יט. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת נזיר
במשנה מסכת נזיר סה ע"ב נאמר כך: "בשבעה דרכים בודקין את הזב [...] במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, ובהרהור". רש"י פירש שם כך: "ובמראה – שראה שד [...] ונפחד מחמתו והוי אונס". כלומר, לפי רש"י אם אדם ראה שכבת-זרע החשודה שהיא זיבה, ולפני-כן הוא ראה שד – הוא אינו בגדר זב, כי ראייתו אינה מחמת חולי אלא מחמת אונס בשל הפחד שהשד גרם לו. אולם, בגמרא שם לא נזכר שד כלל! והשד הזה קפץ ממחשבתו הנגועה ישירות לתוך פירושו לתלמוד ומשם פשׂה הנגע לכל ישראל.
רבנו פירש עניין זה במקומו בפירושו למסכת זבים (ב, ב), וכֹה דבריו:
"והוא אמרו יתעלה: 'כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ' [ויק' טו, ב], ובא הפירוש מבשרו טמא – לא מחמת דבר אחר, מכאן אמרו: בשבעה דרכים בודקין את הזב. [...] ועניין 'במראה' – שראה דמות יפת-מראה והתאווה שכיבתה".
ובהלכות מחוסרי כפרה (ב, ב–ד) רבנו פוסק כך:
"הרואה ראיות הזוב הגורמות לו להיות זב, מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן – אינו זב, שנאמר: 'זָב מִבְּשָׂרוֹ' [ויק' טו, ב], מחמת בשרו היא שיהיה טמא, לא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו, בשבעה דרכים בודקין את הזב: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור. [...] כיצד? [...] או שראה אישה והתאווה שכיבתה [=וזהו 'במראה'], או שהרהר בעסקי בעילה אף-על-פי שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה – אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב – תולין בו, ואינו טמא".
כ. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת סוטה
במסכת סוטה מח ע"ב דנו במה שנאמר במשנה שם (ט, יב): "משחרב המקדש בטל השמיר" (ורבנו פירש שם: "שמיר, בעל חיים שחוֹקק באבן, ובו נחרטו אורים ותומים, והיה מצוי באותם הזמנים"), והביאו שם ברייתא שבה נאמר, כי לדעת ר' יהודה הבית-הראשון נבנה באמצעות השמיר, אך לדעת ר' נחמיה אי-אפשר לומר כן, שהרי יש פסוק מפורש במלכים (ו, ט): "כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדֹּת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה" – כלומר שהאבנים סותתו על-ידי ברזל, וכמו שפוסק רבנו בהלכות בית הבחירה (א, ט):
"כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות [...]. ואין מפצלין את אבני הבניין בהר-הבית, אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ, ואחר כך מכניסין אותן לבניין: שנאמר: 'אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית' [מ"א ה, לא], ואומר: 'וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ' [שם ו, ז]".
ושואלים שם בגמרא: לפי ר' נחמיה, שאומר שניתן לסתת את אבני בית-המקדש בברזל (למעט המזבח והכבשׁ), מדוע נזכר השמיר במשנה ולמה הוא שימש? ומשיבים באמצעות ברייתא, שלפיה היו כותבים על אבני החושן בדיו את שמות השבטים "ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן", כלומר נעשה איזה נס מסוים בשמיר בעת עשיית אבני החושן לפי ברייתא זו, ומניחים כי מִסיבה זו לפי ר' נחמיה הזכיר התנא את השמיר. ברם, לפי פסק רבנו בהלכות כלי המקדש יש לגלף ולפתח את השמות הללו על האבנים, וכֹה דבריו שם (ט, ו): "ומְפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם". מכל מקום, על שאלת הגמרא: מדוע נזכר השמיר במשנה לדעת ר' נחמיה, אומר רש"י: "שמיר למאי אתא – דאמרינן במסכת גיטין [דף סח] שהביאו שמיר על-ידי אשמדאי מלכא דשדאי".
בגמרא כאן כלל לא עוסקים בשאלה כיצד והיכן מצאו את השמיר, אלא עוסקים בשאלה מדוע נזכר השמיר במשנה לדעת ר' נחמיה, שהרי לפי ההלכה מותר לסתת את אבני המקדש בברזל מחוץ להר-הבית. ברם, רש"י מחליט על דעת עצמו להפנות אותנו לאגדה המספרת כיצד והיכן נמצא השמיר הזה, ומדבריו עולה בבירור כי הוא סובר שהאגדה הזו היא אמת צרופה! בחלק ב של מאמר זה ביארנו את חלקה האחרון הקצר של האגדה הזו, ולקמן במסכת גיטין בדוג' השנייה נעסוק בחלקה הראשון הארוך של האגדה.
כא. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת גיטין
דוגמה ראשונה
במשנה מסכת גיטין (ז, א) נאמר: "מי שאחזו קורדיאקוס ואמר: 'כתבו גט לאשתי' – לא אמר כלום", רש"י מפרש שם (סז ע"ב): "מי שאחזו קורדייקוס – שם שֵׁידָה השולטת כששותה יין הרבה מגיתו". לעומתו רבנו מפרש שם: "קורדיאקוס, חולי המתהווה ממילוי תאי המוח, והדעת מתבלבלת מחמתו והוא מין ממיני העילפון". ובמלים אחרות, לדעת רש"י מי ששידה אוחזת בו לאחר ששתה יין מגיתו – גיטו אינו גט; ולדעת רבנו מי שדעתו התבלבלה מחמת חולי – גיטו אינו גט. ומי שסובר כרש"י עליו ללכת להיבדק שמא אחזו קורדיאקוס...
בגמרא שם שאלו מהו קורדיאקוס? שמואל אמר: "דנכתיה חמרא חדתא ממעצרתא", כלומר נשכו-הזיק לו היין החדש שבא מן הגת, ומוסיפים לשאול שם: אם כך, מדוע התנא לא שנה במשנה: "מי שנשכו יין חדש"? ומדוע הוא הזכיר את הקורדיאקוס? ומשיבים, ללמדנו שיש רוח ששמה קורדיאקוס. ומוסיפים לשאול שם, ומה רצה ללמד אותנו התנא בזה? ומשיבים, כדי ללמד את מכיני הקמיעות שידעו את שם הרוח לכתבהּ בקמיע. רש"י פירש שם: "נכתיה – נשכו, כלומר ששתה הימנו [=מן היין] והרגיש בו [=בשד]; רוחא – שד האוחז על ידי כך [=על-ידי שתיית היין מגיתו]; לקמיעא – שמשביעין בה את הרוח בשמו".
נמצא, כי לדעת רש"י שד הוא רוח ורוח היא שד, ומי ששותה יין מגיתו אוחזים בו שדים ורוחות, וכמובן שאלה הם דברי הבל, וייתכן שמטרת חז"ל במאמר זה היא להפחיד את בני האדם ממידת הגרגרנות שבשתיית יין מגיתו. כמו כן, איני מבין את סוף דברי רש"י: "שמשביעין בה את הרוח בשמו", מה היא ההשבעה הזו? משביעים את השד בשם שלו?! מהי השוטות הזו?! ולפי דעתי יש כאן עבודה-זרה ממש, שהרי המכשף ההוזה פונה לשד ומשביע אותו בשמו שייצא מגוף האדם, כדי שאותו האדם יתרפא ממחלתו. זאת ועוד, מדוע משביעים את השד דווקא בשם שלו? וכי הוא אלוה שנשבעים בשמו?! וענייני ההשבעות הללו כלל לא נזכרו בגמרא כאן, והן פרי רוחו המבאיש של רש"י.
והנני משביע בזאת את שר"י בר טיט שייצא מנשמתה של דת משה, ויחדל מלזהם ולטמטם את עם-ישראל אחר הזיותיו הכוזבות ודמיונותיו הנחלות – צא מיד שר"י בר טיט!
כמו כן נשים לב, כי לדעת שמואל קורדיאקוס היא חולי שאוחז את הגרגרן ששותה יין מן הגת, ולדעת אמורא אנונימי הקורדיאקוס הוא רוח שמזיקה לאדם והתנא ציין את שמה כדי להודיע אותו לכותבי הקמיעות. ברם, בהמשך הגמרא שם מתעלמים לחלוטין מדברי האמורא האנונימי, ושואלים: מהי רפואתו של אותו חולי? ומשיבים: בשר אדום שנצלה על גחלים ויין מהול בהרבה מים. כלומר, ברור הוא לחכמים שאין להתייחס לדברי אותו אמורא אנונימי שחלק על דברי שמואל, ויש להתעלם לחלוטין מפשוטם.
בהמשך הגמרא שם אביי מוסיף דברים מוזרים מאד ואומר: שאמרה לו אמא אחת, שלמחלת חום בת-יום-אחד יש לשתות כד מים, למחלת חום בת-שני-ימים יש להקיז דם, ולמחלת חום בת-שלושה-ימים יאכל בשר אדום שנצלה על גחלים וישתה יין מהול בהרבה מים, ולמחלת חום ממושכת – ייקח תרנגולת שחורה ויקרע אותה שתי וערב, ויגלח את אמצע ראשו ויושיב את התרנגולת המתה על ראשו הקרח, עד שידבק בו הדם, ואז ילך ויעמוד במים עד צווארו עד שיהיה קרוב לעילפון, ואז יצלול במים ויעלה וישב. ואם לא יוכל לעשות כל זאת, יאכל כרתי (=ירק ממשפחת השומים) וירד ויעמוד במים עד שיהא קרוב להתעלף מרוב חולשה, ויצלול במים ויעלה וישב. וכיו"ב מובאים שם עוד סיפורים שונים ומשונים.
וכבר אמרתי פעמים לא מעטות כי התלמוד הבבלי אינו תורה שבעל-פה, והוא לא ניתן לנו אות באות מפי הגבורה, ואוי ואבוי למי שסובר כך, כי הוא מבזה את דת משה ומחלל את שם ה' יתעלה. אלא, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, והוא בלול מִבּליל של הלכות והשקפות דחויות אשר מעורבות בהן הלכות והשקפות אמת.
דוגמה שנייה
בגמרא מסכת גיטין סח ע"א ואילך מובאת סוגיה אגדית ארוכה בעניין השדים בכלל, ואשמדאי מלך השדים בפרט. את סופה של אותה אגדה כבר ניתחנו בחלק ב של מאמר זה, ועתה נבארה מתחילתה עד אותו הקטע שבו עסקנו בו בחלק ב.
דרשו בגמרא את הפסוק בקהלת (ב, ח): "עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת", עיקר הדיון שם בגמרא נסוב סביב שתי המלים האחרונות: "שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" (ולדעת רס"ג בתרגומו שם הכוונה ל"כלי הזמר והשיר"). בגמרא שם נאמר כך: "שידה ושידות – הכא תרגימו [כך תרגמו כאן בבבל לשונות אלה:] שידה ושידתין, במערבא אמרי: שידתא. אמר ר' יוחנן: שלוש מאות מיני שדים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא".
רש"י פירש שם: "שידה ושידתין – שד זכר ושד נקבה", וכבר ראינו פעמים רבות שרש"י מבחין בין שדים זכרים לשדות נקבות. טרם שנמשיך בגמרא הזו, נעיף מבט לפירוש רס"ג לקהלת שם, אשר מיישב את כל הגמרא הזו על אדני השכל וההיגיון, וכֹה דבריו:
"ולפי שמצאנו שאמרו רבותינו שלוש תיבות הן: שדה תיבה ומגדל, [...] היינו סוברים כי 'שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת' כלים שמניחים בהם המחמדים והבגדים, [...] אלא שאני מצאתי לרבותינו: 'מאי שדה ושדות? הכא תרגימו: שדה ושדתין, במערבא אמרי: שודתא' [גטין לעיל], ופירשוֹ הרב כלִי מוסיקא חשוב שהיה מצוי בזמן המלכות ואבד אחרי כן, ובסוף תלמוד שוטה [מח ע"ב]: 'משחרב בית-המקדש בטלה שדה' [...], ובמדרש איכה: 'שמונים חניות של מוכרי שדה של מתכת היו בשיחין, ואמר ר' יוסי: שדה אחת לא נראתה בימינו'. ובתלמוד גיטין [לעיל]: 'אמר ר' יוחנן שלש מאות מיני שדין היו בשיחין, ושידה זו איני יודע מה היא', וזהו הנכון, שהוא כלי נפלא שהיה לראשונים שאבד אחרי זמן המלכות".
נמצא, שדברי ר' יוחנן והדברים שקדמו לו, אינם אפילו דברי אגדה, אלא כל הסוגיה הזו עוסקת בכלי זמר. כמו כן, בכתוב נאמר: "עָשִׂיתִי לִי [...] שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת", ברור אפוא שמדובר בכלים שהרי איך יעלה על הדעת שמדובר בשדים? וכי שלמה ברא את השדים?! בהמשך הגמרא שם מובאת אגדה אנונימית על השמיר ואשמדאי, אשר דורשת את הפסוק הזה לענייני השדים, ורש"י לקח את השדים מהסיפור האגדי האנונימי והחדירם לדברי ר' יוחנן ולדברים שקדמו לו, שאינם עניינים אגדיים כלל, אלא הם ביאור לפשט הכתוב בקהלת.
א. האגדה על השמיר ואשמדאי מלך השדים
כאמור, רק בהמשך הגמרא שם דרשו את המלים "שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" לענייני השדים, בתחילה שאלו: מדוע היה צריך שלמה המלך "שידה ושידתין"? ומכאן ואילך מתחילים לספר את האגדה על אשמדאי והשמיר, והנה היא לפניכם:
אמרו בגמרא שם, הרי כתוב: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מ"א ו, ז), כלומר אסור שיישמעו כלי ברזל בהר הבית. מכיוון שכך, שאל שלמה את החכמים כיצד יבנה את בית-המקדש? אמרו לו, ישנו שמיר שהביא עמו משה וחתך בו את אבני האפוד. שאל שלמה, והיכן הוא מצוי? השיבו לו, הבא שד ושידה ותלחצם יחדיו (כלומר תענה אותם), ואולי יאמרו לך. הביא שלמה שד ושידה וכבשם זה עם זה. הם אמנם לא ידעו, אך אמרו שאולי אשמדאי מלך השדים יודע. שאל אותם שלמה: היכן הוא נמצא? אמרו לו השדים שהוא נמצא בהר מסוים, והוא חפר לו בור וממלא אותו במים וחותם אותו בחותמו. בכל יום הוא עולה לרקיע ולומד בישיבה שברקיע, ויורד ולומד בישיבה שבארץ, וחוזר ובודק את חותמו ושותה מים מן הבור.
שמע זאת שלמה המלך ושלח את בניהו בן יהוידע. שלמה נתן לו שלשלת שחקוק עליה שם קדוש, וטבעת שחקוק עליה שם קדוש, וגיזת צמר ונאדות יין. מה עשה בניהו? הלך וכרה בור מתחת הבור של אשמדאי ורוקן אותו מכל המים שהיו בו, ואחר כך סתם אותו. ושוב חפר בור, הפעם מעל הבור של אשמדאי ודרכו מילא את בורו של אשמדאי ביין, ולאחר מכן סתם גם את הבור העליון. לאחר כל זאת, הלך לו בניהו וישב לו על עץ קרוב.
כאשר הגיע אשמדאי ובדק את חותמו ופתח את בורו, מצא שם יין, אמר אשמדאי, כתוב: "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם" (מש' כ, א), וכן כתוב: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב" (הו' ד, יא) – ולא שתה מן היין. כאשר צמא מאד למים, לא היה יכול עוד להתאפק ושתה והשתכר ונרדם. אז ירד בניהו מן העץ וכבל אותו בשלשלת. כאשר התעורר אשמדאי, הוא ניסה לשבור את השלשלת, אמר לו בניהו: "היזהר, שם הקב"ה כתוב עליה ואסור לך להשחיתה".
בניהו לקח את אשמדאי כשבוי לירושלים, בדרכם אשמדאי הגיע לדקל, התחכך בו והפיל אותו. לאחר מכן הגיע אשמדאי לצריף קטן של אלמנה, יצאה האלמנה והתחננה אליו שלא יהרוס את ביתה בהילוכו, כפף אשמדאי את קומתו כדי שלא להרוס את בית האלמנה ותוך כדי כפיפתו נשברה בו עצם: אמר אשמדאי, זהו מה שכתוב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם" (מש' כה, טו). לאחר מכן ראה אשמדאי עיוור שטועה בדרך, והעלה אותו לדרך הנכונה. לאחר מכן ראה שיכור תועה בדרך, ואף אותו העלה לדרך הנכונה. לאחר מכן ראה חתונה – ובכה. לאחר מכן שמע אדם אחד שאומר לסנדלר, עשה לי נעליים לשבע שנים – וצחק. לאחר מכן ראה קוסם שעושה קסמים – וצחק.
לאחר כל זאת הגיע אשמדאי לירושלים, אך שלמה המלך לא הכניס אותו לביתו עד שלושה ימים. ביום הראשון אמרו לאשמדאי ששלמה שתה יותר מדי, ולכן הוא אינו יכול לראותו. אז לקח אשמדאי לבנה אחת ושם על חברתה. אמרו זאת לשלמה, והוא אמר שאשמדאי עשה זאת כרמז לכך שישקו אותו עוד יום. גם למחרת לא נכנס אשמדאי לשלמה, אך הפעם מכיוון ששלמה אכל יותר מדי. שמע זאת אשמדאי והוריד את הלבנה העליונה והניחה על הארץ, וכאשר סיפרו זאת לשלמה, אמר להם כי כוונתו לרמוז שירחיקו משלמה את מאכלו. ביום השלישי נכנס אשמדאי לשלמה, והביא עמו קנה באורך ארבע אמות, הוא זרק אותו לפני שלמה ואמר לו: כאשר ימות האדם אין לו אלא ארבע אמות בקברו, ואתה כבשת את כל העולם ולא שבעת, ועתה הנך רוצה לכבוש גם אותי?
אמר לו שלמה, אין אני רוצה ממך מאומה, אלא רוצה אני לבנות את בית-המקדש וזקוק אני לשמיר. השיב לו אשמדאי, הוא אינו מסור בידי, הוא מסור בידי שר הים, ושר הים לא נותן אותו אלא לתרנגול-הבר שהוא נאמן לו בשבועתו שיחזירהו לו. ומה עושה בו תרנגול-הבר? מביא אותו להרים שאין בהם יישוב, ומניח אותו על גבי שן של סלע, וההר מתבקע. לאחר מכן הוא מביא זרעים מאילנות שונים וזורק לתוך הבקעה עד שנעשה שם יישוב, ולכן אנו מתרגמים: "דוכיפת – נגר טורא", כלומר חותך ההרים.
הלכו שליחיו של שלמה ומצאו קן של תרנגול-בר שיש לו אפרוחים, הביאו זכוכית לבנה שקופה, וכיסו בה את הקן, כך שכאשר חזר תרנגול-הבר לקן הוא לא היה יכול להגיע לאפרוחיו. הלך תרנגול-הבר והביא את השמיר כדי לבקע בו את הזכוכית, אז זרקו עליו רגב אדמה ותרנגול-הבר הפיל את השמיר, ושליחיו של שלמה לקחו אותו אל שלמה. הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו למוות על כך שלא שמר על שבועתו ולא החזיר את השמיר לשר הים.
לאחר כל האירועים הללו, שאל בניהו בן יהוידע את אשמדאי, מדוע כאשר ראית את העיוור העלית אותו לדרך הנכונה? השיב לו, הכריזו עליו ברקיע שצדיק גמור הוא, ומי שיעשה עמו חסד יזכה לחיי העולם-הבא. עוד שאל אותו בניהו: מדוע כאשר ראית את השיכור העלית אותו לדרך הנכונה? השיב לו, הכריזו עליו ברקיע שרשע גמור הוא, ועשיתי עמו חסד כדי שיקבל את כל שכרו על זכויותיו המעטות בעולם-הזה, ולא יהיה לו שום שכר לעולם-הבא.
עוד שאל אותו בניהו, מדוע כאשר ראית את החתונה – בכית? השיב לו, ידעתי כי אותו חתן עתיד למות בתוך שלושים-יום, ותצטרך האשה לחכות ליבם קטן שלוש-עשרה שנה. עוד שאל אותו, מדוע כאשר שמעת את אותו האיש שאמר לסנדלר שיעשה לו נעליים לשבע שנים – צחקת? השיב לו, שבעה ימים אין לו לחיות, נעליים לשבע שנים הוא מבקש? עוד שאל, מדוע כאשר ראית את הקוסם שעושה קסמים – צחקת? השיב לו, שהיה אותו קוסם יושב על אוצר המלך, ולא היה יודע מה שיש מתחתיו.
בהמשך נאמר ששלמה המלך עיכב את אשמדאי עד שסיים לבנות את בית-המקדש, ושאר כל המעשה הובא ונותח לעיל בחלק ב של המאמר.
ב. תמיהות על פשט האגדה
ברור שאין להבין ולפרש אגדה זו כפשוטה, ויש לא מעט תמיהות על מי שטוען או משתמע מדבריו שיש להבין אותה כפשוטה:
1) לא ברור כלל מדוע שלמה המלך היה צריך מלכתחילה את השמיר, שהרי מותר לפי ההלכה לחצוב את אבני בית-המקדש מחוץ להר-הבית בברזל ולהביאם שלמות לבניין בית-המקדש, וכי השמיר מעכב מלבנות את בית-המקדש?
2) ולכן גם לא ברור מדוע שלמה נועץ בחכמים בעניין זה, וכי הוא אינו יודע את ההלכה? כמו כן, איך החכם באדם, שלפי רש"י במקום אחר היה שולט בשדים (ראו תחילת חלק יא של מאמר זה), לא ידע שעליו להביא שד ושידה ולענותם כדי שיגלו לו היכן נמצא השמיר?
3) מדוע יש צורך דווקא בשד ושידה כדי לגלות את מקום השמיר? שד אחד לא מספיק? ומדוע יש צורך ללחוץ אותם ביחד, כלומר לענות אותם? ואולי אמרו שיש צורך בשד ושדה, כדי להתאים את האגדה לכתוב בקהלת: "שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת".
4) וכי יעלה על הדעת שאשמדאי לומד תורה בישיבה ברקיע? וכי הוא לומד תורה בישיבה שבארץ? והלא הוא מלך השדים?! פתאום הוא הפך לתלמיד חכמים עדין נפש?
5) האם יש לשלשלת שכתוב עליה שם קדוש כוח מאגי לאסור את אשמדאי מלך השדים? ואם רק מפני שרשום עליה שם, ישבור אותה במקום שלא רשום עליו שם, ובכלל, ממתי מלך השדים מקפיד על המצוות?! האם הקב"ה ציווה אותו על שמירת חוקי התורה?
6) אשמדאי מצא יין בבורו ולבסוף לא התאפק ושתה מן היין – האם אשמדאי מלך השדים לא היה יכול למצוא מים במקום אחר? ועד כדי כך שהוא נאלץ לשתות את היין, למרות שידע שהוא יזיק לו נזק גדול?
7) אם יש בכוחו של אשמדאי להפיל עץ דקל רק מעצם התחככותו בו, וכי יעלה על הדעת שיש כוח לבניהו בן יהוידע לגרור את אשמדאי לירושלים כשבוי?
8) מסיפור דרכם של בניהו ואשמדאי לירושלים עולה תמונה מאד מוזרה, כאילו אשמדאי הוא אדם חסיד, עד כדי כך שאפילו שבר עצם מעצמיו כדי שלא להרוס צריף של אלמנה זקנה! הוא מסייע לעיוור ומסייע לשיכור, ומוכיח את שלמה המלך מדוע הוא רוצה לכבוש גם אותו...
9) מי זה "שר הים"? האם יש ישויות אלהיות המופקדות על הימים? וברור שזו השפעה של תרבויות זרות, אשר לכל אקלים או אזור גאוגרפי ישנו אל המופקד עליו, כגון פוסידון אל הים.
10) וכי יעלה על הדעת שתרנגול-הבר יודע להישבע? וכי יעלה על הדעת שהוא יחנוק את עצמו על כך שלא היה נאמן לשמור על שבועתו לשר הים? ומה הקשר בכלל בין שר הים לתרנגול-הבר? מדוע דווקא תרנגול-הבר נאמן ומקורב לשר הים?
11) וכי יעלה על הדעת שתרנגול-הבר מבקע הרים וזורק לתוכם זרעים של אילנות עד שכל הבקעה הופכת למקום יישוב בני אדם? מהי השוטות הזו?
12) אשמדאי מצטט פסוק מהנביא הושע, אך הנביא הושע חי זמן רב אחרי שלמה המלך ואחרי שהתרחש הסיפור הזה לפי פשטו, וכי אשמדאי היה נביא? וכי ידע את העתידות? ואם ידע את העתידות איך הניח לבניהו בן יהוידע ללכדו?
ג. תובנות מן האגדה
נראה ברור אפוא שאין להבין אגדה זו כפשוטה, אך ניתן ללמוד ממנה כמה רעיונות חשובים:
1) תיאור אשמדאי מלך השדים כתלמיד-חכמים אולי נועד לשמש כתוכחה ומוסר השכל, שאפילו מלך השדים לומד תורה וקובע עתים לבית-המדרש, ולכן כל אדם ייתן אל לבו לעשות כן מכל-שכן וקל-וחומר, שהרי אין אנו שדים מרושעים אלא עם קדוש לה' אלהינו (למרות שיש בינינו שדים לא מעטים), וכולנו מצווים על לימוד התורה.
2) אחת הנקודות המרכזיות באגדה זו לפי דעתי היא ההרחקה מן היין, והלימוד שהיין עלול לגרום לנזק גדול לאדם, עד שאפילו אשמדאי מלך השדים נזהר ממנו, וכל-שכן שעל כל אדם פשוט שאינו מלך השדים, להיזהר מן היין שלא יימשך אחריו וישגה בו.
3) הרחמים על האלמנה והיתומים הם עניין מרכזי וחשוב מאד בתורה, ולכן מחבר האגדה הכניס גם את העניין הזה לתוכה, כדי לעורר אל המצוה החשובה הזו.
4) האגדה גם מלמדת אותנו על חשיבות "הלשון הרכה", עד שאפילו אשמדאי מלך השדים התרכך כאשר שמע את האלמנה מדברת עמו בלשון רכה, וכמה חשוב שהאדם יסגל לעצמו נועם ועדינות, ותמיד ישוחח עם זולתו בנחת ובנעימות.
5) בעניין האכילה והשתייה, ובשאלה מדוע אשמדאי רמז למעט באכילה ולהרבות בשתייה, אולי הכוונה כאן היא לא לשתיית יין דווקא, ולכן יש בזה רמז לשמירת הבריאות – להרבות בשתייה ולמעט באכילה.
6) ברור שדברי אשמדאי לשלמה בעניין הקנה, נועדו לעורר את האדם שקורא את האגדה לזכור את יום המיתה, בבחינת "דע מאין באת ולאין אתה הולך" (אבות ג, א), ולא להתמקד ברכישת נכסים וממון בעולם הזה – שאין לו לאדם בסופו אלא ארבע אמות של קבר.
והנה המשנה במלואה, ופירוש רבנו בצדהּ:
"עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת ולאין אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מליחה סרוחה, ולאין אתה הולך – למקום רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא".
"ההתבוננות הזו [=על ראשיתו] מביאה את האדם לידי ענווה בהסתכלו מאין בא; והתבוננו על תכליתו [=סופו של גופו] יביא אותו לידי זלזול בענייני העולם הזה; והתבוננו בגדולת המצווה יביא אותו למהר לקיים מצוותו – וכאשר יושגו שלושת הדברים הללו לא יחטא כלל".
7) תרנגול-הבר חנק את עצמו לפי האגדה, כדי ללמד אותנו על חשיבות שמירת השבועה בה' יתעלה – "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דב' כג, כד).
8) רבות מתובנות האגדה הן בחלקה האחרון שהובא לעיל, ובו אשמדאי מסביר לבניהו מדוע נהג כפי שנהג בדרכם לירושלים. ביחס לעיוור, חז"ל עודדו את בני האדם לסייע לאדם העיוור, מפני שהוא תלוי בעזרה של הסביבה כדי להתקיים, ולכן אמרו שהמסייע לעיוור זוכה לחיי העולם-הבא. כמו כן, יש להתייחס לכל עיוור כאל צדיק, שהרי העיוור כל כך מסכן ואומלל, עד שאין ספק שייסורי עיוורונו ממרקים את כל פשעיו.
9) לעומת זאת, השיכור נחשב לרשע תמיד, ויש כאן הרחקה נוספת מן היין והשכרות במה שמגנים את השיכור ומחשיבים אותו לרשע (וראו מאמרי: "הרמב"ם נגד הטיפה המרה").
10) אשמדאי בכה בחתונה כדי ללמד אותנו שגם בעת השמחה הגדולה ביותר עלינו לשמוח מתוך יראת שמים, ומתוך תפילה ותחינה לה' יתעלה שהשמחה תשרה תמיד במעוננו – מעין "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תה' ב, יא). ואולי יש בדברים הללו גם תוכחה לאלה אשר הופכים את השמחות שלהם להוללות "דתית" או חילונית, ושוכחים לחלוטין את ה' יתעלה ואת חורבן בית-המקדש.
11) גם אותו אחד שקנה נעליים מלמד אותנו מוסר, שלא יחשוב האדם שהוא יחיה לאורך ימים בהכרח, אלא "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, ט), כלומר דע שמחר עלול להיות יום מיתתך – ולכן על כל ימיך להיות בתשובה, וכמו שכותב רבנו שם: "והוא אינו יודע מתי ימות, ולפיכך יהיו ימיו כולם בתשובה".
12) לגבי קוסם הקסמים, ברור הוא שחז"ל לועגים כאן למכשפים עובדי האלילים למיניהם, אשר כל כישופיהם ולהטיהם הבל המה, "כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ה).
אולם כאמור, רש"י הבין אגדה זו כפשוטה, ששלמה זימן שד ושידה כדי לענות אותם עד שיגלו לו היכן נמצא השמיר והיכן נמצא אשמדאי, והנה כמה קטעים מפירושו שם:
"כבשינהו – כפאם בייסורין לומר לו היכן הוא; כבשינהו – לחצן, לשון 'מכבש של בגדים' [שבת קמא ע"א]; היכא איתיה – אשמדאי, שאוכל לכבשו; [...] סתמיה – סגר השלשלת סביב צווארו, שלא יוכל ראשו לצאת; הוה [אשמדאי] קא מפרזל – משתגע ומתעסק לנתקה הימנו; [...] דארמלתא – אלמנה היתה דרה בו; [...] כפא לקומתיה – לצד אחר, ואיסתלק עובי כתפיו מן הבית; [...] ופקע טורא – מתבקע מעט כמין חריץ, עד שמשליך שם זרע האילנות, וגדלים אילנות שם ומתפרנס מהם; [...] ובעיא מנטר ליבם – [...] ויודע היה זה [=אשמדאי] שעתידה להמתין שלוש-עשרה שנה".
נעיר רק על הפירוש האחרון של רש"י "ופקע טורא", כי לפי פשט האגדה ההר היה מתבקע ותרנגול-הבר היה ממלא את הבקעה בזרעים שצומחים לעצים עד שהייתה הופכת למקום יישוב, ואילו רש"י משום מה פירש: "מתבקע מעט כמין חריץ" וכו', ומדוע צריך את השמיר כדי לעשות חריץ קטן כדי להכניס לתוכו זרעים? וכל עוף יכול לעשות-כן עם המקור שלו, ובוודאי הדוכיפת שלפי אגדה זו היא תרנגול-הבר.
קצרו של דבר, רש"י הבין ופירש את האגדה הזו כפשוטה, הוא לא הביא בפירושו שום תובנה מחוכמת על דרך המשל, וכמובן שלא הייתה לו שום בעיה עם שום תמיהה מן התמיהות שהעליתי לעיל, והסכל נכשל ונחבל ונדמה לו שהוא מתהלך במישרים. אגב, לפי רש"י תרנגול-הבר צריך לקבל פרס קק"ל...
כב. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת קידושין
במסכת קידושין עב ע"א נאמר, שרבי ביקש מלוי שיתאר לו את הפרסיים, לוי השיב לו שהם דומים לחיילות של בית דוד; עוד ביקש ממנו שיתאר לו את כהני הפרסיים, השיב לו שהם דומים למלאכי חבלה; עוד ביקש ממנו שיתאר לו את הישמעאלים, השיב לו שהם דומים לשעירים של בית-הכסא; עוד ביקש ממנו שיתאר לו את תלמידי החכמים שבבבל, השיב לו שהם דומים למלאכי השרת.
רש"י פירש שם: "לשעירים – מלובשים שחורים ודומים לשדים", ואיני יודע איך הבין דברים אלו כפשוטם, וכי יעלה על הדעת שדווקא הישמעאלים דומים לשעירים של בית-הכסא? והלא בחיצוניותם הם בני אדם כמו כל בני האדם... ברור אפוא שאין להבין דברים אלה כפשוטם, אלא יש כאן גנאי גדול לישמעאלים במה שהשוו אותם לשדים ולא לסתם שדים אלא לשדים של בית-הכסא, והאמת שתשובתו של לוי כאן בידחה אותי טובא... (וכבר למדנו על השדים של בית-הכסא בחלק ז, דוג' 2; וכן בחלק ח בתחילתו).
כמו כן, בעניין תלמידי החכמים שדומים למלאכי השרת, נראה מפירוש רש"י שם שהוא הבין את הדברים כפשוטם שמלאכי השרת לובשים בגדים נאים, וכמובן שמאמר זה נועד לפאר ולרומם את תלמידי החכמים שבבבל, ולא להשוותם באמת למלאכי השרת.
והנה קטע מפירוש רש"י שם: "לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת [...], ובנדרים [כ ע"ב] נמי אמרינן מאן מלאכי השרת? רבנן, ואמאי קרי להו מלאכי השרת? משום דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים". ברם, בנדרים שם נאמר רק "דמצייני כמלאכי השרת", ואין לפרש "דמצייני" – שיש לתלמידי החכמים בגדים נאים כמו שיש למלאכי השרת, אלא שהתנהגותם ומעלתם האנושית נשגבה עד שראוי להמשילם למלאכי השרת. ופירושו של רש"י מתמקד אך ורק בחיצוניות ומתאים לדרכם ולעלילותם של חכמי-יועצי-אשכנז גנדרני המגבעות החליפות והנענועים, ואילו לפי דרך האמת יש לפרש שהדמיון הוא דמיון מידותי-רוחני-אנושי שבא לידי ביטוי בדרך ארץ ובהתנהגות נעלה.
והנה כמה דוגמאות מספרות חז"ל לכך שהמלה "מצוינין" מבטאת בעיקר הליכה בדרך השם ולא התגנדרות במגבעות ארנבות ושועלים ובבגדים גלותיים מוזרים:
1) "[אמר הקב"ה:] אף-על-פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה-לארץ היו מצוינים במצוות [...] כך אמר הקדוש-ברוך-הוא: בני, היו מצוינים במצוות [...], הוא שירמיה אומר [לא, כ]: 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים': 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' – אלו מצוות שישראל מצוינין בהן" (מדרש תנאים לדברים יא, יז).
2) "'וַיְהִי שָׁם לְגוֹי' [דב' כו, ה] – מלמד שהיו ישראל מצוינין שם" (שם כו, ה), ובמה היו מצוינין שם? שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם, כלומר שהיו נבדלים מן הגויים במעשיהם ובהתנהגותם, ולא שלבשו בגדים מהודרים שהרי היו עבדים שפלים משועבדים לפרעה.
3) "'וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ' [תה' כ, ה] – מצוינין במצוות שלכם" (מדרש תהלים כ, ה).
מעניין הדבר שבמסכת שבת (קמה ע"ב) נאמר: "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? לפי שאינן בני תורה", וכאן במסכת שבת "מצוינין" משמעו לבושים בגנדרנות, ונראה לי כי בדיוק מהסיבה שנזכרה לעיל מקפידים יושבי הישיבות על גינוני הלבוש המהובלים.
ואסיים בסיפור קצר, זכורני לפני כחמש-עשרה שנה הוזמנתי להשתתף בסעודת מצוה לחתן אשכנזי ממוצא תימני (המשתכנז המצוי), כל חבריו ובני משפחתו של אותו חתן היו "עילויים" כמוהו, וסירחון גאוותם עלה והבאיש עד לשמים... חיפשתי לשבת במקום שארגיש בו בנוח – שלא יתעלמו ממני לחלוטין כאילו הייתי אוויר וגם שלא יתבוננו עלי בהתנשאות. בסופו של דבר מצאתי מקום ליד אדם אחד שחבש גם הוא כיפה סרוגה, שנינו יחד נראינו אנשים פשוטים מאד, בתוך כל המולת "העילויים" שרחשה וגעשה סביבנו.
ניגשתי לאותו אדם והתנצלתי בפניו שאני מתיישב לידו ללא הזמנה, והסברתי כי איני מרגיש בנוח לשבת ליד כל יושבי הישיבות "העילויים", כי בסך הכל לא למדתי בישיבות כמותם... אותו אדם הסתכל עלי בתמיהה, ואמר לי בשקט מילה אחת: "אַשְׁרֶיךָ!"...
לימים הבנתי את עומק המילה היחידה שאמר לי...
תודה מארי.
זה מפליא איך צאצאי המינים מבארים שמלאכי חבלה הם המלאכים שנוצרים מעוונות בני האדם וגורמים להם יסורים.
מארי, אשמח שתבאר על פי דרך האמת מה פירוש הדברים שהבאת לעיל:
במסכת קידושין עב ע"א נאמר, שרבי ביקש מלוי שיתאר לו את כהני הפרסיים, השיב לו שהם דומים למלאכי חבלה.
מי הם מלאכי החבלה? מי הם כהני הפרסיים? ולמה הם דומים למלאכי חבלה?