכרעת מאד ומספקת [...] גם הרמב"ם מעולם לא אסר לתלמידי חכמים שלנו היום לקבל אספקה מן הציבור מכספי הציבור, ממלגות, וזה מצוה וחסידות לקבל, גם הרמב"ם מודה בזה במשנתו".


האמנם הרמב"ם מעולם לא אסר ליהנות מן התורה? בחלק זה נדון אפוא בשלושת התעתועים של ארבל לפיהם גם לדעת הרמב"ם מותר ואף מצוה וחסידות כלשונו ליהנות מדברי תורה.


א. מהו הגדר של מי ש"אי אפשר" לו להתפרנס?


שלושת התעתועים של ארבל מבוססים על חילוק דמיוני שהוא יצר לעצמו לפיו כאשר "אי אפשר" לתלמיד החכמים להתפרנס, אז מותר לו ואף מצוה וחסידות גם לדעת הרמב"ם ליהנות מדברי תורה. כלומר, כל האיסור שהרמב"ם הזהיר ממנו ובהרחבה רבה, הוא רק כאשר "אפשר" לתלמיד החכמים להתפרנס. ובכן, בחילוק השגוי הזה נעוץ שרש התעתוע של ארבל, כי לפי ארבל, כל תלמיד שמחליט באופן שרירותי ש"אי אפשר" לו להתפרנס, מותר לו ואף מצוה וחסידות היא לו ליהנות ואף להתעשר מדברי תורה, והוא כאמור מביא שלוש ראיות מהרמב"ם, שבכל מקום ש"אי אפשר" לתלמיד להתפרנס אז מותר לו ליהנות מדברי תורה.


וזוכר אנכי את חינוכה של אמי ע"ה, אשר בכל עת אשר אמרתי לה "איני יכול", נהגה לומר לי: "הרצון הוא אבי היכולת", כלומר דברי ארבל כאן "אי אפשי" משמעותם היא "איני רוצה".


הבה נמשיך, ארבל מסרב להבין שני עניינים חשובים מאד: האחד, היתרו של רבנו ליהנות מדברי תורה הוא אך ורק כאשר אי אפשר להתפרנס באמת, דהיינו כאשר האדם חולה מאד או בעל מום או זקן שאינו מסוגל לעבוד – אך ורק בזה רבנו מתיר. ברם, כל שאר בני האדם אשר מסוגלים לעבוד, קטנים וגדולים, הם כלל אינם נכנסים לגדר של "אי אפשר" לו. ואף-על-פי-כן, ארבל מכניס את כל יושבי הישיבות באופן שרירותי לגדר של חולים קשים ובעלי מומים או זקנים תשושים שאינם מסוגלים לעבוד! ולא רק שהוא מכניס אותם לגדר הזה וקובע שכל אחד יכול להחליט באופן שרירותי שהוא בגדר של מי ש"אי אפשר לו" לעבוד ולהתפרנס, ארבל כאמור אף קובע שמותר להם להתעשר מן התורה, וגם זה שקר וכזב, כי כל מה שרבנו התיר לאותם חולים קשים או בעלי מומים או זקנים תשושים, הוא לתת להם כדי שלא ימותו.


והנה דברי רבנו בעניין הגדר של "אי אפשר לו" לעבוד ולהתפרנס בפירושו לאבות (ד, ז):


"וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [כל בעלי המרדעות בימינו] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך [וכאמור הרצון הוא אבי היכולת]".


ב. שיטת התשר"ץ וקארו לפי ארבל


בהמשך דבריו ארבל טוען שהתשר"ץ והקראי ועוד מן האחרונים, סברו שהרמב"ם אוסר באופן מוחלט ליהנות מדברי תורה, דהיינו שהרמב"ם לעולם אוסר אפילו ב"אי אפשר" לו לאדם להתפרנס, דהיינו, לפי דמיונם גם אם האדם עומד למות הרמב"ם יאסור על האדם לקבל צדקה מן הציבור אם הוא תלמיד חכמים. וכמובן שמדובר בתעתוע נבזי של מינות, שהרי דרכם של הנוכלים והמתעתעים בכל הדורות היא לעוות ולהקצין השקפות-אמת ישרות: כדי להוכיח שהן אינן אפשריות ולכן הן גם אינן אמיתיות, וכן כדי להחדיר את הספק והבלבול בהלכה שיאפשרו את החדרת השקרים והתעתועים, ואת זה בדיוק עושה ארבל כאן, והנה דבריו לפניכם:


"הרשב"ץ והכס"מ ועוד כמה אחרונים [...] סברו שהרמב"ם [...] לא חילק שום חילוק, והם הבינו שהוא אוסר לעולם אפילו ב'אי אפשר' לו ללמוד אלא-אם-כן יקבל אספקתו מן הציבור. הבינו הרשב"ץ והכס"מ ועוד כמה אחרונים אחריהם הבינו את דברי הרמב"ם שהוא אוסר".


ואכן, התשר"ץ וקארו הקראי שגו בהזייתם זו, אך גם ארבל תעה ולעה אחריהם, שהרי אף שהרמב"ם לא אסר לעולם, הוא לא התיר אלא למי שבאמת אי אפשר לו, דהיינו לחולים קשים או לבעלי מומים או לזקנים תשושי-נפש, ולא לכל מי שלפי דמיונו של ארבל "אי אפשר" לו להתפרנס, דהיינו כל מי שאינו רוצה לעמול ולהתפרנס כרבבות בטלני כת המינות החרדית.


בהמשך ארבל מצטט את טענתו של התשר"ץ כנגד הרמב"ם, לפיה להרמב"ם "היה לו במה להתפרנס ולא נצרך ליטול פרס מן הקהילות", אבל "מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא באו לידי מידה זו, הימותו ברעב או יתבזו מכבודם או יפרקו עול תורה מעל צווארם? אין זו כוונת התורה והמצוות והתלמוד". ובכן, מי אמר שהם צריכים למות ברעב? אם הם אינם חולים קשים או בעלי מומים או זקנים תשושים – שילכו לעבוד לפרנסתם, מה כל-כך קשה להבין? ומדוע יש במלאכה ביזיון? והלא גישה זו מנוגדת לחלוטין למוסרֵי חז"ל בעניין המלאכה!


ויתרה אף מזאת, מדוע הם "יפרקו עול תורה מעל צווארם"? וכי העובדה שהם צריכים לפרנס את עצמם תגרום לכך שהם יפרקו עול תורה מעל צווארם? והלא המלאכה היא גדר ליראת שמים ומעלה לחיי העולם-הבא! לפיכך, רק מינים אשר אין בהם ולוּ זיק של אהבת ה' ואהבת התורה מסוגלים להביא הזיה זו כראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, שהרי היא מוכיחה שהם כפסע מפריקת עול תורה מעל צווארם, ושכל לימודם תלוי בקבלת כסף וטובות הנאה.


והנה מסקנתו של ארבל בעניין הבנתו המעֻוותת של התשר"ץ את דברי הרמב"ם:


"כלומר שהרשב"ץ הבין שאפילו במחיר הזה שיתבזו מכבודם [וכי ביזיון הוא להתפרנס ולעבוד ולקיים את עצמך?] וימותו ברעב ויפרקו עול תורה מעל צווארם, גם בזה אוסר הרמב"ם".


והאמת היא שלפי הרמב"ם, אין שום ביזיון במלאכה, אדרבה, הביזיון הגדול הוא לפשוט את היד לצדקה ולהשליך את עצמך על הציבור בשעה שהנך מסוגל לפרנס ולכלכל את עצמך. ולא רק ביזיון פרטי לאדם, אלא כאמור גם חילול השם גדול ונורא אשר מכרית את האדם מחיי העולם-הבא, כי אסור להשתמש בכתרה של תורה וכל המשתמש בכתרה נעקר מן העולם.


והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דבריהם:


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:


"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם [אפילו מתנה חד פעמית], אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".


***

בהמשך דבריו ארבל גם חוזר על טענתו של התשר"ץ לפיה כל החכמים שנזכרו בגמרא שהיו עוסקים במלאכה, כל זה לא נאמר אלא מ"דרך החסידות", והנה דבריו בעניין זה:


"אחרי שהרשב"ץ מנה כמה חכמים שהיו עוסקים במלאכתם, כתב: [...] זה שמצינו כמה חכמים שעסקו במלאכתם זה לחסידות, מדרך החסידות [...] והיה אפשר להם לעסוק בתורה ולעשות מלאכתם, אבל אין כל הדורות שווים בזה [...] ולא כולם יכולים לעשות כמו חסידים הראשונים הללו [למה לא?], שיכלו גם להתפרנס וגם ללמוד תורה, אנחנו לא יכולים ללמוד תורה [...] וגם להתפרנס, אי אפשר לנו להתפרנס וללמוד, צריכים אנחנו ללמוד כל היום".


והיכן אמרו חכמים ע"ה שמותר ליהנות מדברי תורה ורק ממידת חסידות יש להימנע? והלא חכמים ע"ה אסרו בלשונות קשים וחריפים מאד ליהנות מדברי תורה, והתשר"ץ וארבל פשוט מתעלמים מדברי חז"ל המפורשים והולכים בשרירות ליבם הרע. כמו כן הם טוענים, ש"אין כל הדורות שווים בזה", האמנם? ומדוע בחמש מאות השנים הקשות שבהן פעלו חכמי המשנה והתלמוד כל הדורות היו שווים בזה, ופתאום בדורנו, דור העושר והשפע, לא שווים בזה? ומדוע "אי אפשר" להם לתשר"ץ ולארבל להתפרנס וללמוד? וכי הם חולים קשים או בעלי מומים או זקנים תשושים? וגם אם נניח שהם לומדים כל היום, מה שווה לימודם כל היום? שהרי ראינו ועוד נראה לקמן, שתורתם היא תורת מינות וחילול השם, תורת תעתועים עקושה ויקושה.


ויתרה מזאת, וכי גדולי האומה למדו כל היום כולו? וכל גדולי האומה היו בעלי מלאכה, אבותינו לדוגמה היו רועי צאן כולם, ואפילו משה רבנו ע"ה עד גיל שמונים היה רועה את צאן חותנו. והם הוכיחו שניתן לעבוד ולהתפרנס ולהגיע להישגים רוחניים אדירים, ואפילו לנבואה. מה-שאין-כן אם האדם ילמד כל היום כולו תורת מינות פרו-נוצרית, לא רק שהוא לא יגיע להישגים רוחניים, אלא שהוא ייעקר מן העולם, תוך שהוא מתדרדר לשחץ ולרדיפת הכבוד והתאוות. ובהמשך נלמד על רדיפת הכבוד של ארבל, אשר מציפה אותו ופורצת החוצה שלא ברצונו.


***

בהמשך דבריו שם, ארבל מזכיר גם את טענת קארו הקראי לפיה אין ראיה מהלל הזקן שהיה חוטב עצים, "שזה היה דווקא בתחילת תלמודו" וכבר עסקתי בתעתועיו בסדרה: "קארו הקראי – מגדולי מחללי שם שמים". כמו כן, ארבל טוען שקארו הלך בדרכו של התשר"ץ, לפיו "כל מי שהיה אפשר לו שלא ליהנות באמת היה עושה [מלאכה], והלל היה אפשר לו", אבל כל מי שאי אפשר לו – מותר, וכדברי ארבל: "אבל מה אתה [הרמב"ם] מביא ראיה שתמיד אסור?". ובכן, ארבל שב על קיאו, דהיינו על ההזיה לפיה חכמי המשנה והתלמוד "היה אפשר להם" שלא ליהנות מדברי תורה ולכן הם נהגו במידת חסידות, אבל יושבי הישיבות בימינו ובימיהם של התשר"ץ וקארו, הם "אי אפשר להם" להתפרנס וללמוד, ולכן מותר להם ליהנות מדברי תורה... ושוב זעקה עולה כנגד תעתועו: ומדוע "אי אפשר להם"? וכי הם חולים קשים או בעלי מומים או זקנים תשושים? קצרו של דבר, "אי אפשר להם" הינה מנטרת תעתועים של ארבל, לפיה כל מי שמחליט על עצמו ש"אי אפשר לו" ללמוד ולהתפרנס, מותר לו ליהנות ואף להתעשר מדברי תורה, בעוד שדברי רבנו ברורים כשמש: רק חולים קשים וכו' מותר להם לקבל צדקה מקופת הציבור, ואף אסור להם להתעשר ממנה, אלא מקבלים רק כדי חייהם.


המשמעות האמיתית אפוא של "אי אפשר לו" לפי ארבל, היא: "אינו רוצה לעמול ולהתפרנס".


"אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ אֲרִי בֵּין הָרְחֹבוֹת, הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ, טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו, חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם" (מש' כו, יג–טז).


ג. "ראייתו" הראשונה של ארבל מדברי רבנו


ראינו לעיל שלפי ארבל: "גם הרמב"ם מעולם לא אסר לתלמידי חכמים שלנו היום לקבל אספקה מן הציבור מכספי הציבור, ממלגות, וזה מצוה וחסידות לקבל, גם הרמב"ם מודה בזה במשנתו". כלומר, ארבל טוען ש"רואים בעליל שכל דבריו של הרמב"ם שאסר ליהנות מדברי תורה [...] זה דווקא היכא-היכן שאפשר לו להתפרנס וגם לעסוק בתורה כראוי". אבל, כאשר "אי אפשר" לו להתפרנס, "אז הרמב"ם באמת לא אסר לקבל אספקה מן הציבור". והוא מוסיף: "אבל באמת, אם אי אפשר לו ללמוד אלא-אם-כן יקבל אספקה מן הציבור, אנחנו נוכיח בעליל, שהרמב"ם לא אסר את זה מעולם, ואדרבה, עודד וחיזק את הדבר". ובכן, כבר ראינו ש"תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת" שהרי ארבל החליט שמשמעות "אינו רוצה ו"אי אפשר" אחת היא, ובהמשך נראה שגם "ראיותיו" הבל המה מעשה תעתועים: "וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (קה' י, יג).


ובכן, "הראיה" של ארבל היא מפירוש רבנו לאבות (ד, ז) בעניין ר' טרפון, וכֹה דברי רבנו:


"ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסֵרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים [=שודדים] כבר עשׂאוֹ מטרה [=עשה את הכרם שלו מטרה לגניבותיו], והיה מצטער על-כך כל משך תקופת הענבים, עד שֶׁבָּצַר ממנו [=מכרמו] מה שבצר ושטחוֹ עד שֶׁיָּבַשׁ ואסף את הצימוקים. וְדֶרֶךְ בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים, מן התאנים והצימוקים, ומותר לאכלם לפי שהם הֶפקֵר וכבר עזבוּם הבעלים מחמת מֵיעוטן.


באחד הימים, בא ר' טרפון במקרה לאותו הכרם, וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, בא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה מכירוֹ אבל שמע את שמו [כלומר, הוא לא הכיר את ר' טרפון במראֵהו ורק שמע עליו וכפי שיתבאר בהמשך], ואז מיהר [בעל הכרם] אליו ונתגבר עליו [על ר' טרפון], ולקחוֹ ונתנוֹ בשׂק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'. וכאשר שמע כן בעל הכרם עזבוֹ וברח, בְּיָדעוֹ שכבר חָטָא חֵטא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואֵב מאותו היום על מה שאירע לו, שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר, והיה יכול לומר לו: 'הַנִּיחֵנִי ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון, ויציל עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו [חכמים]: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה [חכמים]: משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים".


עד כאן דברי רבנו, והראיה ברורה לכל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, דהיינו, אפילו שר' טרפון היה בסכנת נפשות היה אסור לו להשתמש בכתרה של תורה, הואיל והוא היה יכול להציל את עצמו בממונו. ובמלים אחרות, אפילו בשעת פיקוח נפש, אם יש לו לאדם אפשרות להציל את נפשו שלא בכבוד תורה – אסור לו להשתמש בכתרה של תורה, אבל כמובן, אם אין לו אפשרות להציל את נפשו אלא-על-ידי שהוא ישתמש בכתרה של תורה, וודאי שמותר לו.


על ראייתו הפשוטה והברורה הזו של רבנו אומר ארבל: "לכאורה הראיה הזו ממש קשה מאד". ולאחר מכן הוא מוסיף לטפח בידיו וללהג בתרועת ניצחון אווילית, כך:


"אין-הכי-נמי שהיה מותר לו להשתמש בכתרה של תורה, גם הרמב"ם מודה לזה, הרשב"ץ והכס"מ חשבו שהרמב"ם אוסר אפילו היכא שאי אפשר, וזה איננו נכון, כי הראיה שהרמב"ם מביא מראָה שהוא מתכוון לומר באיפה שאפשר, היכא שאפשר לו לא להשתמש בכתרה של תורה, והוא יכול לא ליהנות מהתורה אז אסור לו ליהנות מהתורה כמו ר' טרפון שהיה עשיר, והיה יכול ליהנות שלא בתורה, היה יכול לתת לו דמים, על זה נתפס ר' טרפון, אבל אם אי אפשר לו להציל את עצמו לגרום טובה לעצמו אלא על ידי דברי תורה אין הכי נמי שזה מותר".


כלומר, לפי ארבל, התשר"ץ וקארו הקראי סברו שדעת הרמב"ם היא שאסור לו לאדם ליהנות בדברי תורה אפילו כאשר חרב חדה מונחת על צווארו, וזה אינו נכון אומר ארבל, שהרי הרמב"ם מתיר לו לאדם ליהנות מכבוד תורה כדי להציל את נפשו, וכמו שראינו במפורש. וזה נכון שהתשר"ץ וקארו הקראי היו כסילים, אך ארבל לא פחות מטומטם ונכלולי מהם, ואסביר: ארבל מתחיל בדברי אמת, הוא מביא מן הסיפור הזה ראיה לכך שכל אדם יכול להציל את נפשו בכבוד תורה, דהיינו: כל מי שנמצא בסכנת חיים ממשית ומיידית כמו שהיה ר' טרפון באותה שעה, ואין לו ממון שיציל את נפשו בו, מותר לו לומר למי שעומד להורגו שהוא תלמיד חכמים כדי שיבין שהוא אינו האדם שהוא מבקש להורגו. ברם, איך לומד ארבל מסיפור זה, שעוסק במקרה של פיקוח נפש מובהק, לכך שמותר לכל אדם ובכל הנסיבות ליהנות ואף להתעשר מדברי תורה? הייתכן ללמוד מר' טרפון שמותר לרבבות יושבי ישיבות לאכול מן התורה?!


***

ארבל מודע לכך שטענתו הזויה, שהרי כאמור מדובר במקרה פשוט של סכנת חיים ברורה ומיידית, ולכן, אין ולא ניתן להתיר ממנו ליהנות מדברי תורה. אדרבה, מן המעשה של ר' טרפון עולה באופן חד-משמעי שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה, שהרי אם יש אפשרות לוֹ לאדם להציל את נפשו שלא בכבוד תורה, עליו לעשות כן ואל ישתמש בכתרה של תורה.


כיצד אפוא מתרץ ארבל את העובדה הפשוטה והברורה שמדובר בסכנת חיים ברורה? ובכן, הוא טוען שלא מדובר בסכנת חיים. ברם, הוא לא יכול להוכיח שלא מדובר בסכנת חיים ברורה ומיידית מעצם המעשה של ר' טרפון, שהרי אותו בעל הכרם הכניס את ר' טרפון לתוך שק ועמד לזרוק אותו לנהר, ובזה אי-אפשר לתעתע. ולכן, ארבל מנסה לתעתע מן הגמרא בנדרים שם מובא סיפור זה, וטוען שיש בה ראיה לכך שגם במקרה שלא מדובר בפיקוח נפש מותר לו לאדם ליהנות מדברי תורה. כלומר, הגמרא חולקת על הרמב"ם ומותר ליהנות מדברי תורה.


והואיל ונזכרה, הבה ונעיין אפוא בהרחבה בכל הסוגייה הזו שארבל טוען להביא ממנה ראיה, וכך נאמר בנדרים (סב ע"א), מיד לאחר תום המעשה בעניינוֹ של ר' טרפון שראינו לעיל:


"תניא: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' ל, כ] – שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שאהיה זקן ואשב בישיבה [=דהיינו לשם הכבוד], אלא לְמוֹד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, שנאמר: 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ' [מש' ז, ג], ואומר: 'קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד' [מש' ו, כא], ואומר: 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם' [מש' ג, יז], ואומר: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר' [מש' ג, יח]".


ובכן, מראש דברי חכמים עולה שעל האדם ללמוד לשם שמים: "לְמוֹד מאהבה וסוף הכבוד לבוא", ואף שאין בזה כרת כמו במי שהופך את התורה לכלי לפרנסה, בכל זאת הדבר אסור מבחינה מוסרית, וכדברי חכמים. וברור שאם אסור ללמוד בשביל הכבוד, כל-שכן שאסור ללמוד בשביל להתפרנס מן התורה, שהרי הוא משליך עצמו על הציבור ומחלל-שם-שמים.


זאת ועוד, מדברי חכמים עולה שהמינים זייפו את דברי שלמה במשלי בעניין הפסוק: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר", שהרי הם למדו ממנו שמצוה גדולה היא להחזיק ולתמוך כלכלית ביושבי הישיבות, ואילו מהקשר דברי חכמים לעיל עולה בבירור שהפסוק הזה עוסק בחכמים עצמם, דהיינו אשרי מי שזוכה ללמוד בעצמו: להחזיק בלימודה ולהיות דבק במוסריה, וכפירוש רס"ג שם: "עֵץ חַיִּים – והיא עץ חיים לדבקים בה". ובפירושו הארוך הוסיף: "ואינו רומז באמרוֹ 'כִּי טוֹב סַחְרָהּ' [מש' ג, יד] להתכלכל על-ידי הלימוד, אלא רצה בכך לסחור עם החכמה והיא העשייה בה, כלומר במה שהיא מצווה", ובהקדמת ספרו הנבחר באמו"ד (ספ"ג) הוסיף רס"ג ואמר: "אם התלמידים השלימו לימודיהם לא תהא ביניהם מחלוקת ולא וויכוחים [...] כאמרוֹ: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' [דהיינו לאחר שלמדו היטב והתעמקו בלימודם]".


הבה נמשיך עתה בדברי חכמים ע"ה במסכת נדרים שם:


"רבי אלעזר בֵּרִבִּי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם [=לשם שמים], ודבר בהם לשמם [דבר אמת], אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר: ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול – נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה – על אחת כמה וכמה. אמר רבא: שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, דכתיב: 'וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְיָ מִנְּעֻרָי' [מ"א יח, יב]. אלא קשיא דר' טרפון! עשיר גדול היה והוה ליה לפייסיה בדמים. רבא רמי, כתיב: 'וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְיָ מִנְּעֻרָי' [מ"א יח, יב], וכתיב: 'יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ'! [מש' כז, ב] הא באתרא דידעי ליה, הא באתרא דלא ידעי ליה".


גם מן הקטע האחרון עולה באופן ברור שאסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה, וכל מי שאפשר לו לעבוד ולהתפרנס, דהיינו כל מי שיש בכוחו לעבוד אסור לו באיסור חמור מאד ליהנות מדברי תורה, ובמלים אחרות, רק מי שהוא חולה מאד או בעל מום או זקן תשוש, רק אלה מותר להם ליטול כדי חייהם מקופת הציבור, ולא התירו להם בשום פנים להתעשר.


ובכל זאת, ארבל טוען שיש ראיה מן הקטע שהודגש לעיל שמותר ליהנות מדברי תורה! וטרם שאביא את דבריו אסביר את הגמרא: רבא אומר שמותר לו לאדם להודיע שהוא תלמיד חכמים במקום שלא מכירים אותו, והוא מביא ראיה מעובדיה אשר אמר לאליהו: "וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְיָ מִנְּעֻרָי", ואיני יודע איך אפשר להביא ראיה מזאת לאחר דברי חכמים הקשים בסמוך. על-כל-פנים, ברור מן הפסוק שרבא מצטט, שההיתר ליהנות מכבוד תורה הוא אך ורק כשיש סכנת חיים ברורה ומיידית לאותו תלמיד חכמים, דהיינו מותר לתלמידי החכמים להציל את נפשם בכבוד תורה אם אין להם דרך אחרת. ומאין הנני יודע זאת? ובכן, מעצם הראיה של רבא, שהרי רבא מביא ראיה מעובדיה, כלומר, מדוע עובדיה אמר לאליהו שהוא ירא ה'? מפני שאליהו שלח אותו לשליחות שתגרום בוודאות לכך שאחאב יהרוג אותו באופן מיידי, והנה הדברים:


"וַיְהִי עֹבַדְיָהוּ בַּדֶּרֶךְ וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ, וַיַּכִּרֵהוּ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיֹּאמֶר: הַאַתָּה זֶה אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר לוֹ: אָנִי, לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ [דהיינו לאחאב מלך ישראל הרשע]: הִנֵּה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר: מֶה חָטָאתִי כִּי אַתָּה נֹתֵן אֶת עַבְדְּךָ בְּיַד אַחְאָב לַהֲמִיתֵנִי? חַי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וְאָמְרוּ אָיִן, וְהִשְׁבִּיעַ אֶת הַמַּמְלָכָה וְאֶת הַגּוֹי כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה, וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ? וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ יְיָ יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְיָ מִנְּעֻרָי, הֲלֹא הֻגַּד לַאדֹנִי אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרֹג אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְיָ וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי יְיָ מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וָאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמָיִם, וְעַתָּה אַתָּה אֹמֵר לֵךְ אֱמֹר לַאדֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ וַהֲרָגָנִי" (מ"א יח, ז–יד).


נמצא אפוא, שהפסוק שממנו רבא מביא ראיה עוסק בסכנת חיים ברורה ומיידית! כלומר, לא ניתן ללמוד מראיה זו שמותר לכל אדם ליהנות מכבוד תורה, אלא בסכנת חיים. אמנם, נראה לי שרבא ביקש ללמד שלא רק בסכנת חיים ברורה ומיידית מותר לו לחכם להודיע שהוא חכם, אלא גם כאשר צומחת מכך תועלת גדולה לציבור, כגון שידעו שהוא חכם כדי שילמדו ממנו ויועילו לנפשם. אך ברור שאין מטרתו של רבא ללמד שמותר לחכם להודיע שהוא חכם במטרה שהציבור יכבדו אותו, וכל-שכן במטרה שהם יפארוהו וירוממוהו ויממנוהו ויעשירוהו. ומאין הנני יודע זאת? ובכן, בגמרא בסמוך נאמר במפורש שאסור ללמוד לשם הכבוד, ולא יעלה על הדעת שחכמים יאסרו ללמוד לשם הכבוד ויתירו לאדם להודיע שהוא חכם כדי שירוממוהו.


ועתה לפרשנותו של ארבל, לפיה דברי רבא לא נאמרו בנסיבות של סכנת חיים דווקא, ולכן מותר לכל אדם ליהנות מן התורה כאשר "אי אפשר לו" להתפרנס, דהיינו, כל מי שמחליט ש"אי אפשר לו" רשאי ליהנות מן התורה ואפילו להתעשר ממנה. ובכן, הואיל ולפי ארבל רבא מתיר ליהנות מדברי תורה באופן גורף וללא שום סייג, והואיל ורבנו לא יחלוק על רבא, לכן מן ההכרח לפרש שגם רבנו מתיר לכל מי ש"אי אפשר לו" להתפרנס, ליהנות מדברי תורה.


והנה לפניכם דברי ארבל:


"אומר רבא [...] שמותר לתלמיד חכם שבא למקום שלא מכירים אותו לומר: 'תדעו רבותיי אני תלמיד חכם', כמו שמצינו אצל עובדיה שאמר ליה לאליהו הנביא: 'ועבדך ירא את ה' מנעוריו', אמר לו והודיע לו שהוא תלמיד חכם, כדי שבאמת יחוס עליו ויכבד אותו כתלמיד חכם. [...] עכשיו רבא, שאמר שמותר לתלמיד חכם להודיע – במקום שהוא בא אליו שלא מכירים אותו – 'אני תלמיד חכם', כדי שהוא יזכה לטובות, להנאות, לכבוד של תלמיד חכם, זה [דהיינו דברי רבא] לא בפיקוח נפש דווקא, [אלא] בסתם, [כלומר,] כל תלמיד חכם שבא לעיר צריך להודיע להם: רבותיי, 'אני תלמיד חכם תיזהרו בכבודי', כמו שכותב הרא"ש שאם לא יזהרו בכבודו, ייענשו, [שהרי] אפילו שהם לא יודעים שהוא תלמיד חכם הם ייענשו, שסוף סוף ביזו אותו. גם הרשב"א כתב ככה בתשובה, לכן הוא בא ואומר להם רבותיי: 'אני תלמיד חכם', כדי שיידעו להיזהר בו, להנות אותו, לסייע אותו, לכבד אותו, לאו דווקא פיקוח נפש. [...] ועל גמרא מפורשת הרמב"ם לא יכול לחלוק. [...] לומר 'אני תלמיד חכם', להשתמש בכתרה של תורה כדי ליהנות מהתורה זה היה מותר כמו שאומר רבא, איך אפשר להגיד שהרמב"ם יאסור אפילו באי אפשר? אלא וודאי שהרמב"ם [...] כל כוונתו לאסור דווקא היכא דאפשר לו ליהנות שלא בכתרה של תורה, אבל אם אי אפשר לו ליהנות בכתרה של תורה, אין-הכי-נמי שמותר".


ואיך ארבל למד מדברי עובדיה שביקש להציל את נפשו, שמותר לכל יושב בישיבה להשתמש בכתרה של תורה? ולא רק להשתמש בכתרה של תורה כאשר מציעים לו, אלא אפילו לתבוע מן הציבור שיממנוהו וירוממוהו ויֵטיבו עמו הטבות חומריות! והנה שוב דבריו המחלחלים:


"עכשיו רבא, שאמר שמותר לתלמיד חכם להודיע 'אני תלמיד חכם' [...] כדי שהוא יזכה לטובות, להנאות, לכבוד של תלמיד חכם, זה [דהיינו דברי רבא] לא בפיקוח נפש דווקא, [אלא] בסתם [...] [כלומר,] כל תלמיד חכם שבא לעיר צריך להודיע להם: רבותיי, 'אני תלמיד חכם תיזהרו בכבודי' [...] לכן הוא בא ואומר להם רבותיי: 'אני תלמיד חכם', כדי שיידעו להיזהר בו, לְהַנּוֹת אותו, לסייע אותו, לכבד אותו, לאו דווקא פיקוח נפש. [...] לומר 'אני תלמיד חכם', להשתמש בכתרה של תורה כדי ליהנות מהתורה, זה היה מותר כמו שאומר רבא".


ארבל גם חושף לעיל שהזיות המינות הללו נבעו מביב השופכין של אבו-ינקי והרשעב"א – כך הם הבינו ופירשו את דברי רבא, ללמדנו על סכלותם ורשעותם, שהרי רק מינים גמורים יעזו להתעלם מדברי החכמים באותה הסוגייה עצמה, ולסלף כך את דברי רבא בעניין עובדיה. ומי שמסלף ומזייף כך את התורה-שבעל-פה הוא ללא ספק מין ואפיקורוס שאוכל מן התורה.


ד. "ראייתו" השנייה של ארבל מדברי רבנו


"ראייתו" השנייה של ארבל מדברי רבנו בפיהמ"ש היא מן המעשה בר' יונתן, וכֹה דברי רבנו:


"ופתח רבנו הקדוש ע"ה [ר' יהודה הנשיא] אוצרות [=מחסני] חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים', בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירו, אמר לו: 'פרנסֵיני', אמר לו: 'באיזה גבוּל אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא, כך פרנסיני, שאין עם-הארץ גרוע מהם. נתן לו, ונתחרט [ר"י הנשיא] אחר-כך על שֶׁפִּתָּהוּ [ר' יונתן] בדבריו, ואמר: 'אוי לי שנהנה עם-הארץ מנכסי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על-ידי תחבולה?', חקרוּ ומצאוּ הדבר כָּך. ושתי מעשיות אלו משתיקות כל מתווכח בעניין זה".


ובכן, בראש המעשה נאמר במפורש שמדובר ב"שנת רעבון", דהיינו לא מדובר בשנה רגילה, אלא בנסיבות מיוחדות שיש בהן פיקוח נפש או קרוב מאד לכך: "וַיֹּאמֶר [יעקב] הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת" (בר' מב). ואיך אפשר להסיק מנסיבות כל-כך יוצאות דופן, שרבנו מתיר לכל אדם שמחליט שלא מתאים לו לעבוד ולפרנס את עצמו, להשתמש בכתרה של תורה? וכאמור, לפי ארבל לא רק שהרמב"ם מתיר להשתמש בכתרה של תורה אלא מותר לשיטתו אף לתבוע מן הציבור ביד רמה שיעשירוהו וירוממוהו!


עד כאן מעט בעניין המעשה ברבי יונתן, ועתה לדברי ארבל. ובכן, רבנו אומר לעיל על רבי יונתן בן עמרם "שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על-ידי תחבולה" וכו', ומן המלים המודגשות לומד ארבל שדווקא כאשר "אפשר לו" לאדם להתפרנס, אבל כאשר "אי אפשר לו" להתפרנס מותר לו לאדם ליהנות בכבוד תורה ואפילו להתעשר ממנה. ושלושה תעתועי מינות חמורים יש בדברי ארבל: 1) הייתכן ללמוד מן ההיתר ליהנות מן התורה בשנת רעבון, לכל הדורות ולכל הנסיבות? 2) הייתכן ללמוד מן ההיתר ליהנות מן התורה בשנת רעבון, לכך שמותר להתעשר מן התורה ולתבוע טובות הנאה מן הציבור ביד רמה? והלא ברור שכל שהתירו לתלמידי החכמים היה ליטול מזון כדי חייהם וכדי שלא ימותו ברעב! 3) הייתכן שכל אדם יכול לטעון "אי אפשר לי"? והלא ראינו לעיל שלדעת רבנו אך ורק אדם שהוא חולה מאד או שהוא בעל מום או שהוא זקן תשוש, רק אדם כזה שלא מסוגל לעבוד – רשאי לומר "אי אפשר לי לעבוד ולהתפרנס, אנא פרנסו אותי מקופת הציבור כדי שאחיה ולא אמות". ושוב ארבל שב על קיאו ותעתועו, דהיינו שנדמה לו שכל מי שמתעצל מלעבוד הוא בגדר מי ש"אי אפשר לו" לעבוד ולפרנס את עצמו, ולא היא, אלא אך ורק מי שבאמת ובתמים אינו מסוגל.


והנה מעט-מזער מאריכות דברי הלהג המייגעים של ארבל, אשר הבל המה מעשה תעתועים: "בראיה הזו כותב הרמב"ם [...] וזה תוספת של הרמב"ם על הגמרא: 'כל מה שאפשר לו ואפילו על-ידי תחבולה', כלומר הרמב"ם אומר, יונתן בן עמרם לא רצה להתפרנס מן התורה כל מה שהיה אפשר לו [...] כלומר הרמב"ם מעולם לא בא לאסור על איפה שאי אפשר לו".


וארבל מערפל ומערבל, שהרי מן המעשה של רבי יונתן ניתן ללמוד על חומרת האיסור ליהנות מדברי תורה – עד שרבי יונתן ביקש לדקדק על עצמו שלא לעבור על איסור זה אפילו במקום שהיה מותר לו, דהיינו בשנת רעבון ובשעת פיקוח נפש. כלומר, המלים "כל מה שאפשר לו" בעניינוֹ של רבי יונתן נועדו ללמד שיש להחמיר בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה ככל שניתן, ואפילו בשנת רעבון. והמסקנה העולה מכך היא, שהביטוי המנוגד: "כל שאי אפשר לו" נוגע למקרים נדירים ובודדים של בני אדם חולים מאד או בעלי מומים או זקנים תשושים – שהרי אם מעלה גדולה היא להחמיר ולא ליהנות מדברי תורה אפילו במקום פיקוח נפש, ברור שאין להתיר ליהנות מדברי תורה אלא במקום שמדובר בחולה קשה או בבעל מום או בזקן תשוש.


***

בהמשך דבריו, ארבל מצטט את דברי התשר"ץ וקארו הקראי אשר מקשים על הרמב"ם: איך ייתכן שרבי יהודה הנשיא התיר ליהנות מדברי תורה בשנת רעבון? כלומר, אם אסור ליהנות מדברי תורה מדוע הוא הכשיל את תלמידיו בהנאה מדברי תורה? וברור שאין להביא ראיה משנת רעבון להתיר ליהנות מדברי תורה, וכן ברור שאין שום איסור ליטול מן הצדקה בשעת פיקוח נפש, וכפי שנהגו כל תלמידי החכמים בשנת הרעבון למעט רבי יונתן ע"ה. ברם, ארבל תירץ באופן מתעתע ובו הוא שב על קיאו ועל שיטתו המעֻוותת לעיל, לפיה כל מי "שאי אפשר לו" להתפרנס מן התורה, דהיינו כל מי שמחליט שאין לו חשק לעבוד ולפרנס את עצמו – כמו כל רבבות יושבי ישיבות המינות בימינו – כל מי שרק מצהיר ש"אי אפשר לו", רשאי ליהנות ואף להתעשר מדברי תורה, וכאמור אף לתבוע מן הציבור ביד רמה שיעשירו וירוממו אותו.


והנה תירוצו של ארבל לקושייתם של התשר"ץ וקארו הקראי כנגד הרמב"ם: אם אסור ליהנות מדברי תורה, מדוע רבי יהודה הנשיא הֵטִיב לחכמים בשנת רעבון? וזה לשונו של ארבל:


"אבל לפי דברינו הדבר מיושב מאד, הרמב"ם מעולם לא אמר שב'אי אפשר' אז לא יכולים להשתמש בכתרה של תורה [נכון, אך השאלה היא מהו הגדר של 'אי אפשר'?] [...] אז ב'אי אפשר' זה מותר, נמצא שהוא לא מכשיל אותם בכלום, הוא עשה כן כי 'אי אפשר' [...] והדבר הזה מותר [...] והדבר [כלומר תירוצו לפי דמיונו הוא] כפתור ופרח [!]. הם [תשר"ץ והקראי] הקשו על הרמב"ם לפי שיטתם [...] אבל רבי מעולם לא הכשיל את התלמידים, כיוון שכש'אי אפשר' מותר לומר: 'תלמיד חכם אני ותנו לי עבוּר תורתי', אי אפשר להתפרנס בצורה אחרת, אז אין-הכי-נמי, יכול לבוא להתפרנס, לכן נמצא שרבי לא הכשיל מעולם את התלמידים".


האמנם? האמנם דומֶה הוא העדר האפשרות של תלמידי רבנו באותה שנת רעבון, להעדר האפשרויות של רבבות יושבי הישיבות בימינו, בעשרות שנות העושר והשפע שזכינו להן? וכאמור, האמת היא שהם אינם רוצים לעבוד ולשרת בצבא, וגדר "אי אפשר להם" לא שייך להם כלל, שהרי הם אינם חולים בגופם או בעלי מום או זקֵנים שאינם יכולים לעבוד. הם פשוט עצלנים אשר מבקשים להשתמט ולרכב כפרזיטים על גופם המארח של כלל עם-ישראל.


וראיה גדולה להיותם פרזיטים, היא מהיתרם להתעשר מן התורה ואפילו לתבוע מן הציבור ביד רמה שירוממום ויעשירום, וכל זה לפי ארבל מכוח הטענה המגוחכת ש"אי אפשר להם"... ולמה הדבר דומה? לתינוק שמן ועצלן שצועק: "איני יכול", והוריו משיבים לו: אינך רוצה!


***

בהמשך דבריו בשיעורו, ארבל מוסיף וטוען, שיש ראיה מהמעשה בר' יונתן בשנת הרעבון, לכך שלא היה מדובר שם בפיקוח-נפש, וזאת למרות שחכמים ורבנו אומרים באופן מפורש שהיה מדובר בשנת רעבון. על-כל-פנים, כיצד "מוכיח" ארבל שלא מדובר שם בפיקוח-נפש? ובכן, אם היה מדובר בפיקוח-נפש, אז לפי ארבל, רבי יהודה הנשיא לא היה מונע את עמי הארצות מאוצרותיו. ברם, דברי ארבל תמוהים בכפליים, שהרי לעיל מתעתועו הלז הוא אומר במו פיו: "עם הארץ הוא וודאי הוא לא אדם, אבל לפחות הוא לא גרוע מבהמה", דהיינו לפי ארבל עמי הארצות אינם ראויים להצלה בשנת רעבון ובשעת פיקוח נפש, והוא אף מוסיף לאחר-מכן:


"רבי סבר שכל פורענות שבאה לעולם בגלל עמי הארץ היא באה, אם כן זו הפורענות שלהם, שהם ישאו בתוצאה, אני לא צריך לפרנס אותם, הם מביאים על עצמם פורענות ואני אפרנס אותם? [...] כיוון שרבי לא רצה לתת מפיתו לעם-הארץ, הוא סבר שהם מביאים את הפורענות [לָעוֹלָם, ולכן הוא-רבי] אינו צריך לשאת בתוצאות של הפורענות שהם הביאו על עצמם".


ואכן, בגמרא בבא בתרא שם (ח ע"א) הוסבר מדוע רבי יהודה הנשיא לא רצה לכלכל את עמי-הארצות בשנת הרעבון: "רבי לטעמיה, דאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ", ואם לא היה מדובר בפיקוח-נפש מדוע בכלל היה צורך להסביר את דרכו של רבי? וכי לא ברור שאדם רשאי לחלק את נכסיו באופן שייראה לו? וכל-שכן שהוא רשאי להחליט לתמוך דווקא בתלמידי חכמים בשנת רעבון. אלא ברור שמדובר היה בפיקוח-נפש, ולכן תמהו על רבי, ולכן היה צורך להסביר את העובדה שהוא סירב להאכיל את עמי-הארצות בשנת רעבון.


ובסופו-של-דבר רבי חזר בו, שהרי לאחר המקרה עם ר' יונתן בן עמרם, רבי יהודה הנשיא פתח את אוצרותיו לכולם, וכמו שנאמר בגמרא שם: "אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה מימיו? בדקו אחריו ומצאו, אמר רבי: יכנסו הכל". כלומר, נראים הדברים שרבי יהודה הנשיא סבר ששגה בהוראתו ובהשקפתו, כלומר פעולתו המוסרית של ר' יונתן בן עמרם עוררה את רבי להבין שני דברים חשובים מאד: 1) שנת רעבון היא גדר שלא קרוב דיו לפיקוח-נפש אשר מצדיק ליהנות בו מן התורה; 2) אין להאשים את עמי-הארצות בפורענות שבאה לעולם, אלא על כל אדם לפשפש במעשיו הוא.


אגב, שימו לב כיצד ארבל מסביר את העובדה שרבי יונתן ע"ה היה לבדו בהימנעות מן ההנאה מדברי תורה אפילו בשנת רעבון: "אחרים לא חשבו לעשות תחבולה או שלא חשבו על תחבולה [כלומר לא עלתה במחשבתם תחבולה] או שלא רצו לשקר". ואני תמה, וכי ראוי להציג את רבי יונתן בן עמרם כ"שקרן"? ורק מין רודף בצע וכבוד יהפוך את רבי יונתן מחסיד לשקרן.


***

ארבל חותם את דבריו בעניין "ראייתו" השנייה הזו ואומר כך:


"הראיות שמביא הרמב"ם הן רק ראיות שאסור להשתמש בכתרה של תורה איפה שאפשר לו שלא להשתמש בכתרה של תורה, ויכול להתפרנס ולהשיג מבוקשו: את הטובה את הכבוד את ההנאה שלא בכתרה של תורה – אז אין-הכי-נמי שאסור להשתמש בכתרה של תורה, אבל היכא שאי-אפשר לו אלא להשתמש בכתרה של תורה, כדי שיוכל להמשיך ולעסוק בתורה כדי שיוכל לקבל מזונותיו, אין-הכי-נמי, שיכול לקבל הנאה גם עבור כתרה של תורה".


ומהו מבוקשו של החכם לפי ארבל? "הטובה, הכבוד וההנאה". ואין זה אלא מבוקשו שלו.


ה. "ראייתו" השלישית של ארבל מדברי רבנו


מדברי רבנו בפיהמ"ש בעניין אלישע, ארבל מביא את "ראייתו" השלישית, וכֹה דברי רבנו:


"וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע הנביא ע"ה שמותר לבעלי השׂררה וליושבי הישיבות הבטלנים ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעוּת [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים או להסתפק בו, אלא בעניין פשוט וברור וחד-משמעי], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים, חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד [=לינה ואוכל], כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו. ועל כיוצא-בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים, אם רצה להתדמות לזה עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, וגם אם נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא-בזה, רשאי הוא בכך – לפי שכבר הזהירו מלאכול שלא בעת הצורך, ואמרו: 'כל תלמיד חכמים המרבה סעודתו בכל מקום' וכו' [פסחים מט ע"א], ואמרו: 'כל סעודה שאינה של מצוה אסור לתלמיד חכמים ליהנות ממנה' [פסחים שם]".


ובכן, רבנו אומר מפורשות שמי שלומד מאלישע שמותר להשתמש בכתרה של תורה טועה ומטעה. כמו כן, ברור כשמש ש"הכיבוד" שרבנו מציין לעיל הוא הלינה והאוכל, שהרי רבנו מפרט מהו "הכיבוד" הזה שהוא מציין בדבריו: "כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום", ובמלים אחרות, לינה ואוכל בלבד. וגם זה לא הותר אלא בשעת הדוחק, דהיינו כאשר החכם נוסע בדרך וכיוצא בזה, וכדברי רבנו. וכך מצטט ומפרש ארבל את דברי רבנו בפיהמ"ש לעיל: "אלא היה מקבל הכיבוד, הכבוד", כלומר ארבל מבין שמותר לחכם להשתמש בכתרה של תורה על-מנת לקבל כבוד וגדוּלה מן הבריות, וזה לא עלתה על דעתו של רבנו, שהרי רבנו מפרט מהו "הכיבוד" שציין: לינה ואוכל בלבד.


ולאחר שארבל סילף את דברי רבנו והחדיר את המילה: "הכבוד" לתוך דברי רבנו, הוא ממשיך בתעתועו: לפי ארבל, הרמב"ם התיר כאמור לחכם להשתמש בכתרה של תורה על-מנת לקבל כבוד וגדוּלה מן הבריות, ואם כך, אומר ארבל, הרי שמותר לו לחכם ליהנות בכל סוגי ומיני ההנאות שבעולם! שהרי הנאת הכבוד היא ההנאה הגדולה ביותר מכל ההנאות שבעולם, והוא מביא ראיה לכך מדברי רבנו בפיהמ"ש לסנהדרין (י, א), שם רבנו קובע שהנאת הכבוד אצל בני האדם (לא אצל אנשי האמת) גדולה ורבה הרבה יותר משאר הנאות העולם-הזה. אגב, רבנו קובע בפירושו שהנאת הכבוד היא ההנאה הגדולה ביותר כדי להוכיח שהתענוג הנפשי של חיי העולם-הבא הוא התענוג המרומָם האמיתי, אשר לא ישווה ולא ידמה לו מאומה.


והואיל ואלישע קיבל לפי ארבל את ההנאה הגדולה מכולם – הכבוד! הרי שמותר לפי ארבל לכל אדם ובכל אופן ליהנות מדברי תורה, והרמב"ם לא אסר ליהנות מדברי תורה אלא כשהאדם יכול לעבוד לפרנסתו, אבל כאשר "אי אפשר" לו לאדם לעבוד ולהתפרנס לפי דמיונו של ארבל הרמב"ם מתיר, וזה לשונו של ארבל: "וזה כמו שאמרנו שהרמב"ם מעולם לא אסר ליהנות מדברי תורה, באיפה [=במקום] ש'אי אפשר לו' אלא ליהנות מדברי תורה. כל האיסור שהרמב"ם אסר זה ליהנות מדברי תורה היכא שהוא יכול שלא ליהנות ולא להזדקק לדבר, אז אסור לו ליהנות מדברי תורה". וכאמור, ארבל אומר "אי אפשי" אך כוונתו לומר "איני רוצה", ולדעת רבנו רק מי שהוא חולה קשה או בעל מום או זקן ישיש ותשוש, רק אלה "אי אפשר להם" לעבוד ולהתפרנס, ורק אלה מותר להם לקבל מן הקופה הציבורית, וכדי חייהם בלבד.


ותעתועו של ארבל בעניין הכבוד, והאופן שבו מוחו של ארבל חושב, כלומר הנחתו שהנביא השתמש בכתרה של תורה באופן הקיצוני ביותר דהיינו שהוא קיבל כבוד וגדוּלה, מעידים על כיווני המחשבה של מוחו, דהיינו על רדיפת הכבוד שלו, ופסל באלישע וחשף את מומו שלו. ושימו לב לשחץ-ליבו: לא רק שנדמה לו שעיונו המעֻוות והמעורבל הוא "כפתור ופרח", כך הוא מוסיף ומתאר את "דקדוקו" בדברי רבנו לעומת החולקים עליו: "וצריך לדקדק בדברי הרמב"ם, לא לקרוא אותם רגל על רגל, לפצח פיצוחים ולחשוב שאנחנו מבינים את דברי הרמב"ם, לדקדק הדק היטב בדברי הרמב"ם, הרמב"ם כתב שחור על גבי לבן". וארבל לא הבין מאומה מדברי רבנו, ומרשה לעצמו לתאר את החולקים עליו כמפצחי פיצוחים וכיושבי קרנות.


יתר-על-כן, הנחתו של ארבל שגויה מיסודה, ואף שאין צורך לכך לענייננו שהרי אלישע לא קיבל את הכבוד אלא את הכיבוד דהיינו לינה ואוכל בלבד – בכל זאת אציין, שמי שנהנה מדברי תורה ומפיק ממנה כבוד וגדוּלה, נפשו איננה נכרתת מהעולם-הבא, שהרי מדברי רבנו בהלכה עולה בבירור, שההנאה המדוברת היא הנאת ממון וטובות הנאה חומריות. והטעם שהקפידו חכמים על הנאת ממון וטובות הנאה חומריות, הוא מפני שהנהנה פושט ידו לקופת הציבור – וזה ביזיון הוא לתורה, וחילול השם, וגורם לאדם שלא לעבוד לפרנסתו, והחמור מכל: החדרת הכסף הטמא לתורת-האמת הטהורה משחיתה ומזהמת ומעוותת אותה לתורה פרו-נוצרית.


ועל-כל-פנים, ברור שמבחינה מוסרית אסור לתלמידי החכמים ללמוד תורת-אמת לשם הכבוד, וכמו שאמרו חכמים בנדרים לעיל (סב ע"א): "תניא: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ' [דב' ל, כ] – שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שאהיה זקן ואשב בישיבה [=דהיינו לשם הכבוד], אלא לְמוֹד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, שנאמר: 'קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ' [מש' ז, ג], ואומר: 'קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד' [מש' ו, כא]" וכו' כאמור.


ואחתום בדברי רבנו בסוף הלכות תשובה: "אמרו חכמים הראשונים: שמא תאמר: 'הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר', 'בשביל שאיקרא רבי', 'בשביל שאקבל שכר בעולם-הבא'; תלמוד לומר: 'לְאַהֲבָה אֶת יְיָ' [דב' יא, יג; ועוד] – כל שאתם עושין, לא תעשו אלא מאהבה. [...] דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם, עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ' [דב' ו, ה; ועוד]: אלא בדעה שיידעהו. ועל-פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה".


ועוד בעניין זה ראו: "מובטח לו שהוא בן העולם הבא?". "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז" (תה' לא, יט), תאלמנה שפתי ארבל הדוברות על רבנו עתק בשחץ.


סוף דבר


הואיל והעתקתי קטעים מדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז), ראיתי לנכון להשלים את המלאכה ולהעתיק את שאר דבריו בפירושו שם, ואחל בדברי חכמים במשנה: "ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [הנה למדנו, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". וכֹה דברי רבנו בפירושו:


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים ושלמונים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים.


דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [דיינות, רבנות וכו'] חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל.


כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך.


וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים [משמע בבירור מדברי רבנו, כי גם לאחר שנתפרסם והגיע למעלתו הרמה, הלל הזקן עדיין עבד למלאכתו בחטיבת עצים, אפילו לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים!]; וחנניה בן דוסא, אשר מכריזין: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם; וקרנא, דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם.


ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבם דחוק מגנה את אנשי דורו על שלא היטיבו לו, חלילה להם. אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם ההבל, היוקרה המדומה, הממון והכבוד והשׂררה והתקציבים והמשכורות והפטוֹרים וההטבות והפנסיות והמענקים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)].


[...] רב יוסף עליו השלום היה סבל קורות, ואומר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגעים איבריו [...] במשא הקורות הכבדים, היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שְׂבע-רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת-לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".


עד כאן. "וַאֲנִי בַּייָ אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי, יְיִ אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי" (חב' ג, יח–יט). "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַייָ" (תה' לא, כה).


ארבל מחלל שם שמים ביד רמה (ח''ד)
.pdf
הורידו את PDF • 306KB

109 צפיות6 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

6 opmerkingen


נתי500
נתי500
29 mei

זה ממש נראה שהארבל הזה לומד תורה תוך כדי שהוא מפצח גרעינים.

הוא מזכיר את המקשן התמהוני שדבריו הובאו במו"נ חלק א פרק ב שלומד ענינים של מעשה בראשית מתןך עידון ותאוות כאילו מדובר באיזה מנגה.

Like

נתי500
נתי500
29 mei

חזק וברוך

כמה שתאוות הממון גורמת לאנשים להגיד הבלים ולסלף את התורה.

תוכל להגדיר במדויק מה זה עם הארץ? ומה גרם לרבי לא להאכיל אותם בשנת רעבון? יש לעמי הארץ דין כמו של מינים ואפיקורסים?

ומה השתנה במחשבתו של רבי אחרי מעשהו של רבי יונתן? הוא סבר שכן מגיע לעמי הארץ לחיות?

אולי אפשר להבין שגם אחרי מעשיו של רבי יונתן רבי לא רצה להאכיל אותם אלא הוא חשש שמא עוד אחד מהחכמים יתחפש לעם הארץ כמו רבי יונתן ואולי בטעות רבי לא יפרנס את אחד החכמים, אז הוא העדיף שכל החכמים יקבלו אוכל אפילו אם זה כולל את עמי הארץ.

Like
נתי500
נתי500
29 mei
Reageren op

אשריך תודה.

מדובר בדברים ממש בסיסיים

Like
bottom of page