דוגמה רנד
בשמות (טז, ג) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב", ושם תרגם אונקלוס: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְיָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" – "לְוֵי דְּמֵיתְנָא קֳדָם יְיָ בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם". אונקלוס ע"ה מרחיק מן ההגשמה בהסבירוֹ שלא מדובר ביד ממש, וראו בעניין זה דוגמה קעב, שם עסקתי בהרחבה בתרגום הביטויים: "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה".
דוגמה רנה
בשמות (טז, ז) נאמר: "וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְיָ וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ", ושם תרגם אונקלוס: "בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם" – "בְּדִשְׁמִיעָן קֳדָמוֹהִי תּוּרְעֲמָתְכוֹן". אונקלוס נזהר אפוא מלייחס לה' את חוש השמיעה, שהרי אם הוא היה מתרגם באופן מילולי ואומֵר: "בְּדִשְׁמִיעָן יָת תּוּרְעֲמָתְכוֹן", היה עלול להשתמע מכך שה' שומע באיברי שֵׁמַע גופניים. ולכן אונקלוס מוסיף את המילה "קֳדָמוֹהִי", כדי ללמד שהשמיעה הזו איננה באיברים גופניים, אלא, תלונות בני-ישראל נשמעו "לפניו", ובמלים אחרות, תלונותיהם גלויות וידועות לו.
ודרך אגב, יש בפסוק עצמו הרחקת הגשמה, שהרי נאמר בו: "וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְיָ", ובמלים אחרות, בני-ישראל לא ראו את ה' יתעלה אלא אך ורק את כבודו, כי אין לו גוף ודמות הגוף, וכן נאמר בפסוק י לקמן: "וְהִנֵּה כְּבוֹד יְיָ נִרְאָה בֶּעָנָן", ובעוד מקומות רבים ברחבי תורתנו.
דוגמה רנו
בשמות (טז, ח) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְיָ לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְיָ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "בִּשְׁמֹעַ יְיָ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם" – "בְּדִשְׁמִיעָן קֳדָם יְיָ תּוּרְעֲמָתְכוֹן", ומה שכתבתי בדוגמה הקודמת בעניין זה נכון גם כאן. כמו כן, אונקלוס מוסיף ומתרגם: "לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְיָ" – "לָא עֲלַנָא תּוּרְעֲמָתְכוֹן אֱלָהֵין עַל מֵימְרָא דַּייָ", כלומר תלונות ישראל הן על ציווי ה'.
דוגמה רנז
בשמות (טז, ט) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְיָ כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם" – "אֲרֵי שְׁמִיעָן קֳדָמוֹהִי תּוּרְעֲמָתְכוֹן", ומה שנאמר בדוגמות רנה–רנו בזה נכון גם כאן, ועוד בזה ראו דוגמה מא.
דוגמה רנח
בשמות (טז, יב) נאמר: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "שְׁמִיע קֳדָמַי יָת תּוּרְעֲמָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ושוב, מה שנאמר בדוגמות רנה–רנז, נכון בהחלט גם כאן. וניתן להוסיף וללמוד מדוגמה זו על עקביותו של אונקלוס במגמתו ובאופני הרחקתו מן הגשמות.
דוגמה רנט
בשמות (טז, כג) נאמר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַייָ מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס מתרגם את למ"ד היחס כאשר היא נאמרה בפסוק קמי שמיא, במילה "קֳדָם", והעקביות הזו בתרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק לה' יתעלה שמו, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, מטרתה של תוספת המלה "לִפְנֵי" – "קֳדָם" לפני שם ה' יתעלה, היא להרחיק ולחנך את המחשבה לשׂגב רוממותו המופלא של הבורא יתעלה.
דוגמה רס
בשמות (טז, כה) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַייָ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", וכל מה שנאמר בדוגמה הקודמת נכון ומתאים ומדויק גם לדוגמה זו.
דוגמה רסא
בשמות (יז, ב) נאמר: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "אֶת יְיָ" – "קֳדָם יְיָ", ויש להבין: מדוע אונקלוס מרחיק כאן מן ההגשמה? שהרי בכל המקומות בתורה שבהן המלים "אֶת" או "אֵת" אינן מופיעות לפני שֵׁם ה' יתברך, אונקלוס מתרגמן "יָת". ובכן, המילה "אֶת" משמשת כמתווכת בין הפועל לבין הדבר שעליו מבוצעת הפעולה, כמו למשל: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמ' כ, יב). ובמלים אחרות, היא מופיעה לפני דבר-מה שמקבל פעולה. והואיל וה' יתברך אינו מקבל שום פעולה, דהיינו לא ניתן להשפיע עליו בשום צורה והוא לעולם לא ישתנה במאומה – אונקלוס ראה לנכון לתרגם את המילה "אֶת" במילה "קֳדָם". כלומר, עבודת ה' יתעלה אינה משפיעה ואינה משנה אותו במאומה. וראינו שלל דוגמות בזה בחלק יה, ובדוגמה קצט שם.
דוגמה רסב
בשמות (יז, ד) נאמר: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְיָ לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי", ושם תרגם אונקלוס: "אֶל יְיָ" – "קֳדָם יְיָ", וכבר הוּסבר בדוגמות רבות שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כשהיא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה' יתעלה, במילה "קֳדָם" (כך במאות רבות של פסוקים) – ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס לעולם מתרגם את המילה "אֶל" באות היחס למ"ד דהיינו "ל..." או במילה "לְוָת" (למעט יוצאי-דופן נדירים מאד). כמו כן, יש בתרגומו הזה גם הרחקה מן ההגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובזה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה רסג
בשמות (יז, ו) נאמר: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם" וכו', ושם אונקלוס תרגם באופן מילולי מבלי להרחיק מן ההגשמה, מפני שהפועל "עמד" הוא שֵׁם משותף, ובעניין זה ראו: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא – האם מדובר בעמידת רגליים?".
דוגמה רסד
בשמות (יז, ז) נאמר: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת יְיָ לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן", ושם תרגם אונקלוס: "אֶת יְיָ" – "קֳדָם יְיָ", ובעניין זה ראו לעיל דוגמה רסא. כמו כן, אונקלוס מתרגם: "הֲיֵשׁ יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ" – "הַאִית שְׁכִינְתָא דַּייָ בֵּינַנָא", וברור שאונקלוס מרחיק מן ההגשמה בתרגומו הזה, ללמדנו שה' איננו מתהלך בינותינו כבני האדם בעלי הנפש הכנוסה בגוף. אלא, מציאותו של ה' בקרבנו האמורה בפסוק היא השריית שכינתו בינינו, דהיינו השגחתו וסיועו האלהי, ולא ה' יתעלה ויתרומם שמו הוא זה שמצוי בינינו.
דוגמה רסה
בשמות (יז, ט) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי", ושם תרגם אונקלוס: "וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי" – "וְחוּטְרָא דְּאִתְעֲבִידוּ בֵיהּ נִסִּין מִן קֳדָם יְיָ בִּידִי", ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, שהרי אם מדובר במטה של האלהים הרי שהקב"ה הוא בשר ודם, כי רק לבשר ודם יש צורך במטה.
ואין זו הפעם הראשונה שאונקלוס מרחיק מן ההגשמה בעניין זה, וכך נאמר בדוגמה קנט:
בשמות (ד, כ) נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ" – "יָת חוּטְרָא דְּאִתְעֲבִידוּ בֵּיהּ נִסִּין מִן קֳדָם יְיָ בִּידֵיהּ". כלומר, משה רבנו ע"ה לא לקח בידו את מטה האלהים אלא את המטה שנעשו בו נסים מלפני או מאת ה'. אונקלוס ביקש ללמד, שהמטה הזה אינו שייך לה' ולא ניתן למשה במתנה מאת ה', שהרי אם מדובר במטה של האלהים, הרי שיש לה' יתעלה גוף ודמות הגוף, מכיוון שרק לגוף ניתן לייחס חפץ חומרי. אונקלוס נחלץ אפוא להרחיק מן הבורא כל שיוך של חפץ גשמי, כדי להרחיק מן המחשבה כל הזיה שה' הוא גוף. ובעניין זה ראו נא: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב''ה יושב על כיסא", "כתר או נקדישך?", ועוד.
אגב, מכשפי האופל עשו את ההיפך ממה שעשה אונקלוס לעיל, שהרי הם ייחסו את המטה לה' יתעלה שמו! והנה האמור בדוגמה לח מתוך המאמר "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה":
בהמשך ההקדמה שם (ו ע"ב) מכשפי האופל מוסיפים לדרוש את הפסוק משמואל:
"'וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית' [ש"ב כג, כא] – זה מטה האלהים שנמסר בידו [של משה רבנו ע"ה], כמו שנאמר: 'וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי' [שמ' יז, ט]. וזה המטה שנברא ערב שבת בין השמשות וחקוק בו השם הקדוש החקוק הקדוש [=מטה הקסמים פועל באמצעות השם הקדוש החקוק], ובזה חטא בסלע, כמו שנאמר: 'וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם' [במ' כ, יא]. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: משה, לא לזה נתתי לך את המטה שלי, חייך, לא יהיה [המטה] בידך מכאן והלאה".
והנני מדלג על כל ההזיות שניתחתי בדוגמה שם, ומתמקד רק בהגשמה: המכשפים אומרים מפורשות שהמטה הזה היה שייך להקב"ה, דהיינו הקב"ה הוא מכשף בשר ודם שפועל באמצעות מטה כשפים! ומי שיש לו מטה כשפים ואפילו מטה רגיל, הוא בהכרח בשר ודם.
נחזור לאונקלוס, עוד הוא ביקש ללמדנו בתרגומו, שהניסים אינם נעשים בכוחם של הנביאים אלא הם מכוחו של הקב"ה, והנביאים הם רק אמצעי לקיום הנס. הוי אומר, אונקלוס מרחיק מן ההזיה שהיו לנביאים כוחות כישוף מאגיים כמו שסוברים הוזי ההזיות המקובלים למיניהם: "וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם [...] כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם" (יר' כז).
"וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ג, ה).
דוגמה רסו
בשמות (יז, טו) נאמר: "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ נִסִּי". ובכן מפשט הפסוק עלול להשתמע שמשה רבנו קרא למזבח עצמו בשם "יְיָ נִסִּי", ומזאת עלולים להבין שמשה חלילה ייחס אלהות לאבני המזבח שהוא בנה. ולכן, אונקלוס נחלץ לתרגם באופן שנבין את פעולותיו הטהורות של אדון הנביאים, משה רבנו ע"ה: "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְיָ נִסִּי" – "וּפְלַח עֲלוֹהִי קֳדָם יְיָ דַּעֲבַד לֵיהּ נִסִּין". אונקלוס מתרגם אפוא, שמשה רבנו עבד על המזבח לפני ה' אשר עשה לו את הניסים. ובמלים אחרות, הקריאה האמורה לא הייתה לאבני המזבח, אלא לה' יתעלה אשר עשה לו נפלאות!
דוגמה רסז
בשמות (יז, טז) נאמר: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַייָ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר", ושם תרגם אונקלוס את הפסוק כך: "וַאֲמַר, בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָּא מִן קֳדָם דְּחִילָא דִּשְׁכִינְתֵיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא [כלומר, שבועה היא מלפני דְּחִילָא-הַיָּראוּי (=הוא הקב"ה, שהכל יראים מפניו), ששכינתו על כיסא הכבוד], דַּעֲתִיד דְּיִתָּגַח קְרָבָא קֳדָם יְיָ בִּדְבֵית עֲמָלֵק, לְשֵׁיצָיוּתְהוֹן מִדָּרֵי עָלְמָא".
מדובר אפוא בשבועה מלפני ה' יתעלה שמו, שמבשׂרת על-כך שה' עתיד להראות את גדולתו ורוממותו בהענישוֹ את עמלק ובהכריתוֹ את אומתוֹ מן העולם. ואם נשים לב, אונקלוס מרחיק מן הגשמות פעמיים: האחת, ידו של ה' יתעלה שנזכרה בפסוק איננה חלילה יד במובן הגופני, אלא משל לשבועה מלפני ה' יתעלה להיפרע מן הרשעים ביד חזקה ובזרוע נטויה; והאחרת, הכיסא שנזכר איננו כיסאו של הקב"ה אלא כיסא לשכינת יקרו, דהיינו לאור נברא שה' בורא באופן זמני כדי ללמד את בני האדם ששכינתו והשגחתו וברכתו שורות באותו המקום.
לעומת אונקלוס, רש"י פירש: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ – ידו של הקב"ה הוּרָמָה לישבע בכיסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית", וכבר הרחבתי בפירושו במאמר בעניינו בחלקים נח, סו. ורק אחדד שאונקלוס מרחיק את היד והכיסא מה' יתעלה, ואילו שר"י בפירושו מייחס אותם לה' ביתר הדגשה, ללמדנו שמדובר בשני פירושים שהם אנטי-תזה זה לזה – תורה ומינות.
כמו כן, רבנו הרחיב בביאור עניינים אלה במורה, ראו על-כך במאמר: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – האם הקב"ה יושב על כיסא?", ובקיצור: דימוי הכיסא נועד לבטא את גדולתו ורוממותו של הקב"ה ביחס לאמיתת עצמותו, ודימוי היד הניחתת על הכיסא נועד בעיקר לבטא את גדולתו ורוממותו של הקב"ה אשר באים לידי ביטוי בפעולותיו בעולם בכלל, ובהענישוֹ את הרשעים בפרט.
Comments