אמונתו של רש"י בשדים – חלק יו

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

כז. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת עבודה-זרה


רבנו פוסק בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יא, ו–ז):


"הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהן סכנת נפשות [...], ואלו הן, לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים – שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה".


מקור דברי רבנו במסכת עבודה-זרה (יב ע"א; לפי גרסת הרי"ף):


"לא יניח פיו על הסילון וישתה מפני הסכנה, מאי סכנה? סכנת עלוקה. [...] ת"ר לא ישתה אדם לא מן הנהרות ולא מן האגמים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה, מאי סכנה? סכנת שברירי".


נשים לב, כי רבנו הרמב"ם התעלם לחלוטין מ"סכנת השברירי" שנזכרה בגמרא, ופוסק שהסכנה היחידה משתייה מן הנהרות והאגמים בלילה היא סכנת עלוקה. בהמשך הגמרא שואלים, ואם האדם צמא מאד מה יעשה? ומשיבים, אם יש עמו אדם נוסף יעיר אותו ויאמר לו שהוא צמא למים, ואם אין עמו אדם נוסף, יקשקש במכסה על כד ויאמר לעצמו: "פלוני בן פלונית, אמרה לך אימך להיזהר משברירי ברירי-רירי-ירי-רי בכוסות לבנות".


ברור שרבנו התעלם גם מכל המשך הגמרא הזו, ולפי דעתי כל מטרתה לתעד את אמונות ההבל שהיו כנראה מאד נפוצות, ואף נטועות עמוק בקרב המוני הגויים וישראל בבבל באותה התקופה, שהרי כידוע בבל היא ערשׂ ההזיות והשדים והעבודה-הזרה. כלומר, כמו שמָרי יוסף קאפח כתב ספר שלם ושמו "הליכות תימן", ובו הזיות רבות שהאמינו בהן אבותינו בתימן, הזיות שחלקן אף בגדר עבודה-זרה שחייבים עליהן סקילה – כך גם בתלמוד לא נמנעו מלשמר הזיות והבלים כדי שהדורות הבאים ילמדו מהם על אותה התקופה. כמו כן, מהזיה זו ניתן להבין מדוע חז"ל השתמשו בשדים במשליהם, כי מציאות השדים הייתה אמונה יסודית ומרכזית מאד במציאות החיים של בבל באותם הימים.


במאמרי "מהו ספר הרפואות שגנז חזקיהו?" הבאתי את פירוש רבנו אשר מסביר, שמדובר בספר שתיאר כיצד להכין קמיעות שונים ומשונים לריפוי מחלות שונות. כלומר, מדובר בספר שכלל רבים מן הדברים שהתורה אסרה עלינו לעשות אותם, כגון מיני הניחוש והעוננות, האוב והידעוני, הקסמים והכישופים למיניהם וכיו"ב. רבנו מבאר שם, שמי שחיבר את ספר הרפואות לא התכוון שישתמשו בספרו הלכה למעשה, אלא רק לתאר את המציאות שראה והכיר, כלומר מעין מחקרי תרבות מנהגים והליכות, שאינם בהכרח מתארים השקפות נכונות וישרות. וכאמור, בדרך זו הלך גם מָרי יוסף קאפח, שתיעד בספרו "הליכות תימן" אמונות תהו ומנהגי הבל לא מעטים שיסודם בעולם ההזיות והדמיון.


וכֹה דברי רבנו בפירושו לפסחים (ספ"ד):


"ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי ה'טלסמאת' [=בעלי הקמיעות], שאם עושין 'טלסם' בסדר מסוים, מועיל לחולִי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים [=דברים שאסרה אותם התורה], ומחברוֹ לא חיברוֹ אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות [כפי שהסברנו לעיל], לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך, שהדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר 'לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת' [דב' יח, יט] ובא בקבלה [=במסורת פירוש הפסוק] אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו – גנזו".


בסוף דבריו אלה הרמב"ם מבאר, שמותר לחבר ספר בענייני העבודה-הזרה של העמים, מפני שחשוב שאנשים מסוימים בעם, בעיקר מנהיגים, שופטים ופילוסופים, יכירו את דרכי העבודה-הזרה של הגויים, כדי להיזהר מפניה ולדון את עובדיה, ואף כדי להבין טוב יותר את חוקי התורה, מפני שרבים מחוקי התורה נחקקו כדי להרחיק אותנו מן העבודה-הזרה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (ב, א):


"אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעים קצת משאר החכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות [=אסטרונומיה], ואצטגנינות [=אסטרולוגיה], ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה-זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם".


נמצא, שספר הרפואות היה ספר שכלל אופני הכנת קמיעות והבלי עבודה-זרה וחוקות הגויים, וכאשר ראה חזקיהו שיש אשר שוגים וסוברים שיש אמת בהבלים שכלולים בתוכו, ואף משתמשים בו הלכה למעשה, גנז והעלים אותו – ועל זאת הודו לו חכמים שסילק תקלה מקרב עם-ישראל. נראה לי, כי זו גם הסיבה למציאותן של הזיות מסוימות בתלמוד הבבלי שקשה מאד לבארן כמשלים. כלומר, לפי דעתי מטרתן לתאר לנו את מציאות החיים בבבל באותם הימים, ולהסביר לנו רק מעט מדוע ישבנו בגלות אלפיים שנים, וכן ללמד אותנו על השפעתה הרעה של הגלות הארורה על עם-ישראל בכלל ובבבל בפרט.


ניתן את הדעת על נקודה נוספת, בלחש אשר מגן מפני סכנת שברירי נאמר כך: "אמרה לך אמך" וכו', כלומר "לחש זה" אין מקורו בקרב תלמידי-החכמים מאמיני האמת, אלא יסודו באמונה שצצה צמחה ופרחה בקרב הנשים, שכידוע באותם הימים היו ברובן ללא השכלה, והזיות מעין אלה מצאו בדעתן החסרה כר דשן להתפתח ולפרות ולרבות בו. לאחרונה סיפר לי חבר תימני הזיה שסבתו הזקנה החזיקה ממנה מאד – הוא זוכר שסבתו הייתה מבקשת ממנו לעשות את צרכיו על האוכל, כי הוא היה בן בכור, ולפי אמונתה מי הרגליים של הילד הקטן הבכור מועילים מאד, וכך היא הייתה מוסיפה למאכלים את מי הרגליים של הנכד הבכור שלה...


מהתבלין המיוחד של אותה זקנה נעבור לראות את פירוש רש"י שם:


"שברירי – שד הממונה על מכת סנוורים [...] נקרקש בנכתמא – יקשקש בכיסוי החצבא על החצב דלידמי כגברא בהדיה; איזדהר משברירי שברירי-ברירי-רירי-ירי-רי בכסי חיורי – לחש הוא, ומתמעט והולך משם השד כאשר הוא שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי, וכן הוא הלחש להבריחו משם, סנוורים תרגומו שברירי".


רש"י כמובן החליט שכל התיאור שמובא בגמרא הוא תיאור בעל ערך הלכתי, ולכן הוא מוסיף לנו פרטים שלא נזכרים בגמרא: 1) הוא קובע ש"שברירי" הוא שד אשר ממונה על מכת סנוורים, כנראה מפני ש"סנוורים" בארמית הוא "שברירי"; 2) הוא "מלמד" אותנו שמטרת הכאת המכסה על הכד היא כדי להפחיד את השד שיש עמו אדם נוסף; 3) הוא מוסיף שכאשר השד שומע את שמו הולך ומתמעט כך גם הוא-השד הולך ומתמעט, ולכן הלחש הזה מבריחו, כנראה כדי שלא ישמע את הלחש עד סופו ויתמעט וייעלם.


לא אתפלא אם השוטה מברסלב למד את סכלותו בעניין "נ-נח-נחמ-נחמן מאומן" מהגמרא הזו. אולם, השוטה מברסלב הולך ומוסיף אותיות ולא הולך וממעט אותיות כמו שמובא בגמרא, ולכן נראה שמטרתו לגרום לשד לצמוח לעלות ולגדול. ואכן, השד הזה ששמו נחמן מאומן צמח וגדל לממדים אליליים מבחילים, וכנראה שהוא צודק במה שאמר שהאש שלו תוקד עד ימות המשיח, כי בימות המשיח תסתלק הסכלות וכל הארץ תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים, ואז אש האלילות והסכלות שלו תכבה, והוא ייזכר לדיראון עולם.


לסיכום, ראינו אפוא פירוש הזייתי של רש"י, אשר מוסיף מי רגליים לתבשיל הדת החדשה שהוא רקח לנו ברוב מינותו. כמו כן, תוספת זו כנראה החריבה לחלוטין את שכלו של השוטה מברסלב וגרמה לו להמציא "לחש" משלו, ולהתעות רבבות סכלים אחר הבלי הגלות ואחר ההזיות האליליות מחריבות הנפשות.


כח. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת הוריות


בגמרא שם (י ע"א) מובא פסוק מספר ויקרא (יד, לד): "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם", מפסוק זה לומד ר' שמעון שכל הנגעים שהקב"ה מביא על האדם מטמאים, פרט לנגעים שבאים מחמת אונס; לאחר משא ומתן בדעתו של ר' שמעון, מובאים בתור הערה צדדית דברי רבא ורב פפא – לדעת רבא הפסוק הזה מלמד שכל הנגעים מטמאים פרט לנגעים שבאים על-ידי רוחות, ולדעת רב פפא פרט לנגעים שבאים על-ידי כשפים.


רבנו הרמב"ם לא פסק את הסוגיה הזו להלכה, כי למיטב הבנתי וידיעתי הוא לא חילק בשאלת מקור הנגע הצרעת, האם הוא מחמת אונס או לא, אלא כל נגע צרעת שנתקיימו בו המראות אשר נקבעו בהלכה – הרי זה מטמא. כמו כן, ברור שדברי רבא ורב פפא אינם דברים הלכתיים, אחרת הם היו מובאים במסגרת דיון הלכתי ממצה ומקיף, ולא לחינם הם באים בסוף הסוגיה כהערת אגב, ודבריהם לא נידונו כלל מעבר להערה סתומה.


ר' ידעיה הפניני סובר (מובא בשטיינזלץ שם), שהנגעים שדיברו עליהם רבא ורב פפא הם "חוליי הנפש, שיש מהם שבאים על-ידי 'רוחות' – כלומר, שינויי