אמונתו של רש"י בשדים – חלק יב

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

יט. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת נזיר


במשנה מסכת נזיר סה ע"ב נאמר כך: "בשבעה דרכים בודקין את הזב [...] במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, ובהרהור". רש"י פירש שם כך: "ובמראה – שראה שד [...] ונפחד מחמתו והוי אונס". כלומר, לפי רש"י אם אדם ראה שכבת-זרע החשודה שהיא זיבה, ולפני-כן הוא ראה שד – הוא אינו בגדר זב, כי ראייתו אינה מחמת חולי אלא מחמת אונס בשל הפחד שהשד גרם לו. אולם, בגמרא שם לא נזכר שד כלל! והשד הזה קפץ ממחשבתו הנגועה ישירות לתוך פירושו לתלמוד ומשם פשׂה הנגע לכל ישראל.


רבנו פירש עניין זה במקומו בפירושו למסכת זבים (ב, ב), וכֹה דבריו:


"והוא אמרו יתעלה: 'כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ' [ויק' טו, ב], ובא הפירוש מבשרו טמא – לא מחמת דבר אחר, מכאן אמרו: בשבעה דרכים בודקין את הזב. [...] ועניין 'במראה' – שראה דמות יפת-מראה והתאווה שכיבתה".


ובהלכות מחוסרי כפרה (ב, ב–ד) רבנו פוסק כך:


"הרואה ראיות הזוב הגורמות לו להיות זב, מחמת חולי או אונס וכיוצא בהן – אינו זב, שנאמר: 'זָב מִבְּשָׂרוֹ' [ויק' טו, ב], מחמת בשרו היא שיהיה טמא, לא מחמת דבר אחר. מכאן אמרו, בשבעה דרכים בודקין את הזב: במאכל, ובמשתה, במשא, ובקפיצה, בחולי, ובמראה, ובהרהור. [...] כיצד? [...] או שראה אישה והתאווה שכיבתה [=וזהו 'במראה'], או שהרהר בעסקי בעילה אף-על-פי שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה – אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב – תולין בו, ואינו טמא".


כ. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת סוטה


במסכת סוטה מח ע"ב דנו במה שנאמר במשנה שם (ט, יב): "משחרב המקדש בטל השמיר" (ורבנו פירש שם: "שמיר, בעל חיים שחוֹקק באבן, ובו נחרטו אורים ותומים, והיה מצוי באותם הזמנים"), והביאו שם ברייתא שבה נאמר, כי לדעת ר' יהודה הבית-הראשון נבנה באמצעות השמיר, אך לדעת ר' נחמיה אי-אפשר לומר כן, שהרי יש פסוק מפורש במלכים (ו, ט): "כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדֹּת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה" – כלומר שהאבנים סותתו על-ידי ברזל, וכמו שפוסק רבנו בהלכות בית הבחירה (א, ט):


"כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות [...]. ואין מפצלין את אבני הבניין בהר-הבית, אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ, ואחר כך מכניסין אותן לבניין: שנאמר: 'אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית' [מ"א ה, לא], ואומר: 'וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ' [שם ו, ז]".


ושואלים שם בגמרא: לפי ר' נחמיה, שאומר שניתן לסתת את אבני בית-המקדש בברזל (למעט המזבח והכבשׁ), מדוע נזכר השמיר במשנה ולמה הוא שימש? ומשיבים באמצעות ברייתא, שלפיה היו כותבים על אבני החושן בדיו את שמות השבטים "ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן", כלומר נעשה איזה נס מסוים בשמיר בעת עשיית אבני החושן לפי ברייתא זו, ומניחים כי מִסיבה זו לפי ר' נחמיה הזכיר התנא את השמיר. ברם, לפי פסק רבנו בהלכות כלי המקדש יש לגלף ולפתח את השמות הללו על האבנים, וכֹה דבריו שם (ט, ו): "ומְפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם". מכל מקום, על שאלת הגמרא: מדוע נזכר השמיר במשנה לדעת ר' נחמיה, אומר רש"י: "שמיר למאי אתא – דאמרינן במסכת גיטין [דף סח] שהביאו שמיר על-ידי אשמדאי מלכא דשדאי".


בגמרא כאן כלל לא עוסקים בשאלה כיצד והיכן מצאו את השמיר, אלא עוסקים בשאלה מדוע נזכר השמיר במשנה לדעת ר' נחמיה, שהרי לפי ההלכה מותר לסתת את אבני המקדש בברזל מחוץ להר-הבית. ברם, רש"י מחליט על דעת עצמו להפנות אותנו לאגדה המספרת כיצד והיכן נמצא השמיר הזה, ומדבריו עולה בבירור כי הוא סובר שהאגדה הזו היא אמת צרופה! בחלק ב של מאמר זה ביארנו את חלקה האחרון הקצר של האגדה הזו, ולקמן במסכת גיטין בדוג' השנייה נעסוק בחלקה הראשון הארוך של האגדה.


כא. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת גיטין


דוגמה ראשונה


במשנה מסכת גיטין (ז, א) נאמר: "מי שאחזו קורדיאקוס ואמר: 'כתבו גט לאשתי' – לא אמר כלום", רש"י מפרש שם (סז ע"ב): "מי שאחזו קורדייקוס – שם שֵׁידָה השולטת כששותה יין הרבה מגיתו". לעומתו רבנו מפרש שם: "קורדיאקוס, חולי המתהווה ממילוי תאי המוח, והדעת מתבלבלת מחמתו והוא מין ממיני העילפון". ובמלים אחרות, לדעת רש"י מי ששידה אוחזת בו לאחר ששתה יין מגיתו – גיטו אינו גט; ולדעת רבנו מי שדעתו התבלבלה מחמת חולי – גיטו אינו גט. ומי שסובר כרש"י עליו ללכת להיבדק שמא אחזו קורדיאקוס...


בגמרא שם שאלו מהו קורדיאקוס? שמואל אמר: "דנכתיה חמרא חדתא ממעצרתא", כלומר נשכו-הזיק לו היין החדש שבא מן הגת, ומוסיפים לשאול שם: אם כך, מדוע התנא לא שנה במשנה: "מי שנשכו יין חדש"? ומדוע הוא הזכיר את הקורדיאקוס? ומשיבים, ללמדנו שיש רוח ששמה קורדיאקוס. ומוסיפים לשאול שם, ומה רצה ללמד אותנו התנא בזה? ומשיבים, כדי ללמד את מכיני הקמיעות שידעו את שם הרוח לכתבהּ בקמיע. רש"י פירש שם: "נכתיה – נשכו, כלומר ששתה הימנו [=מן היין] והרגיש בו [=בשד]; רוחא – שד האוחז על ידי כך [=על-ידי שתיית היין מגיתו]; לקמיעא – שמשביעין בה את הרוח בשמו".


נמצא, כי לדעת רש"י שד הוא רוח ורוח היא שד, ומי ששותה יין מגיתו אוחזים בו שדים ורוחות, וכמובן שאלה הם דברי הבל, וייתכן שמטרת חז"ל במאמר זה היא להפחיד את בני האדם ממידת הגרגרנות שבשתיית יין מגיתו. כמו כן, איני מבין את סוף דברי רש"י: "שמשביעין בה את הרוח בשמו", מה היא ההשבעה הזו? משביעים את השד בשם שלו?! מהי השוטות הזו?! ולפי דעתי יש כאן עבודה-זרה ממש, שהרי המכשף ההוזה פונה לשד ומשביע אותו בשמו שייצא מגוף האדם, כדי שאותו האדם יתרפא ממחלתו. זאת ועוד, מדוע משביעים את השד דווקא בשם שלו? וכי הוא אלוה שנשבעים בשמו?! וענייני ההשבעות הללו כלל לא נזכרו בגמרא כאן, והן פרי רוחו המבאיש של רש"י.


והנני משביע בזאת את שר"י בר טיט שייצא מנשמתה של דת משה, ויחדל מלזהם ולטמטם את עם-ישראל אחר הזיותיו הכוזבות ודמיונותיו הנחלות – צא מיד שר"י בר טיט!


כמו כן נשים לב, כי לדעת שמואל קורדיאקוס היא חולי שאוחז את הגרגרן ששותה יין מן הגת, ולדעת אמורא אנונימי הקורדיאקוס הוא רוח שמזיקה לאדם והתנא ציין את שמה כדי להודיע אותו לכותבי הקמיעות. ברם, בהמשך הגמרא שם מתעלמים לחלוטין מדברי האמורא האנונימי, ושואלים: מהי רפואתו של אותו חולי? ומשיבים: בשר אדום שנצלה על גחלים ויין מהול בהרבה מים. כלומר, ברור הוא לחכמים שאין להתייחס לדברי אותו אמורא אנונימי שחלק על דברי שמואל, ויש להתעלם לחלוטין מפשוטם.


בהמשך הגמרא שם אביי מוסיף דברים מוזרים מאד ואומר: שאמרה לו אמא אחת, שלמחלת חום בת-יום-אחד יש לשתות כד מים, למחלת חום בת-שני-ימים יש להקיז דם, ולמחלת חום בת-שלושה-ימים יאכל בשר אדום שנצלה על גחלים וישתה יין מהול בהרבה מים, ולמחלת חום ממושכת – ייקח תרנגולת שחורה ויקרע אותה שתי וערב, ויגלח את אמצע ראשו ויושיב את התרנגולת המתה על ראשו הקרח, עד שידבק בו הדם, ואז ילך ויעמוד במים עד צווארו עד שיהיה קרוב לעילפון, ואז יצלול במים ויעלה וישב. ואם לא יוכל לעשות כל זאת, יאכל כרתי (=ירק ממשפחת השומים) וירד ויעמוד במים עד שיהא קרוב להתעלף מרוב חולשה, ויצלול במים ויעלה וישב. וכיו"ב מובאים שם עוד סיפורים שונים ומשונים.


וכבר אמרתי פעמים לא מעטות כי התלמוד הבבלי אינו תורה שבעל-פה, והוא לא ניתן לנו אות באות מפי הגבורה, ואוי ואבוי למי שסובר כך, כי הוא מבזה את דת משה ומחלל את שם ה' יתעלה. אלא, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, והוא בלול מִבּליל של הלכות והשקפות דחויות אשר מעורבות בהן הלכות והשקפות אמת.


דוגמה שנייה


בגמרא מסכת גיטין סח ע"א ואילך מובאת סוגיה אגדית ארוכה בעניין השדים בכלל, ואשמדאי מלך השדים בפרט. את סופה של אותה אגדה כבר ניתחנו בחלק ב של מאמר זה, ועתה נבארה מתחילתה עד אותו הקטע שבו עסקנו בו בחלק ב.


דרשו בגמרא את הפסוק בקהלת (ב, ח): "עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת", עיקר הדיון שם בגמרא נסוב סביב שתי המלים האחרונות: "שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" (ולדעת רס"ג בתרגומו שם הכוונה ל"כלי הזמר והשיר"). בגמרא שם נאמר כך: "שידה ושידות – הכא תרגימו [כך תרגמו כאן בבבל לשונות אלה:] שידה ושידתין, במערבא אמרי: שידתא. אמר ר' יוחנן: שלוש מאות מיני שדים היו בשיחין, ושידה עצמה איני יודע מה היא".


רש"י פירש שם: "שידה ושידתין – שד זכר ושד נקבה", וכבר ראינו פעמים רבות שרש"י מבחין בין שדים זכרים לשדות נקבות. טרם שנמשיך בגמרא הזו, נעיף מבט לפירוש רס"ג לקהלת שם, אשר מיישב את כל הגמרא הזו על אדני השכל וההיגיון, וכֹה דבריו:


"ולפי שמצאנו שאמרו רבותינו שלוש תיבות הן: שדה תיבה ומגדל, [...] היינו סוברים כי 'שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת' כלים שמניחים בהם המחמדים והבגדים, [...] אלא שאני מצאתי לרבותינו: 'מאי שדה ושדות? הכא תרגימו: שדה ושדתין, במערבא אמרי: שודתא' [גטין לעיל], ופירשוֹ הרב כלִי מוסיקא חשוב שהיה מצוי בזמן המלכות ואבד אחרי כן, ובסוף תלמוד שוטה [מח ע"ב]: 'משחרב בית-המקדש בטלה שדה' [...], ובמדרש איכה: 'שמונים חניות של מוכרי שדה של מתכת היו בשיחין, ואמר ר' יוסי: שדה אחת לא נראתה בימינו'. ובתלמוד גיטין [לעיל]: 'אמר ר' יוחנן שלש מאות מיני שדין היו בשיחין, ושידה זו איני יודע מה היא', וזהו הנכון, שהוא כלי נפלא שהיה לראשונים שאבד אחרי זמן המלכות".


נמצא, שדברי ר' יוחנן והדברים שקדמו לו, אינם אפילו דברי אגדה, אלא כל הסוגיה הזו עוסקת בכלי זמר. כמו כן, בכתוב נאמר: "עָשִׂיתִי לִי [...] שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת", ברור אפוא שמדובר בכלים שהרי איך יעלה על הדעת שמדובר בשדים? וכי שלמה ברא את השדים?! בהמשך הגמרא שם מובאת אגדה אנונימית על השמיר ואשמדאי, אשר דורשת את הפסוק הזה לענייני השדים, ורש"י לקח את השדים מהסיפור האגדי האנונימי והחדירם לדברי ר' יוחנן ולדברים שקדמו לו, שאינם עניינים אגדיים כלל, אלא הם ביאור לפשט הכתוב בקהלת.


א. האגדה על השמיר ואשמדאי מלך השדים


כאמור, רק בהמשך הגמרא שם דרשו את המלים "שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת" לענייני השדים, בתחילה שאלו: מדוע היה צריך שלמה המלך "שידה ושידתין"? ומכאן ואילך מתחילים לספר את האגדה על אשמדאי והשמיר, והנה היא לפניכם:


אמרו בגמרא שם, הרי כתוב: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מ"א ו, ז), כלומר אסור שיישמעו כלי ברזל בהר הבית. מכיוון שכך, שאל שלמה את החכמים כיצד יבנה את בית-המקדש? אמרו לו, ישנו שמיר שהביא עמו משה וחתך בו את אבני האפוד. שאל שלמה, והיכן הוא מצוי? השיבו לו, הבא שד ושידה ותלחצם יחדיו (כלומר תענה אותם), ואולי יאמרו לך. הביא שלמה שד ושידה וכבשם זה עם זה. הם אמנם לא ידעו, אך אמרו שאולי אשמדאי מלך השדים יודע. שאל אותם שלמה: היכ