אמונתו של רש"י בשדים – חלק ו

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

ח. שדים בפירוש רש"י לתלמוד מסכת ברכות – המשך


נפתח חלק זה של מאמרנו בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו), אשר מתאר את הדרשנים והפרשנים אשר מספרים ומפרשים ל"המון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה", וכֹה דבריו:


"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [באגדותיהם] נחלקו בהם [=בהבנתן] בני-אדם לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רש"י ובית מדרשו], מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות [...], וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו [דב' ד, ו]: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. [...] ומי יתן ושתקו [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], [...] ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


נמשיך עתה לעיין במקורות שבהם נזכרו "שדים" בפירוש רש"י למסכת ברכות:


3) במסכת ברכות מג ע"ב, הובאה ברייתא: "תנו רבנן: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכמים: [...] ואל ייצא יחידי בלילה [...] – משום חשדא, ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא, אבל קביע ליה עידנא – מידע ידיע דלעידניה קא אזיל". בעקבות דברי התלמוד הללו, רבנו פוסק בהלכות דעות (ה, יח): "לא יצא תלמיד חכמים מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים. ולא ישים בושם בשערו [...], וכן לא יצא יחידי בלילה, אלא אם היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו – כל אלו מפני החשד".


למדנו אפוא, כי האיסור לצאת יחידי בלילה הוא משום מראית עין, שלא יחשדו בתלמיד החכמים שהוא יוצא בלילה לדבר עבירה, כי יש בכך חילול ה'. על רקע סוגיה הלכתית זו נבין גם את הסוגיה האגדית המקבילה לה, אשר נועדה ללמד אותנו משהו על הזהירות שעלינו לנקוט מפני ייצר הרע, וכמו שהורה לנו הלל הזקן במוסרו באבות (ב, ד): "אל תאמן בעצמך עד יום מותך". והנה דברי האגדה בתלמוד שם, אשר נאמרו בעניין היוצא יחידי בלילה:


"ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אבוקה כשניים וירח כשלושה. [...] לאחד – נראה ומזיק, לשנים – נראה ואינו מזיק, לשלושה – אינו נראה כל עיקר".


רש"י פירש שם: "אבוקה כשני בני אדם – לעניין היוצא בלילה, דאמר מר: אל יצא אדם יחידי בלילה. [...] לאחד נראה – השד ומזיקו". רש"י פירש שאסור לכל אדם לצאת יחידי בלילה שמא יזיקו לו השדים, וְסָכַל מלהבין שמדובר בדברי אגדה שיש להם רעיון, וחשב שהשדים באמת קיימים במציאות ומזיקים לאדם שהולך יחידי בלילה, וכאמור אמונתו בשדים היא אלילות שיש בה חירוף וגידוף כלפי ה' ברוך הוא, יתעלה ויתרומם מהזיותיו.


דברי חכמים באגדה זו אינם כפשוטם, אלא כוונתם לומר שכאשר אדם הולך יחידי בלילה, יצרו עלול לתקפו, והשדים הם אפוא ההרהורים הרעים והמחשבות הרעות אשר עלולות לבוא לידי ביטוי בעבירות וחטאים – ולכן אסרו חכמים על תלמיד החכמים לצאת יחידי, כי הם היו מודעים לסכנה שבחשכת הליל, ואסרו עליו לצאת יחידי בלילה מפני החשד. ברם, כאשר שניים הולכים יחדיו, הסכנה שיתפתו אחר יצרם פחותה ביותר, ובשלושה – אינה קיימת כלל, כי השלישי וודאי ימנעם מן העבירה, שהרי שלושה הינם חזקה, וחזקת ישראל שעמדו רגלי אבותיהם על הר סיני – שכשרים הם. ואם אין סכנה בשניים ובשלושה, ממילא גם אין חשד וחשש לחילול ה', מה-שאין-כן בתלמיד חכמים שהולך יחידי שיש שם חשד, ויש חשש לחילול ה' אפילו כאשר בפועל לא נעשתה שום עבירה.


עוד נראה לי, כי מה שאמרו חז"ל "אבוקה כשניים וירח כשלושה" הם משל לתלמיד החכמים אשר התירו לו ללכת בלילה לשיעור הקבוע לו, כי התורה והמצוה שהוא עוסק בהן ישמרו עליו מהרהורים רעים ומפניות זרות. כי התורה והחכמה נמשלו באור, ואור האבוקה ואור הירח הם משל לאור האמת המאיר את דעתו ומחשבתו של תלמיד החכמים, בחושך עולם התאוות השפל ובאפלת הדעות הרעות.


כאמור, רש"י התעלם לחלוטין מהסוגיה ההלכתית שעוסקת בתלמיד חכמים בלבד, ואשר מבארת מפורשות שהאיסור שקבעו חז"ל לתלמיד חכמים הוא משום החשד, ולא משום השדים. נראה שמחשבתו נטתה מדרך הישר בשל אגדה נוספת אשר הבין אותה כפשוטה ושיבשה את דעתו (וכדברי הראב"ד בהלכות תשובה (ג, טו), שהודה שרבותיו סָכְלוּ "בדברי האגדות המשבשות את הדעות"), ונתקיימה ברש"י מטרת חז"ל בהסתירם את משליהם ממנו ומשכמותו, וכדברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה:


"הדרש שהובא בתלמוד [...] הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעויין עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו, ויתגלו מהם מן העניינים האלהיים ועניינים אמתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כילו בו הפילוסופים דורותיהם. וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך לעניינים נפלאים: האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לשוע עיני הכסילים אשר לא יוארו ליבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם, שעל כיוצא בהם אמרו אין מגלין להם סוד, לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה".


נעבור עתה לאגדה הדומה שמובאת במסכת פסחים קיב ע"ב:


"שלושה דברים ציווה ר' יוסי ב"ר יהודה את רבי: אל תצא יחידי בלילה [...]. דתניא: לא יצא יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות [לילי היום הרביעי] ולא בלילי שבתות, מפני ש'אגרת בת מחלת', היא ושמונה-עשרה ריבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו. מעיקרא הוו שכיחי כולי יומא [=בתחילה היו מצויים בכל הימים]. פעם אחת פגעה בר' חנינא בן דוסא. אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו – סכנתיך. אמר לה: אי חשיבנא ברקיע – גוזר אני עליך שלא תעברי ביישוב לעולם. אמרה ליה: במטותא מנך, שבק לי רווחא פורתא, שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות".


מסופר שבלילי ימי רביעי ובלילי שבתות יוצאת שֵׁדָה ששמה "אָגֲרַת" היא ומאה ושמונים אלף מלאכי חבלה יחד עמה, וכל אחד ואחד יש לו רשות להזיק. בתחילה הם היו יוצאים בכל הימים, עד שפעם אחת פגשה אותה שדה את ר' חנינא ואמרה לו: אלמלא היו מכריזין עליך ברקיע שיש להיזהר בך – הייתי מסכנת אותך, השיב לה: אם אני חשוב ברקיע אני גוזר עלייך שלא תעברי ביישוב לעולם. ביקשה ממנו שיאפשר לה לעבור בכל זאת מעט, והתיר לה לעבור ביישוב בלילי שבתות ובלילי ימי רביעי.


האם יעלה על הדעת שיש להבין אגדה זו כפשוטה?! מאה ושמונים אלף מלאכי חבלה ובראשם שֵׁדָה ששמה אגרת בת מחלת?! ומדוע נעתר ר' חנינא לבקשת השדה? ודומה הדבר לאשה פרוצה שיתירו לה לעבור ערומה בשכונות החרדיות בבני-ברק או בירושלים יומיים בשבוע במקום בכל הימים (אגב, "קדושתם" שטחית וחיצונית בלבד, ובחדרי חרדים נואפים ומזנים), ויחד עמה מצעד גאווה של מלאכי חבלה, נשים וגברים זימתיים ופרוצים אוחזים בדגלי שלל צבעי הקשת... וכי יעלה על הדעת כדבר הזה?!


אלא, רצו חכמים ללמדנו, כי שני דברים מצילים את האדם מן החטא: 1) לימוד תורת אמת אשר מרומם את שכלו של האדם ומרחיקו מתאוותיו הבהמיות; 2) ופרסומו כתלמיד חכמים, כלומר בקדשו שם שמים בהליכותיו ובהפצת תורת אמת, יודעות גם הנשים הזימתיות "שאין להתקרב אליו" כי מחשבותיו טהורות ויראת שמים נסוכה על פניו, ואם בכל זאת ינסו לפתותו ישיגו ממנו רק אכזבה ומפח נפש. ולא לחינם קראו לַשֵּׁדָה הזו בשם "אָגֲרַת בת מָחֲלַת" כדי לרמוז לזימת הישמעאלים או לישראליות שנוהגות כמעשה ארץ מצרים: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה".


זאת ועוד, לא לחינם קראו חכמים לַשֵּׁדָה: "אָגֲרַת בת מָחֲלַת", כדי ללמדנו שכוונת חז"ל לנשים הפרוצות אשר עומדות בפינות האפלות בלילה, ומפקירות את פתחיהן לכל אדם שייתן להם אתנן, ונוטלות שכרן=אגרן בעבור הפקרותן וזימתן – והן הן השדות שהתכוונו אליהן חכמים. ומה "שהתיר" ר' חנינא לשֵּׁידה לצאת בלילי שבתות, כוונתו שעבירה גוררת עבירה, ומי שיוצא בלילה בלילי שבתות במקום להשקיע במשפחתו ובביתו – נענש שנופל ברשתן של השדות. ובלילי רביעי באמצע השבוע, רחוק האדם מקדושת השבת ומלימוד התורה של בית המדרש ביום השבת, ולכן שמחת נפשו וכוחותיו הרוחניים במצבם החלוש ביותר, ושיממות נפשו עלולה להסיתו לדבר עבירה.


עוד נראה לי, שמה שגזר ר' חנינא על השֵּׁידה נועד לבטא את שאיפת החכמים להתעלות מעל שאיפות החומר, אך בעיקר את השפעתם החיובית על הסביבה שבה התגוררו. ר' חנינא ביקש למעשה לבער את השאיפות החומריות מקרבו ולבער כל תופעה של זימה מעירו, ברם אף שכוחו וכוח תורתו עמד לו להצליח מאד בשאיפתו, הוא לא הצליח בכך לגמרי, כי ללא ייצר הרע אין קיום לעולם, והוא כלי שרת חשוב מאד לקיום המין וליישוב העולם, ולכן נקרא ייצר הרע ומשרתיו "מלאכי חבלה" – שאם חלילה אנחנו נפתים ונוהים אחריו, המלאך הזה (=ייצר הרע שהוא כוח גופני ונקרא "מלאך" במשלי חז"ל) שנועד לקיום המין וליישוב הארץ, עלול להפוך למלאך חבלה ולחבל בחיי המשפחה של האדם, עד כדי החרבתם.


ולכן ר' חנינא הסכים לבקשת השדה, ובמלים אחרות הוא הבין שלא ניתן לחנוק כליל את ייצר הרע ואף לכתחילה יש לתת לו מקום, כי מעיקרו הוא כוח-מלאך חיובי, ורק בשימוש לא נכון, כלומר בהפרזה או בבהמיות, הוא הופך לכוח שלילי כלומר למלאך חבלה.


ונחתום נקודה זו בדברי רבנו במורה (ב, ו):


"ושם [בבראשית רבה פה, ט] נאמר במעשה יהודה ותמר: אמר ר' יוחנן, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה, כלומר כוח הקישוי. והנה קרא גם את הכוח הזה 'מלאך'. וכך תמצאם תמיד אומרים מלאך שהוא ממונה על כך וכך, כי כל כוח [=טבעי או נפשי] שמינהו ה' יתעלה בדבר מן הדברים, הרי הוא 'מלאך' הממונה על אותו דבר. [...] והנה כמה חשוב זה למי שיודע, וכמה כָּעוּר הוא אצל הסכלים".


נמצא, שצוואת ר' יוסי ב"ר יהודה לרבי היא משל ואזהרה להתרחק מן התאוות הבהמיות בכלל ומתאוות המין והזימה בפרט, ומכל מה שעלול להביא לכך, בבחינת: "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (חולין מד ע"ב).


2.א) במסכת ברכות נא ע"א, הובאו דברי ר' ישמעאל בן אלישע שאמר ששלושה דברים סיפר לו "סוריאל שר הפנים": שלא ליטול את החלוק בשחרית מידי השמש, שלא ליטול ידיים ממי שלא נטל ידיו, ושלא להחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך. והסיבה: שחבורה של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם ואומרים: "אימתי יבוא אדם לידי אחד מדברים הללו ויילכד".


רש"י פירש כי סוריאל הוא "מלאך חשוב לבוא לפני הקדוש-ברוך-הוא". כמו כן, בגמרא שם הובאו שתי דעות ביחס לאופי חבורת מלאכי החבלה האם היא "תכספית" או "אסתלגנית" וכך רש"י מפרש שם: "תכספית – שם חבורת שדים. איסתלגנית – שם חבורת מלאכי חבלה". זאת ועוד, רש"י מגלה לנו שר' ישמעאל עלה לרקיע: "רבי ישמעאל עלה לרקיע על ידי שֵׁם, בברייתא דמעשה מרכבה".


וכי יעלה על הדעת שמלאך כה חשוב לפני ה' יתעלה, יבחר לומר דווקא את שלושת הדברים הללו לר' ישמעאל? והלא אם נתבונן בהם כפשוטם אינם אלא סכלות מוחלטת! איזו בעיה יש בנטילת החלוק מן השמש? מדוע אסור ליטול ידיים ממי שלא נטל ידיו? ומה עניין האספרגוס הזה, וכי יש לאספרגוס סגולות מאגיות?! וכל ההזיות הללו של רש"י לא נפסקו להלכה, וכולם מותרים ללא שום פקפוק (למעט אצל הט"ז שאסר ליטול ידיים ממי שלא נטל ידיו, וגם הוא בעקבות רש"י סָכַל להבין את אגדות התלמוד כפשוטן). ויהודי-תימן נוהגים בסעודת מצוה שהשמשים נוטלים לגדולים את הידיים, ורק לאחר מכן נוטלים הם.


רש"י מסביר אגדה זו כפשוטה, ובזאת הוא מוציא לעז על המלאכים שהם עוסקים בדברי הבל. ואף על החכמים לא חסה סכלותו, כי אולי נדמה לו ש