אמונתו של רש"י בשדים – חלק יד

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

כו. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת סנהדרין


דוגמה ראשונה


בגמרא שם (לט ע"א), מובאים סיפורים קצרים אשר מתארים וויכוחים בין חכמי ישראל לחכמי הגויים בשאלת ייחודו של הקב"ה. באחד מהסיפורים הללו נאמר, שכומר אחד התווכח עם אמימר וטען שחציו העליון של גוף האדם נברא על-ידי "הורמיז" וחציו השני נברא על-ידי "אהורמיז", אמימר השיב לו: אם אכן יש שיתוף באלהות וגוף האדם נברא על-ידי שניים, איך מתיר "אהורמיז" להעביר מים בארצו? כלומר איך מסכים אהורמיז שהאדם ישתה מים בחלק גופו העליון, והם יעברו בתחומו עד שייצאו בחלק גופו התחתון?


והנה לשון הגמרא שם:


"אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר: מפלגך לעילאי – דהורמיז, מפלגך לתתאי – דאהורמיז. אמר ליה: אם כן, היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה?".


פשט הסוגיה מעלה, שאותו כומר או מכשף סבר שהורמיז ואהורמיז הם שני שדים או אלים דמיוניים. ברם, רש"י פירש שם כך: "דהורמיז – שד, כדאמר הורמיז בר לילתא [בבא בתרא עג ע"א], דאהורמיז – הקדוש-ברוך-הוא קרי הכי" – ו"תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִיהוּ סִכְלוּת וְאַחֲרִית פִּיהוּ הוֹלֵלוּת רָעָה" (קה' י, יג), כי בתחילתם הוא מודה במציאות השדים, וכבר ביארנו את עניין הלילית בחלק ג (דוג' 4.ב) של מאמר זה – ובסופם הוא קובע שהקדוש-ברוך-הוא נקרא בשם של שד! ואיך קרא לה' יתברך בשם של עבודה-זרה חמורה וכעורה? שהרי עבודה לדמיונות חמורה מעבודה לנמצאים! (ראו ראש חלק א של מאמר זה) – "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז), וכל דברי רש"י הם בגדר חירוף וגידוף ה' יתעלה המרומם על כל ברכה ותהילה.


זאת ועוד, מדברי הכומר משמע שמדובר בשני שדים או אלים דמיוניים אשר כל אחד מהם שולט בחלק גוף אחר של אמימר. עצם החדרת הקב"ה לתוך דברי הסכלות של אותו כומר, מבלי שהדברים נאמרו כלל בגמרא ואפילו לא כמשל, מקרב מאד אל אמונת השיתוף, כביכול הקב"ה הוא אחד ממקבץ של אלים דמיוניים בפנתיאון אלילי דמיוני. ויתרה מזאת, מפירושו של רש"י עולה שהוא כלל אינו חולק על דברי הכומר! שהרי הוא אומר "הקדוש-ברוך-הוא קרי הכי", ולא אמר "אמגושא קרי הכי להקדוש-ברוך-הוא", מניסוחו האלילי עולה אפוא, שהוא מסכים לדברי הכומר או לכל הפחות מסביר אותם ותומך בהם!


ואין צורך לומר, שכל מטרתו של אמימר הייתה להקהות את שיניו של אותו כומר ולהשיב לו כפי סכלותו, ולא ללמד את עם-ישראל השקפות במדעי האלהות. ואמגושא האגגי לא הבין זאת, והתמקד בפירוש העניינים הטפלים וזנח את העיקר, ופירוש זה הינו ראיה לכך שזניחת האמת גוררת עמה בהכרח גם סטייה כלפי השקר והאלילות.


כמו כן, בדוגמה הבאה נלמד, כי אפילו השדים נזהרים שלא להוציא מפיהם שם שמים לבטלה ואינם מזכירים את שם ה' לשווא, כלומר לפי חז"ל אפילו השדים נזהרו בכבוד שמים! ואילו רש"י כנראה היה גרוע מן השדים שהרי הוא אינו נזהר בכבוד שמים כלל, ואומר כלאחר-יד ששמו של הקב"ה הוא כשם אחד השדים...


דוגמה שניה


בגמרא שם (מד ע"א) נאמר כך:


"'וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ? וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ' [יהו' ה, יג–יד]. היכי עביד הכי? והאמר ר' יוחנן: אסור לו לאדם שייתן שלום לחברו בלילה [שהרי] חיישינן שמא שד הוא! שאני התם דקאמר ליה: 'אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ עַתָּה בָאתִי'. ודילמא [השדים] משקרי? גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה".


אין שום ספק לדעת רבנו, שמה שראה יהושע היה במראה הנבואה, וכן כותב רבנו במורה (ב, מב): "כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום, בין שפורש הדבר ובין שלא פורש כמו שקדם, דע זה והבינהו מאד מאד". וכן רבנו כותב שם (ב, מה) בעניין מעלות הנבואה: "המעלה העשירית, שיראה איש מדבר עמו במראה הנבואה, [...] וכיהושוע ביריחו". אם כן אפוא, מה רוצים חז"ל ללמד אותנו כאן?


נראה לי, כי דברי ר' יוחנן נועדו ללמד אותנו להיזהר מבני האדם באופן כללי, ובמיוחד מבני האדם המשוטטים בלילות. וכן רבנו מלמד במורה (ב, לו), בתוך התנאים ההכרחיים לנבואה, עד כמה האדם הנבון צריך להיזהר מהמון עמי הארץ, וכֹה דבריו שם:


"שיהא האדם הזה [=שהתרומם למעלת אדם] כבר [...] ביטל את תשוקתו לשררוֹת הבלתי אמתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם [...], אלא יִראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם". ובהערה שם מוסיף מָרי יוסף ואומר: "ובדומה להם אותם שהם בדמות אדם וכל שאיפתם ומאוויי נפשם הקנאה והתאווה והכבוד". ויש לא מעטים בממסד הרבני שמתאימים בדיוק מהדהד להגדרה זו (וליתר הרחבה בעניין נזקי עמי הארץ ושנאתם לתלמידי חכמים, ראו מאמרי: "בעל חיים בצורת אדם ותבניתו").


זאת ועוד, מדוע חז"ל מספרים על השדים=הרשעים שאינם אומרים "שלום" מפני שהם נזהרים בכבוד שמים? והלא כמה פושעים וגנבים בעלי מגבעות וזקנים ישנם בימינו, אשר על כל צעד ושעל אומרים "בעזרת השם" או "ישתבח שמו" וכיו"ב?! אלא, יש כאן לימוד לבני האדם הכשרים, עד כמה חמורה ההִתחזות והצביעות וההִתראות כצדיקים יראי שמים, עד שאפילו השדים=הרשעים בימי חכמי התלמוד היו נזהרים בכך. ומזאת נלמד כמה עלינו להיזהר בכבודו של בורא-עולם, וכמה עלינו לירוא מפניו, וכמה עלינו להישמר שתהיה עבודתנו שלמה, ולא מצות אנשים מלומדה בחיצוניות מעשינו בלבד. כמו כן, אנו למדים מאגדה זו כאמור עד כמה חדרה הצביעות והשקר לדת האמת והצדק.


"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט, יג–יד).


וכמעט שכחתי את פירוש רש"י בסנהדרין שם, אשר פירש כך: "היכי עביד – דמשתחווה לאדם בלילה? דכיוון דאמר לו: 'הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ', מכלל דלילה הוא, דאי ביממא, וכי לא היה מכיר בין שָׂרֵי ישראל לשרי אומות העולם?". מפירוש זה עולה בבירור שרש"י סבר שאגדה זו מתארת את פשט ההתרחשויות, ולא היה מדובר לדעת רש"י במראה הנבואה, שהרי הוא מסביר שבשל אפלת הלילה יהושע לא זיהה את המלאך שעומד לפניו. עוד עולה מדבריו, ששרי ישראל הם מלאכים הממונים על ישראל ושרי אומות העולם הם השדים הממונים על אומות העולם, וכפי שיאמר בדוגמה הבאה: "שמקטר לפני השד הממונה על אותו דבר", וכל ההזיה הזו לא נזכרה באגדה כלל! החדרת הזיה זו לפירוש פשטני גובלת באלילות, שהרי היא מאשרת את ההזיות של עובדי האלילים הקדמונים, אשר חילקו את העולם ואת אומות העולם למקומות ולאומות הנשלטות על-ידי ישויות שונות.


עוד פירש שם: "שמא שד הוא – ואין מוציאין שם שמים על המזיק, ושלום שם שמים הוא, שנאמר: 'וַיִּקְרָא לוֹ יְיָ שָׁלוֹם' [שו' ו, כד], וכל שכן שאין משתחווה, דדומה כמשתחווה לשעירים". פירושו זה של רש"י תמוה מאד, שהרי היכן מצאנו שיש איסור לומר "שלום" למאן דהו? והיכן חז"ל פסקו הלכה כזאת? ואפילו לגוי עובד אלילים מותר לומר שלום, וכי השדים אשר נזהרים בכבוד שמים גרועים מעובדי האלילים? כמו כן, מדבריו כאן עולה שמי שמשתחווה לשדים עובד עבודה-זרה, וברור שרש"י האמין שהשדים קיימים במציאות – נמצא אפוא שהוא האמין באמיתת עבודה-זרה, ואף אם לא עבדהּ במעשי פולחן, לדעת רבנו הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא.