בדרך כלל לא ניתן לכסות נושא שלם במאמרים בודדים ותמיד תישאר פִּרצה אשר בעזרתה ניתן לסלף בתחכום את כוונת המחבר, יש להשלים עם זאת, ולצפות מהנבונים להבין דבר מתוך דבר.
עשיו היה מן הראשונים שתעתעו וכיזבו בזולתם במטרה למצוא חן, דוגמה לכך היא תרמיתו המפורסמת: "כיצד מעשרים את התבן?". מדי יום אנו נתקלים ברשעים אשר מעוניינים לעשות לעצמם שם טוב באמצעות תחכום או נוכלות.
דומים הם לכת הסופיסטים, אשר חקרו את יכולת הוויכוח ואת דרכי השכנוע וההשפעה, העצימו ורוממו מאד את חשיבות הרטוריקה הריקנית. ראשי הסופיסטים הינם הראשונים שאמרו: "אין אמת אחת", "כל אחד והאמת שלו", ואף טענו: "אין אמת".
הסופיסטיקה מהווה חוף מבטחים שבו אנשים יכולים להצהיר ולכזב: "לֹא חָטָאתִי" (יר' ב, לה). שהרי לשיטתם, הכול נמדד ונבחן לפי ראות עיניו המשוחדות של המתבונן, ולכן תמיד ניתן להתיר את השרץ ולבלבל את הדעת בפלפולים ריקים אשר לא אומרים מאומה.
להבדיל מהם, בכל דור ודור עומדים וניצבים אנשי האמת, אשר דוגלים בכך שישנה השתקפות ברורה וחד משמעית למעשיו של האדם.
"בֵּית צַדִּיק חֹסֶן רָב וּבִתְבוּאַת רָשָׁע נֶעְכָּרֶת" (מש' טו)
לפי המסורת, חלה חובה לשלב חיים רוחניים ומעשיים יחדיו, ובאוֹמרִי חיים מעשיים, כוונתי לעבודה או למלאכה ישרת כפיים.
ישנה תועלת באומנות מסוגים שונים מפני שהיא מהווה תוסף חיוני לחיים בקרב חלק מאנשי המעשה האמיתיים, אך ישנה בעיה גדולה כאשר האומנות נסמכת לאִמרה: "אומנות או למות". לרוב, העצלנות היא זו אשר גוברת ומשתלטת בקרב שוחרי האמנות והופכת תחביב תמים לדרך חיים וחזות הכל. רבים מהם אף ראו לנכון להכשיר אמצעים מגונים כדי להתפתח בתחום, כגון מוזיקאים אשר "נעזרים" בסמים; ציירים אשר "מחפשים השראה" בפחי הפחת; ועוד רבים אחרים כל אחד בתחומו מוסיף ממד מגונה ומהובל נוסף.
אמנם ניתן לתרץ ולומר שהעם דורש זאת, שיש ביקוש לדברים, אך לרוב אלה הם הפתאים אשר מחפשים למלא את נפשם המיוסרת והעשוקה; כמו אותו אדם אשר לומד תורה בשטחיות כאילו הוא קורא עיתון, וכך מתאר אותו רבנו במורה (א, ב):
"אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו, ומי שדימה שיבין ספר שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים [ספרי התורה ומקורותיהם המהימנים] בעברוֹ עליו במקצת העיתים הפנויים מן המשתה והתשמיש, כמו שהוא עובר על אחד מספרי קורות הזמן או על אחד השירים".
וכן בימינו, רבים הם אשר נוהים אחר דברי הבל פיוטיים ומליציים, או אחר סיפורים מטופשים של בעלי השׂררה וצופים בהם סביב שולחן האוכל; הדבר הפך לעסק מניב ומושך קהל.
בהמשך דברי הרמב"ם במורה שם, הוא מסייע בידינו להבדיל בין הטמא לבין הטהור:
"השכל אשר השפיע ה' לאדם, שהוא שלמותו הסופית, הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו, ועליו נאמר בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו [בר' א, כו–כז] [...] כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו".
לכן, על האדם לזהות עוד בתחילת תשובתו את מאווייהם הברורים של התועים והמתעים, שהרי לרבים מאותם העורבים השחורים, השלכת השכל של ההמון מהווה קרקע נוחה לזרוע בה את זרעי השקר שיצמיחו הבל ותקציבים, וכך הם ימשיכו לברוח ולהימלט מעול החיים.
אמנם מדינת ישראל מנסה לדאוג לאזרחיה, אך יש מקרב אזרחיה אשר גומלים רעה תחת טובה: גומלים לה בשנאה מושבעת למרות קבלת תקציבים ותגמולים.
ואחתום בעניין דברי שלמה במשלי (כא, יז) ובפירוש רס"ג שם: "אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה", וכך פירש שם רס"ג בפירושו הקצר: "אִישׁ – האוהב את השעשועים בעל מחסור", ובפירוש הארוך שם הוסיף: "דבריו אלה בענייני ההנהגה, מנע מלהשתקע באכילה ובשתייה ובתענוגות ובהנאות, ואף-על-פי שאפשר לו, לפי שאין האדם בטוח בתמידותו [ביציבותו הכלכלית], ולכן ראוי לו לקחת ממנו בשיעור הקרוב להיות תמידי [באופן מצומצם בכדי שיתקיים שנים רבות], שאם-לא-כן יביא את עצמו לידי עוני, ואחר העוני לידי עושק, ואחריהם לידי גניבה".
ולא לחינם פוסקים חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. [...] ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [=שודד] את הבריות".
ניתן אפוא לראות ממציאות ימינו אנו, כמה חמור הוא עוון חילול ה' ושפל המדרגה שאליו הגיעו העורבים השחורים; ולהבדיל מאנשי השממה, נחתום בשבח אנשי המעשה:
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".