דוגמה רמד
בשמות (טו, ח) נאמר: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם", ולכאורה מפשט הפסוק עולה הגשמה, שהרי בקיעת ים-סוף מתוארת כתוצאה מרוח שנשבה מאפו של הקב"ה, ולכן אונקלוס נחלץ להרחיק מן ההגשמה ומתרגם: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ" – "וּבְמֵימַר פּוּמָּךְ", דהיינו בפקודת פיך, ולא ברוח שנשבה מאפך. ולכאורה עדיין יש בתרגומו הגשמה, שהרי אונקלוס מחליף את המילה "אפך" במילה "פיך", ושניהם איברים גופניים.
ובכן, הקב"ה מלמדנו שהמילה "פיך" היא שֵׁם משותף, וכך נאמר בבראשית (מא, מ): "אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ", ושם תרגם אונקלוס: "וְעַל פִּיךָ" – "וְעַל מֵימְרָךְ", דהיינו על פקודתך. ברם, הואיל ולא ניתן לתרגם בפסוק הנדון: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ" – "ובמימר מימרך", שהרי מדובר בחזרה על אותה מילה, אונקלוס תרגם כאמור: "וּבְמֵימַר פּוּמָּךְ", והכוונה ברורה שמדובר בפקודת ה', שהרי "פיך" הוא שֵׁם משותף, והואיל ומדובר בשירת הים, אונקלוס לא חשש שדבריו לא יובנו כהלכה, שהרי מדובר במשלים. "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת, רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושע א, יח).
והנה עוד שלוש ראיות לכך שהמילה "פיך" היא משל ושֵׁם משותף לעניינים שונים:
א) בשמות (ד, יב) נאמר: "וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר", וברור שהכוונה היא שהקב"ה יהיה עם מחשבתו ודעתו של משה רבנו, ולא רק עם פיו, שהרי בהמשך הפסוק נאמר: "וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" – ברור אפוא שמדובר בסיוע אלהי ולא רק במילול שפתיים. ופסוק דומה נאמר בהמשך שם (ד, טו): "וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן", והדברים שאמרתי לעיל נכונים גם כאן, אלא שכאן יש להוסיף, שהקב"ה מורה למשה לשים את הדברים בפיו של אהרן, וברור שאין הכוונה שמשה יניח משהו בתוך פיו של אהרן, אלא שהוא ילמדהו ויורה לו את הדברים שיש לומר.
ב) בשמות (יג, ט) נאמר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", וברור שאין הכוונה שתורת ה' תהיה רק בפינו, אלא הכוונה היא שהתורה תהיה חקוקה בליבנו ובשׂכלנו, ונאמר שהתורה תהיה בפינו כמשל ללימוד התורה.
ג) בדברים (ל, יד) נאמר: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ", וגם כאן לא ייתכן לומר שהקב"ה מצווה אותנו רק למלמל את התורה בפינו, שהרי הוא אומר מיד שחובה עלינו לקיים את התורה: "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". ולכן ברור, שהמילה "פיך" היא משל בפסוק הזה לכל כוחותיו הגופניים של האדם, כמו שהלב שנאמר בהמשך הוא משל לכוחותיו המחשבתיים של האדם. כמו כן, נאמר דווקא "בְּפִיךָ", כדי ללמדנו שכל העשייה מתחילה מלימוד התורה, כי מי שלא לומד לעולם לא יידע לקיים ולעשות, וכדברי חכמים ע"ה: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ ע"ב), "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ו), ועוד.
דוגמה רמה
בשמות (טו, י) נאמר: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים", ומפשט הפסוק עולה הגשמה, כביכול הים כיסה את המצרים כתוצאה מנשיפת רוחו של הקב"ה, ואם הקב"ה נושף הרי שיש לו אף ופה, ולכן אונקלוס נחלץ לתרגם שם: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ" – "אֲמַרְתּ בְּמֵימְרָךְ", דהיינו אמרת בפקודתך, ושלילת ההגשמה נאה ויאה וברורה כשמש לנבונים.
דוגמה רמו
בשמות (טו, יא) נאמר: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְיָ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא", והמינים עלולים להביא מפסוק זה ראיה לכך שיש עוד אֵלים ואלוהויות, שהרי נאמר שאין כמו ה' באלים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: "לֵית בָּר מִנָּךְ אַתּ הוּא אֱלָהָא, יְיָ, לֵית (אֱלָהּ) אֵלָא אַתּ אַדִּיר בְּקוּדְשָׁא" וכו'. כלומר, מתרגומו הנפלא של אונקלוס עולה, שכוונת הפסוק לומר שאין עוד שום אלוה מלבדו: "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).
דוגמה רמז
בשמות (טו, יב) נאמר: "נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס: "אֲרֵימְתְּ יַמִּינָךְ", וכן נאמר שם (טו, ו): "יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב", וביארתי עניין זה בדוגמה רמב.
דוגמה רמח
בשמות (טו, טז) נאמר: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ", ושם תרגם אונקלוס: "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ" – "בִּסְגֵּי תוּקְפָךְ". כלומר, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה ומלמדנו שלא מדובר בזרוע גופנית, אלא בכוח תקיפותו ועוצמתו של ה'. וכבר הרחבתי בדוגמה קעב בכל מופעֵי הביטויים: "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה" ודומיהם.
דוגמה רמט
בשמות (טו, יז) נאמר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ", מפשט הפסוק עולֶה שבית-המקדש הוא כביכול מקום ישיבתו של ה' יתעלה שמו. ולכן אונקלוס מתרגם: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ" – "אֲתַר לְבֵית שְׁכִינְתָךְ", ומטרתו ללמדנו שלא מדובר במקום ישיבה חלילה, שהרי אין לו גוף ודמות הגוף, אלא במקום לשכינתו – דהיינו להשגחתו ולרצונו בעם-ישראל, ובמלים אחרות, לסיועו האלהי שילווה את עמֵּנו בעת שכינתו בבית-המקדש.
אמנם, בפסוק הזה מופיע גם אחד המקומות הבודדים שבהם אונקלוס בוחר שלא להרחיק מן ההגשמה, והוא אמרוֹ: "כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" – "אַתְקְנָהִי יְדָךְ", ונראה שאונקלוס בחר שלא להרחיק כאן מן ההגשמה, כדי ללמדנו על השגחתו המיוחדת של הקב"ה על מקום המקדש ובית-המקדש, עד שהקב"ה טרח כביכול לעשותם בידיו, ומזאת נלמד גם על חשיבותו העצומה של המקדש. כמו כן, המשותף לכל שלושת המקומות שבהם אונקלוס אינו מרחיק מן ההגשמה בעניין זה הוא, שבכולם פשט הכתוב עוסק במשל ברור, הפסוק הראשון מובא בשירת-הים כאמור, ושני הפסוקים הנוספים מובאים בשירת-האזינו, ועוד בעניין זה ראו בדוגמה קעב שנזכרה לעיל.
דוגמה רנ
בשמות (טו, כא) נאמר: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַייָ כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", ושם תרגם אונקלוס: "שִׁירוּ לַייָ" וכו' – "שַׁבַּחוּ וְאוֹדוֹ קֳדָם יְיָ אֲרֵי אִתְגְּאִי עַל גֵּיוְתָנַיָּא וְגֵיאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא". וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס מתרגם את למ"ד היחס כאשר היא נאמרה בפסוק קמי שמיא, במילה "קֳדָם", והעקביות הזו בתרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק לה' יתברך, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, מטרתה של תוספת המלה "לִפְנֵי" – "קֳדָם" לפני שמו, היא להרחיק ולחנך את המחשבה לשׂגב רוממותו המופלא של הבורא. כֵּן למדנו מדברי אונקלוס ע"ה שבח למידת הענווה, שהרי הגאווה לפי אונקלוס היא אך ורק לה' יתעלה שמו: "וְגֵיאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא", וכאמור בתהלים צג: "יְיָ מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ".
דוגמה רנא
בשמות (טו, כה) נאמר: "וַיִּצְעַק אֶל יְיָ וַיּוֹרֵהוּ יְיָ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ", ושם תרגם אונקלוס: "וַיִּצְעַק אֶל יְיָ" – "וְצַלִּי קֳדָם יְיָ". וכבר הוּסבר בדוגמות רבות שאונקלוס מתרגם את מילת היחס "אֶל", כשהיא מיוחסת ונאמרת בתורה לפני שֵׁם ה' יתעלה, במילה "קֳדָם" (כך במאות פסוקים) – ואילו ביחס לשאר הנבראים, אונקלוס מתרגם את המילה "אֶל" באות היחס למ"ד דהיינו "ל..." או במילה "לְוָת". כמו כן, יש בתרגומו הזה גם הרחקה מן ההגשמה, דהיינו הרחקת העניין האמור בפסוק מאמיתת עצמותו של הבורא יתעלה, וכן ביטוי לרוממות ולכבוד קמי שמיא, ובעניין זה ראו בסיכום שבסוף חלק ד.
דוגמה רנב
בשמות (טו, כו) נאמר: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְיָ רֹפְאֶךָ". ומפשט הפסוק עולה שנצטווינו לשמוע את קולו של הקב"ה, והואיל ויש לו קול ניתן אולי לשגות ולסבור שיש לו כלי דיבור גופניים. ואף שמדובר במשל ברור, אונקלוס טורח לפרש ולהרחיק מן ההגשמה, ומתרגם כך: "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ" – "וַאֲמַר אִם קַבָּלָא תְקַבֵּיל לְמֵימְרָא דַּייָ אְלָהָךְ". כלומר, אונקלוס מסביר שהשמיעה האמורה היא קבלה ומשמעת-דעת מחשבתית, וכן הקול שיוחס לה' יתברך אינו קול כפשוטו אלא "מֵימְרָא" דהיינו פקודה וציווי.
דוגמה רנג
בהמשך הפסוק שנדון בדוגמה הקודמת בשמות (טו, כו) נאמר: "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה", וגם כאן מדובר במשל ברור, ואף-על-פי-כן, אונקלוס טורח גם כאן להרחיק מן ההגשמה, דהיינו להרחיק את המחשבה של עמֵּנו מן ההזיה שיש לה' יתעלה עיניים בפרט וכאמור בפשט הפסוק, ואיברים גופניים מכל סוג שהוא בכלל, ולכן הוא מתרגם שם: "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה" – "וּדְכָשַׁר קֳדָמוֹהִי תַּעֲבֵיד", ותרגומו לעברית: והישר לפניו (=לפני בורא-עולם) תעשה. והנה עוד פסוק שבו אונקלוס מרחיק מן ההגשמה באותו אופן: בדברים (ו, יח) נאמר: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְיָ לְמַעַן יִיטַב לָךְ" וכו', ושם תרגם אונקלוס: "וְתַעֲבֵיד דְּכָשַׁר וּדְתָּקֵין קֳדָם יְיָ".
コメント