top of page

ארבל: מחלל שם שמים ביד רמה (ח"א)

בראש חודש ניסן תשפ"ד (9.4.24) פרסם ארבל ביוטיוב שיעור שכותרתו: "קרדום לחפור בהם – אברכי הכוללים הנהנים מכספי ציבור", תמצית שיעורו מתוך תיאור הסרטון היא כדלהלן:


"מאריך ומבאר האם מותר לאברכי כוללים ללמוד ולהתפרנס מכספי הציבור, מהי דעתו האמיתית של הרמב"ם בזה [=דעתו הידועה היא שקר?]; מה היה המנהג הפשוט בעם-ישראל בזמן הגמרא ובזמן הראשונים והאחרונים לאחר-מכן; האם יש מצוה וחסידות היום שלא ללמוד תורה ולהתפרנס מכספי ציבור; האם הציבור מחויב לתמוך בתלמידי חכמים, האם אפשר לסמוך על כל "רב" היום. ועוד בעניין עת לעשות לה' הפרו תורתך, ובעניין נגיעה שמעוורת את עיני המתווכח, ובעניין שיש לאדם לידע את מקומו ולא להרהיב עוז כנגד גדולים ממנו".


כבר מן התמצית עולה שארבל "האריך לבאר" שמותר ליהנות מדברי תורה, והוא אף סבור ש"דעתו האמיתית" של הרמב"ם היא שמותר ליהנות מדברי תורה. זאת ועוד, מן התמצית מובן שהוא שולל את החולקים עליו לא מפני שהוא מצליח לדחות את ראיותיהם, אלא מפני שהם "נגועים" ו"עיוורים" כדבריו, וכן מפני שהם "אינם יודעים את מקומם". וכבר מן התמצית הזו ניתן ללמוד רבות על רשעותו ותכססנותו של ארבל. שיעורו קרוב לשעתיים, ולכן ראיתי לנכון, בעקבות בקשה שביקשני ידידי נאור טויטו, לפתוח בסדרת מאמרים חדשה על ארבל.


בעשרים הדקות הראשונות ארבל אינו מביא אפילו ריח של ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, והוא אף מודה בכך, אלא הוא מאריך מאד בשתי הקדמות: בראשונה הוא טוען למעשה שכל מתנגדיו נגועים, ובשנייה הוא טוען ומתלונן שכל מתנגדיו אינם יודעים את מקומם. ומכיוון שדבריו ארוכים וסכלותו רבה, אתמקד אך ורק בשקריו ובתעתועיו המרכזיים של ארבל.


א. גם חכמי המשנה והתלמוד חיללו שם שמים?


בראש דבריו ארבל מצטט את פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):


[ט] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [וכל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


[י] "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים דהיינו שודד] את הבריות".

לאחר שארבל מצטט את ההלכות הוא שואל כך:


"האם באמת נכון הדבר? שהרי כל תלמידי החכמים בכל הדורות קיבלו באמת אספקה מן הציבור עבור זה שהיו בטלים מן המלאכה ויושבים ועוסקים בתורה, ואיך אפשר שכולם באמת יעברו איסור, ואיסור חמור כמו שכותב הרמב"ם: שחילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, ועוד ועוד".


ובכן, ארבל משקר, שהרי לפי ארבל "כל תלמידי החכמים בכל הדורות קיבלו באמת אספקה מן הציבור" וכו', האמנם? ובכן, הנה לפניכם דברי רבנו בפירוש המשנה (אבות ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך".


והנה גם דברי חז"ל ורבנו בהלכות מתנות עניים (י, יז):


"גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


ויש כל-כך הרבה ראיות לעניין זה, והסתפקתי בשני קטעים קצרים, וליתר הראיות וההוכחות לעניין זה ראו: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", וכן "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", וכבר הרחבתי בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה בעשרות רבות של מאמרים.


ב. ההקדמה הראשונה


בהקדמתו הראשונה ארבל מצטט את דברי רבנו במורה (א, לא) בעניין גורמי המחלוקות. כלומר, הוא טוען למעשה שמתנגדיו נגועים ב"אהבת ההתנשאות והניצוח המטים את האדם מלהשיג את האמת כפי שהוא", או שהם אינם מבינים את עניין ההנאה מדברי תורה מפני שמדובר בעניין עמוק וקשה להשגה, או שהם סכלים "סכלות המשיג וקוצר יכולתו להשיג". סיבה נוספת לכך שמתנגדיו נגועים היא מפני שהם דבקים בהרגלים שלהם, ו"הלהיטות הזו מעוורת את עיניהם מלהודות על האמת", כלשונו. וכל זאת לאור דברי רבנו במורה שם.


ובכן, האמנם אנשי האמת המרימים על נס את האיסור ליהנות מדברי תורה הם הנגועים?! והלא הנגועים הם יושבי הישיבות וכומריהם וגדוליהם רודפי התאוות, הם הנגועים הגדולים – הם אלה שנהנים מהערצת ההמונים, משׂררה, מדברי תורה, ממשכורות חודשיות, מפטור ממלאכה ומצבא, מהנחות במיסים וברכישת דירה, מהנחות ברכישת מוצרים, מתרומות ומצדקה, ומה לא? וארבל בצביעותו מוסיף חטא על פשע, מפני שהוא טוען בשיעורו באופן נחרץ ופסקני, שאסור לחלוק על כל גדולי האסלה! כל אותם גדולי האסלה הנגועים אשר זיהמו את עמֵּנו בנגעים ממאירים, והפכו את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים – כל אלה אסור לחלוק עליהם! דהיינו לא רק שהוא קובע שאנשי האמת המה הנגועים, אלא שהוא קובע שאנשי השקר והמינות, הנגועים באמת, הם אנשי גדולה ורוממות שאסור בהחלט לחלוק עליהם!


יתר-על-כן, ארבל מבקש לתעתע שאיסור ההנאה מדברי תורה הוא עניין מורכב מאד, עניין שיש בו ספקות רבים, ונדרש בו "שיקול דעת והכרעת השכל"... וזה שקר וכזב, איסור ההנאה מדברי תורה הוא עניין פשוט מאד, וארבל רק מציג אותו כדבר מורכב כדי ששומעי לקחו יסברו שהם לא ראויים לשקול את ההלכות ושלל הראיות בעניינים הללו במאזני שכלם. כלומר, שוב מתגלה צביעותו, שהרי הוא מנפנף בדגל של "עוצרים לחשוב", ובה בעת עוצר את הפתאים שמאזינים לו מלחשוב, שהרי הוא אומר להם למעשה שמדובר בעניין עמוק ומורכב, ולכן שלא יכריעו בו הכרעה שכלית עצמאית, אלא יעצמו את עיניהם ויקבלו את דברי ארבֵּל הגודֵּל.


בסוף הקדמתו אומר ארבל: "אדם הוא נגוע וצריך כוחות גדולים ורדיפה אחרי האמת גדולה מאד כדי להתעלות מעל הנגיעה", והנני שואל: במה ארבל עובד? ממה הוא מתפרנס? והואיל ואין אדם חוטא ולא לו, אין לי ספק שהוא אוכל מן התורה, וכולו נגוע במינות ובחילול השם. אגב, במהלך ההקדמה הראשונה ארבל מביא ראיה כנגד עצמו, שהרי הוא מזכיר ומצטט את העובדה שרב פפא התפרנס מעשיית שֵׁכר ולא מן התורה: "היה מתפרנס מעשיית שיכר".


ועוד בעניין גורמי המחלוקות ראו: "גורמי העיוורון מדרך האמת". וכל הגורמים שרבנו חושף שם, מתאימים באופן מדויק לחברת המינות החרדית, ובמיוחד ליושבי הישיבות הכסילים.


ג. ההקדמה השנייה


וכך אומר ארבל שם: "גם בתורה ראוי לאדם לדעת את מקומו ולא להרהיב עוז לחלוק ולהשקיף השקפות, ולומר דעות ולפסוק בסכינא חריפא דברים שזה לא המקום שלו באמת, זאת אומרת שהוא לא ראוי, והוא לא בר הכי לעמוד, וכל-שכן אם הוא עומד נגד גדולים ממנו".


ברם, במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד אפילו לרבו המובהק, כל-שכן שלא לרבו המובהק, וכל-שכן למחללי-השֵּׁם, וכל-שכן וקל-וחומר למינים אורתודוקסים מחללי השֵּׁם אשר מתעים את העם אחרי התהו וההבל, ונדמה להם שהם "גדוילים" שאסור לחלוק עליהם, ושכל מי שחולק עליהם אינו ראוי... אלה, לא רק שמותר "לחלוק עליהם ולהשקיף השקפות", אלא שמצוה רבה היא לנהוג עמם באכזריות, מפני שהם ממיטים על עמֵּנו ייסורים ומרחיקים אותנו מן הייעוד שקבע לנו הבורא יתעלה שמו. ולכן, כל ההלכות שארבל מצטט בעניין שועלים קטנים מחבלים כרמים וכו' מהלכות תלמוד תורה, כל ההלכות הללו אינן נוגעות לוֹ כמלֹא הנימה, שהרי מדובר בתכסיסן וצבוע ומין ואפיקורוס ומחלל-שם-שמים ביד רמה כירבעם.


ארבל השחצן מוסיף שמי שמעז לחלוק עליו הוא חצוף ועז פנים, וזה לשונו: "כלומר צריך האדם לדעת את מקומו ולא לקפוץ ולהתגדל בפני גדולים ממנו [...] ובדור הזה באמת, הרבה שלא יודעים את מקומם, חוצפא יסגי [...] ואנו שומעים אפילו אנשים שעד-כדי-כך לא יודעים את מקומם, שמחציפים כלפי מי שקוטניהם עבה ממתנם, זה מגלה על עזות הפנים שלהם".


וטרם שארבל הביא אפילו ראיה אחת להתיר את חילול השֵּׁם, הוא כבר קובע שהזרת שלו עבה יותר ממותניהם של החצופים הללו שאינם יודעים את מקומם – ואיזו גסות רוח זו לטעון טענות שכאלה טרם שהביא אפילו ריח של ראיה שבה הוא יתיר את חילול השם וכיבוי מאור הדת.


בהמשך דבריו ארבל דן בחובת הכבוד והיראה מפני תלמידי החכמים, ודבריו תעתועים, שהרי כאמור, כל דברי רבנו וחכמים ע"ה בעניינים אלה אמורים בתלמידי החכמים אנשי האמת, ולא בהוזי הזיות אורתודוקסים אשר הופכים את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים. וכבר הוּכח שאת המינים והאפיקורוסים הללו חובה לבזות, להשפיל, לחרף, לגדף ולשרוף את כל ספריהם.


וארבל ממשיך להאריך ולטעון "שהאדם צריך לדעת את מקומו", וזה לשונו:


"וצריך אדם שישים על ליבו באמת את מקומו ואת מקום הגדולים, כל שכן דור הקודמים. כמו שאמרו רבותינו, לעולם יהיה בעל השמועה לפניו, כשהוא דן וחולק וטוען נגד בעל השמועה, שיידע את מקומו, אפשר לחלוק, אפשר להסתפק, אפשר להקשות, אבל בענווה ולא בעזות פנים [היעלה על הדעת שכך יש לנהוג כלפי המינים המתחזים כארבֵּל?]. ובסוף-בסוף, בדברים שמגיעים להכרעה ולסברה, צריך אדם לדעת האם הוא בר הכי לחלוק, האם יש לו את הכוח, יש לו את הבקיאות, יש לו את העיון, יש לו ההנחות, יש לו את ההשקפות, את ההקדמות, את הדעות הרצויות, שנקנות בעמל ויגיעה של שנים על-גבי שנים, האם הוא באמת נמצא במקום הזה, והוא יכול לחלוק על אחרים, כל-שכן וכל-שכן שגדולים הרבה יותר ממנו".


שימו לב לתעתועו של ארבל, מצד אחד הוא אומר ש"אפשר לחלוק" וכו', ומצד שני הוא חוסם כל אפשרות שבה האדם יחלוק על הגדולים, שהרי לפי ארבל, "אדם צריך לדעת את מקומו ואת מקום הגדולים", וכן "צריך אדם לדעת האם הוא בר הכי באמת לחלוק" וכו', וברור שלפי ארבל, כל מי שחולק עליו אין לו את העיון, אין לו את ההנחות, אין לו את ההשקפות וכו'. כלומר, אף אחד לא יכול לחלוק עליו, למעט מי שהוא קובע שהוא יכול לחלוק עליו. קצרו של דבר, ארבל רוצץ במגפיים מסומרים את הכלל "קבל האמת ממי שאמרו", ומאמץ לחיקו את הכלל של המינים האורתודוקסים לפיו "קבל האמת מן הגדול שאמרו", והאמת מאן דכר שמיה.


ד. כנראה שחז"ל והרמב"ם טעו...


בהמשך ארבל מצטט שוב הלכות תלמוד תורה שראינו, ומוסיף את ההלכה הבאה שם:


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".


ארבל מודה בשלב זה שהרמב"ם "סתם לאסור ליהנות מדברי תורה", והוא מזכיר גם את פירוש רבנו למסכת אבות, ומצטט את ראש דברי רבנו בפירושו המכונן למשנה שם (ד, ז); וחשוב להדגיש, שאת מחלוקתו הגדולה של הרמב"ם עם אנשי דורו עשה כשהוא בשנות העשרים, וזאת בניגוד מוחלט לדברי ארבל שאין לחלוק עליו ועל גדוליו המהובלים! וכֹה דברי רבנו:


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים ושלמונים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


ארבל מביא ראיה מכך שרבים חלקו על הרמב"ם לכך שחז"ל והרמב"ם כנראה שגו:


"באמת הרבה חלקו כמו שהרמב"ם בעצמו מודה בזה, שגם חכמי דורו וגם הקודמים לו, לא עשו כמו שהוא חושב באמת, שאסור לתלמידי חכמים לקבל אספקה מהציבור, ובאמת רוב ככל חכמי התורה לא עשו כדברי הרמב"ם בזה. ודבר זה הוא 'מילתא היא', כמו שגם העיר הרשב"ץ, שרוב החכמים לא עשו כך, כל החכמים לא עשו כך, גם הכסף-משנה כתב שכל החכמים, כל חכמי הדור ואלה שלפניו, לא עשו כרמב"ם. והדבר הזה הוא בוודאי לא בכדי. [...] וכשאני אומר שסוף-סוף 'מילתא היא', זאת אומרת לא צריך לזלזל בזה, כלומר סוף-סוף יש לדבר משקל, שרוב ככל חכמי הדור של הרמב"ם, שלפניו ושלאחריו, לא סוברים כמותו".


ואיזה משקל יש לרוב? רק בסנהדרין כאשר לא הצליחו החכמים לשכנע זה-את-זה פוסקים לפי הרוב, אבל בעניין הנדון יש לפנינו פסקים מפורשים של הסנהדרין, פסקים מפורשים של חכמי המשנה והתלמוד! האם כאשר יש לפנינו פסקים מפורשים ואיומים חמורים מאד, האם במקום שכזה ניתן לומר שיש משקל לרוב?! וכי הרוב יכול לפסוק שמותר לחלל-שם-שמים? קצרו של דבר, ארבל הנוכל מתעתע כאילו מדובר בעניין שטרם הוכרע, והנה המשך דבריו:


"אם כן, אין הדבר פשוט כל-כך [אכן לרשעים קשה מאד הדבר], ויש כנראה בראיות מה לפלפל לכאן ולכאן. כי וודאי איננו מחזיקים את כל חכמי הדור שהיו, שאין בהם יראת שמים, ואין בהם תורה, ולא ידעו דברים פשוטים, וכולם חיללו את השם וביזו את התורה, וכולם נטלו חייהם מן העולם הבא – זה וודאי מביא אותנו, שאם יש כל-כך הרבה חכמים שלא סברו כמו הרמב"ם בדבר הזה, יש לעיין בדבר הזה, ולפלפל בדבר הזה, ואיננו פשוט כל כך. זה דבר אחד".


כלומר, מכך שדעת רבנו היא דעת יחיד כנגד כל האורתודוקסים האירופים מחללי השֵּׁם, ארבל מסיק באופן כמעט מפורש שכנראה חז"ל ורבנו שגו, שהרי לא יעלה על הדעת שכל הגדולים שלו שגו וחטאו בחילול השֵּׁם... וברור שארבל הוא העיוור והנגוע, כי ברור שאם חז"ל ורבנו צדקו ארבל צריך לזרוק לפח עשרות שנים של הבלים ותעתועים, לחדול מלאכול מן התורה, ואף להשפיל את גאון ליבו, ולהתרפס בפני אנשי האמת על רשעו ונכלוליו וטומאת שפתיו.


ורבנו כבר לימדנו במורה (ב, כג) את הסיבה לסטייתם של המינים אחרי התעתועים והזיופים:


"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


והנה גם דבריו בעניין זה בפירושו לנדרים (ד, ג):


"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


ארבל מחלל שם שמים ביד רמה (ח''א)
.pdf
הורידו את PDF • 176KB

127 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול

1 commento


ישר כח רבי אדיר! עבודה נפלאה ומדוייקת!

Mi piace
bottom of page