אמונתו של רש"י בשדים – חלק ג

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

ה. שדים בפירוש רש"י לנביאים


1) "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" (ש"ב ז, יד) – פסוק זה עוסק בהבטחת ה' לדוד המלך, כי שלמה בנו יבנה את בית-המקדש, והוא יהיה לו לאב וכו', אך כאשר שלמה המלך יחטא לה' יתעלה, הוא יוכיח אותו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, כלומר ה' יתעלה מזהיר, כי אם שלמה המלך יפנה עורף למצוות ה' וילך אחר ההבל והאלילות, הוא יכה אותו על-ידי שליחים ועל-ידי נגעים דהיינו מחלות.


כך מפרש תרגום יונתן שם, אלא שהוא סבור שגם "נגעי בני אדם" הם ייסורים מידי בני אדם: "אֲנָא אַהוֵי לֵיהּ כְּאָב וְהוּא יְהֵי קֳדָמַי כְּבַר, דְּאִם יִסרַח וְאַלקֵינֵיהּ בְּמַלקוּת גֻּברִין וּבמַרדּוּת בְּנֵי אֱנָשָׁא". לעומת זאת, רש"י פירש שם כך: "בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים – זה הדד ורזון בן אלידע; וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – זה אשמדאי שדחהו ממלכותו, והשדים בני אדם הראשון הם, שכל מאה ושלשים שנה שפירש אדם מאשתו במות הבל היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו".


לפי רש"י, פשט הפסוק "וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" הוא שהקב"ה ישלח את אשמדאי ואת השדים כדי לייסר את שלמה המלך על עוונותיו. מקור שדיו של רש"י הוא באגדה מפורסמת במדרש תנחומא, אך אשמדאי לא נזכר שם, רש"י הוסיף את אשמדאי מאגדה אחרת (שראינו בחלקו הקודם של המאמר), כי כנראה סבר, שכל מה שאירע באגדה שם לשלמה המלך עם אשמדאי הוא בגדר ייסורים מאת ה' לשלמה.


והנה לשון האגדה במדרש תנחומא (בובר) לבראשית, סימן כו:


"אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן – אימתי? כשיעסוק בתורה, אבל בהניח אותי והלך בדרכי לבו – אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. מאי בשבט אנשים? זה הדד ורזון בן אלידע, שנאמר: 'וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע' [מ"א יא, כג]; וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם – אין 'נִגְעֵי' אלא המזיקין, שנאמר: 'וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' [תה' צא, י], להודיעך שכל 130 שנה שפירש אדם מחוה, היה הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו, ומוליד מזיקין".


המזיקין שנזכרו באגדה זו אינם שדים דמיוניים, אלא בני אדם הרעים. וכדי להבין אגדה זו יש ללמוד שתי הקדמות: ראשית יש להבין את משמעויות הפעל 'יָלַד' בתורה, ואז נבין את משמעות הפסוק: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בר' ה, ג) ונחל להבין מי הם המזיקים שהוליד אדם הראשון; שנית, יש להעמיק ולהבין מי הם אותם המזיקין.


1.א) הקדמה ראשונה – בספרו "מורה הנבוכים" (א, ז), רבנו הרמב"ם מלמדנו על הפעל יָלַד, המשמעות המקורית והמרכזית של שם זה היא פעולת ההולדה, וממנה הושאל פועל זה לשתי משמעויות נוספות: 1) בריאת הנבראים – כגון ההרים "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" (תה' צ, ב); 2) חידושי המחשבות וההשקפות – "ומזה נאמר 'וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ' [יש' ב, ו], הולכים בהשקפותיהם, כמו שאמר יונתן בן עוזיאל ע"ה 'וּבְנִימוֹסֵי עַמְמַיָא אָזְלִין' [שם]".


כלומר, מי שלימד אדם השקפה אמתית כאילו ילד את אותו האדם, מפני שהוא הנחיל לו השגה שכלית-רוחנית, ולכן נאמר באדם הראשון לאחר הולידו את בנו שֵׁת: "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ". כלומר, בנו שֵׁת היה נעלה בהשגתו הרוחנית כאביו, מפני שאביו הצליח לחנך אותו בדרך טובה וישרה ולהנחיל לו את דרך האמת. והנה לשון רבנו במורה שם:


"והנה לפי העניין הזה, מי שלימד אדם איזה דבר ואָצל לו השקפה כאילו יָלַד את אותו האדם, [...] ובעניין זה נקראו תלמידי הנביאים 'בני הנביאים', [...] ולפי השאָלה זו נאמר באדם: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ [וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת' (בראשית ה, ג)], וכבר קדם לך עניין צלם אדם ודמותו מה הם".


רבנו הרמב"ם לומד, שהפסוק "וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" מורה על כך, שאדם הנחיל לבנו שֵׁת את מושגי האמת, שהרי הודגש בפסוק: "בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ", ובראש "מורה הנבוכים" רבנו מסביר, כי המילה "צלם" היא "ההשגה השכלית"; ו"דמות" היא דימוי בעניין, כלומר שֵׁת היה בדמותו הרוחנית של אביו. נמצא, שֶׁשֵׁת היה בנם הראשון של אדם וחווה שהוארה נפשו בהשגה השכלית, וכך מסביר הרמב"ם שם:


"נמצא, שכל אותם הבנים שקדמו לו [שנולדו לאדם לפני שֵׁת] לא הושגה להם הצורה האנושית באמת, [...]. אבל שֵׁת, כיון שלימדו והבינוֹ [=הביא אותו לידי הבנה, הורה לו את הדרך הנכונה] והגיע לשלמות האנושית, נאמר בו 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [שם]".


1.ב) ההקדמה השנייה – כאמור, הבנים שקדמו לשת במשך כל אותן 130 שנה, "לא הושגה להם הצורה האנושית", כלומר היו רעים וחטאים, והנה לשון רבנו בהמשך דבריו שם:


"וכבר ידעת שכל מי שלא הושגה לו הצורה הזו [=שלא הוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...], שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו, אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה והייתה מיועדת] להשגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת, ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו'. כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]".


נמצא, כי השדים שנזכרו במדרש הם בניו של אדם, שהיו רעים וחטאים, ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה". זאת ועוד, ברור כי מה שנאמר במדרש ש"היו הרוחות מתייחמות ויולדות הימנו", אינו אלא בגדר פטומי מילי, כלומר אלה הם פרטים מדרשיים שאין לייחס להם שום חשיבות (ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם").


לסיכום, רש"י הבין מדרש זה כפשוטו, ולמעשה האשים את אדם הראשון בבעילת שדים או יותר נכון בבעילת שֵׁדוֹת במשך 130 שנים! ולפי פירושו אדם הראשון היה חולה נפש פסיכיאטרי בדרגה החמורה ביותר, שהרי איך יעלה על הדעת שהוא העדיף יצורים חולניים בהמיים מכוערים ומעוותים על פני אשתו חווה שהייתה כלילת היופי והשלמות? ובכלל, איך יעלה על הדעת שאדם הראשון יעשה תועבות כאלה במשך 130 שנה, לאחר שנאמר עליו בתהלים (ח, ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים"? כלומר אך כפסע היה בינו לבין המלאכים.


כמו כן, אם היו באמת שדים ושדות דמיוניים בעולם, התורה הייתה מזהירה: "כל שוכב עם שֵׁדוֹת מות יומת", כמו ש"כל שוכב עם בהמה מות יומת", אך אין פסוק כזה, כי השדים קיימים אך ורק במוחותיהם ובהזיותיהם של פרשנים חולים בנפשם...


2) "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (יש' יג, כא) – רש"י פירש שם: "וּשְׂעִירִים – שדים". וכבר ביארנו בהרחבה פסוק זה בסוף חלקו הראשון של המאמר.


3) "לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ, זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ" (יש' יז, יד) – רש"י פירש שם: "וְהִנֵּה בַלָּהָה – שדים באים על האויב ומבהלין אותו; בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ – והאויב אין בעולם; זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ – חלק סנחריב וחלק גוג ומגוג כשיבאו לבזזינו".


ברם, גם רס"ג וגם תרגום יונתן פירשו "בַלָּהָה" מלשון כיליון, כלומר שהקב"ה יְכַלֶּה לעת ערב את הגויים המצֵרים לישראל, ועד שלא יבוא הבוקר כבר כלו ואינם, וזה יהיה גורלם וחלקם של כל אויבי ושונאי ישראל. והנה תרגום יונתן שם: "לְעִידָּן רַמשָׁא וְהָא כִיד לָא הֲוָה [=לעת ערב יכלה כאילו לא היה] עַד לָא צַפרָא דִּכלָיְתוֹהִי [=וטרם בוקר ישלם כיליונו כאילו לא היה] דֵּין חוּלָק לְאָנְסַנָא וַעֲדַב לְבָזְזַנָא".


והנה לשון רס"ג בביאורו לפסוק באיוב (יח, יד) "וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת": "ויצעידהו אל שר הכיליון". ומוסיף שם מָרי יוסף קאפח: "כלומר, מבטחו והדבר שהיה משענו ומסמכו, נהפך לו לרועץ [...], ומלך כינוי למקור הרע כדרך שאומרים שׂרא דעניותא" (יש פירוש נוסף למלה "בַלָּהָה" מלשון בהלה, ראו פירוש רס"ג שם, יא). לסיכום, פירושי יונתן ורס"ג נקיים מעבודה-זרה, ורש"י ההביל להאמין בשדים ואף סבר שהם עשויים להועיל ולהיטיב לעם-ישראל.


4) "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ" (יש' לד, יד) – רש"י פירש שם: "וְשָׂעִיר – שד; [...] לילית – שם שֵׁידָה".


4.א) כבר ראינו בסוף חלקו הראשון של המאמר פסוק דומה, ובו מתנבא ישעיה הנביא על בבל: "וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם". ושם הסברנו, כי מדברי הנביא ישעיה אנו למדים על עוצמת האמונה בשדים בקרב עובדי האלילים הקדמונים, וכפי שמבאר רבנו הרמב"ם שם. כלומר, בימי קדם האמונות בשדים היו כל כך חזקות ונטועות עמוק, עד שהנביא ישעיה השתמש באמונת ההמונים בשדים, ושהם מצויים במקומות השוממים, כדי לבטא את השיממון והחורבן המוחלט שיחול על בבל.


והוא הדין כאן, הנביא ישעיהו משתמש באמונת ההמונים במציאות השדים במקומות השוממים, כדי לבטא את החורבן הנורא שיחול על אדום. וכמו שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך דיבר הנביא ישעיה כאן כלשון בני אדם בעניין השדים; וכמו שרש"י לא הבין שדיברה תורה כלשון בני אדם בעניין ההגשמה, כך לא הבין שהנביא ישעיה דיבר כלשון בני אדם בעניין השדים.


עוד ייתכן, כי לא רק האלילים משולים לשדים, אלא גם הָאִטִּים כלומר המכשפים, והם אף נזכרו יחדיו בישעיה (יט, ג): "וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים". כלומר, אדום תהיה ציה ושממה לאחר שתשתה את כוס התרעלה שמכין לה ה' יתעלה, ומרוב שממתה ייצא לה שם שרק השדים מצויים בה. ולכן יימשכו אליה המכשפים המתבודדים אשר מבקשים להתייחד עם שדיהם לעבדם.


מסיבה זו יונתן מפרש "וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא" – "וְשֵׁידִין חַד עִם חַברֵיהּ יְחָיְיכוּן". וכבר למדנו שלדעתו השדים הם משל לעבודה-זרה, שהרי בספר ויקרא (יז, ז) פירש: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן". כלומר, עובדי האלילים יתקבצו באדום השוממה כדי "להתחבר" לשדים האליליים. ולכן יונתן משתמש במילה "יְחָיְיכוּן", שהיא כידוע משומשת לעבודת עבודה-זרה, וכתרגום אונקלוס במעשה העגל: "וְאַסחַר עַמָא לְמֵיכַל וּלמִשׁתֵּי וְקָמוּ לְחַיָיכָא" (שמ' לב, ו), וכן "קָל דִּמחָיְכִין אֲנָא שָׁמַע" (שם, יח).


4.ב) נותר לנו אפוא לבדוק מהי הלילית שנזכרה בפירוש רש"י: "לילית – שם שֵׁידָה". גם בתלמוד (נדה כד ע"ב) רש"י מפרש כך, וזה לשון התלמוד: "המפלת דמות לילית אמו טמאה לידה, ולד הוא אלא שיש לו כנפיים. תניא נמי הכי: א"ר יוסי מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפיים". ורש"י פירש שם: "דמות לילית – שֵׁידָה, שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים".


רבנו הרמב"ם נקי מאמונת השדים ולכן הוא פוסק בהלכות איסורי ביאה (י, י): "המפלת דמות אדם שיש לו כנפיים של בשר – אמו טמאה לידה". ומָרי יוסף קאפח מבאר שם: "איני יודע לילית זו מה היא? אם לילית האמורה בישעיה [בפסוק שאנו דנים בו כעת], והיא האיה או הכוס האמורים בויקרא יא לפי פירוש רס"ג [...] – הרי לא גרע מכל דמות עוף האמור לעיל הלכה ח [...]. ועוד, מאין לקח רבנו כנפיים של בשר, ואותו עוף שהוא לילית כנפיו מנוֹצצים [=מכוסים בנוצות] ככל כנפי עוף אחר".


כלומר, אם הלילית הזו שנזכרה בגמרא היא דמות עוף, הרי כבר ייחדו משנה נפרדת לעניין זה (שם ג, ב): "המפלת כמין בהמה חיה ועוף", וכן רבנו פוסק שם (י, ח): "המפלת דמות חיה ועוף". זאת ועוד, רבנו פוסק לעיל שכנפי הלילית הם של בשר, ואילו כנפי העוף מכוסים בנוצות. ולכן מסיק שם מָרי ואומר: "לכך נראה לי שרבנו קורא לַילִית למד ראשונה פתוחה, והוא העטלף שכנפיו של עור ללא נוצה, ומפרש רבנו המפלת אדם דמות לילית, היינו שיש לו כנפיים של עור".


נמצא שהלילית היא שם לעופות טורפים ליליים מסוגים שונים, והלילית שנאמרה בגמרא היא העטלף שכנפיו כנפי בשר. מה הביא אפוא את רש"י להזות ולדמיין שדים