top of page

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ח)

דוגמה פה


בבראשית (כט, לב), נאמר: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְיָ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי רָאָה יְיָ בְּעָנְיִי" – "אֲרֵי גְּלֵי קֳדָם יְיָ עֻלְבָּנִי". ויש בפירושו הזה שתי הרחקות מן ההגשמה: האחת בהרחקת הפועל ר-א-ה מה' יתעלה, ללמד שהוא אינו משיג ויודע בחושים גופניים, וכבר הרחבתי בזה לעיל בדוגמה סג. ושם גם ביארתי שבכל מקום שיוחסה ראיה מאחד מהנבראים כלפי ה' יתעלה, אונקלוס תרגמהּ "אִתְגְּלִי".


והשנייה בתוספת המלה "קֳדָם" לפני שם ה', וכמנהגו במקומות רבים מאד, וכאמור, יש בזה ביטוי של כבוד ורוממות כלפי בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר מאמיתת עצמותו – כך תחושת היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברת, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נלמד על עוצמת יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו: בסיכום שמובא בסוף חלק ד.


דוגמה פו


בבראשית (כט, לג), נאמר: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְיָ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן", ושם תרגם אונקלוס: "כִּי שָׁמַע יְיָ" – "אֲרֵי שְׁמִיַע קֳדָם יְיָ". ומטרת התוספת של המלה "קֳדָם" לפני שם ה', היא בעיקר להרחיק את פעולת השמיעה מה' יתעלה, וזאת כדי ללמד שהוא אינו שומע ומשיג בחושים גופניים, אך גם להוסיף רוממות לבורא וכאמור בדוגמה הקודמת. ועל הרחקת השמיעה מה' יתעלה בתרגום אונקלוס, ראו בדוגמה מא.


דוגמה פז


בבראשית (כט, לה), נאמר: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת", ושם תרגם אונקלוס: "אוֹדֶה אֶת יְיָ" – "אוֹדֵי קֳדָם יְיָ", ואונקלוס היה יכול לתרגם: "אודי יָת [=את] יי", אך הוא שוב ובאופן עקבי מרחיק את זיקת בני האדם מה' יתעלה, כדי להרחיק מן ההגשמה, ובעיקר כדי לרומם את השם הנכבד והנורא, וכאמור בדוגמה פה.


דוגמה פח


בבראשית (ל, ב), נאמר: "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן", ושם תרגם אונקלוס: "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי" – "הֲמִנִּי אַתְּ בָּעְיָא הֲלָא מִן קֳדָם יְיָ תִּבְעַן", וגם כאן אונקלוס היה יכול לתרגם תרגום מילולי: "הלא מיי תבען". אך הוא דקדק להוסיף גם כאן את המלה המקדימה "קֳדָם" שמשמעה "לפני", לפני שם ה', וכל מה שאמרנו בדוגמאות לעיל בעניין תוספת המלה הזו, וכן בסיכום הנרחב בסוף דוגמה ד, נכון בהחלט גם כאן.


דוגמה פט


בבראשית (ל, ו), נאמר: "וַתֹּאמֶר רָחֵל דָּנַנִּי אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן", ושם תרגם אונקלוס: "וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי" – "וְאַף קַבֵּיל צְלוֹתִי [=קיבל תפילתי]". ועל הרחקת השמיעה מה' יתעלה, אשר נועדה להרחיק ממנו שמיעה חושית גופנית, ראו בדוגמה מא.


דוגמה צ


בבראשית (ל, ח), נאמר: "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי", ושם תרגם אונקלוס: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי" – "קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ בְּאִתְחַנָּנוּתִי בִּצְלוֹתִי [=קיבל בקשתי בהתחנני בתפילתי]", ותרגומו-פירושו לא מותיר שום פתח להגשמה.


דוגמה צא


בבראשית (ל, יז), נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי", ושם תרגם אונקלוס: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה" – "וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹתַהּ דְּלֵאָה", וכבר הוסבר כי הרחקת השמיעה מה' יתעלה נועדה להרחיק ממנו שמיעה חושית גופנית, ועל-כך ראו בדוגמה מא.


דוגמה צב


בבראשית (ל, כב), נאמר: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ", בתרגומו זה יש שלושה ענייני רוממות והרחקה מן הגשמות שראוי להתייחס אליהם:


1) אונקלוס תרגם: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל" – "וְעָל דּוּכְרָנַהּ דְּרָחֵל קֳדָם יְיָ [=בא זכרונה של רחל לפני ה']". כלומר, אונקלוס מרחיק מן ההגשמה בכך שהוא מרחיק מה' יתעלה את פעולת הזיכרון: בפסוק נאמר שהקב"ה הוא זה שזכר, ואילו בתרגומו אונקלוס אומר שהזיכרון בא לפני ה' יתעלה, וניתוח נרחב בעניין תרגום הפעל ז-כ-ר באמצעות הפעל ד-כ-ר ראו בדוגמה נט.


2) אונקלוס שוב מוסיף לפני שם ה' יתעלה את המלה המקדימה: "קֳדָם", וכאמור לעיל.


3) אונקלוס תרגם: "וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים" – "וְקַבֵּיל צְלוֹתַהּ יְיָ [=וקיבל את תפילתה]", וכבר הפניתי לעיל לדוגמה מא, שם ביארתי בהרחבה את עקביותו של אונקלוס בהרחקת השמיעה מה' יתעלה, הרחקה אשר נועדה לסלק ממנו יתעלה כל זיקה לשמיעה חושית גופנית.


דוגמה צג


בבראשית (לא, ג), נאמר: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ", ושם תרגם אונקלוס: "וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" – "וִיהֵי מֵימְרִי בְּסַעֲדָךְ". נמצא שאונקלוס מרחיק מאמיתת עצמותו של הקב"ה שנרמזת במילה "וְאֶהְיֶה", ומחליף אותה בדברוֹ דהיינו בהשגחתו. וכבר ראינו שלל דוגמאות שבהן אונקלוס מרחיק כל זיקה מאמיתת עצמות הבורא יתעלה, ומעביר אותה לדברוֹ – למימריה, דהיינו לפקודתו וציוויו או להשגחתו, או לכל העניינים הללו יחדיו.


דוגמה צד


בבראשית (לא, ה), נאמר: "וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי", ושם תרגם אונקלוס: "וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי" – "וֵאלָהֵיהּ דְּאַבָּא הֲוָה בְּסַעֲדִי [=ואלהי אבי היה בעזרתי]". ושוב אונקלוס מרחיק מאמיתת עצמותו של הקב"ה, שהרי לפי הפשט יעקב אבינו אומר שה' יתעלה היה עמו דהיינו נלווה אליו, וזה לא ייתכן, שהרי אין לה' יתברך גוף או דמות הגוף שבו הוא יתלווה לגוף, דהיינו ליעקב אבינו. ולכן אונקלוס מחליף בתרגומו את המלה "עִמָּדִי" במלה "בְּסַעֲדִי", דהיינו היה בעזרתי. וכבר ראינו שלל דוגמאות מגוונות שבהן אונקלוס מרחיק כל זיקה מאמיתת עצמות הבורא יתעלה, ומעביר אותה לדברו – למימריה, דהיינו לפקודתו וציוויו או להשגחתו או לעזרתו, או לכל העניינים הללו יחדיו.


והוספתי לבדוק ומצאתי, כי המלה "עִמָּדִי" בתורה מופיעה 19 פעמים: מתוכן 12 פעמים היא נאמרת ביחס לבני האדם, ובכולן אונקלוס מתרגם: "עִמִּי", ו-7 פעמים ביחס לה' יתעלה ובכולן אונקלוס אינו מתרגם "עִמִּי", אלא באופנים אחרים כאמור לעיל שמרחיקים מן הגשמות.


להלן ציונם של שנים-עשר המקומות שבהם נאמר "עִמָּדִי" ביחס לבני האדם: בראשית: ג, יב; יט, יט; כ, ט; כ, יג; כא, כג; כט, יט; כט, כז; לא, ז; לא, לב; מ, יד; מז, כט; שמות: יז, ב.


להלן ציונם של שבעת המקומות שבהם נאמר "עִמָּדִי" ביחס לה' יתעלה: בראשית: כח, כ; לא, ה; לה, ג; ויקרא: כה, כג; דברים: ה, כח; לב, לד; לב, לט.


דוגמה צה


בבראשית (לא, כד), נאמר: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע", ושם תרגם אונקלוס: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה" – "וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוָת לָבָן אֲרַמָּאָה בְּחַלְמָא דְּלֵילְיָא". ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה. ואפילו שמדובר בחלום הלילה, עדיין אונקלוס ראה לנכון להרחיק מן ההגשמה, ולתרגם: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים" – "וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ". כלומר, לא תמונת ה' באה ללבן בחלום הלילה, יתעלה מלייחס לו תמונה, אלא דברו ופקודתו. ולאחר-מכן יש עוד הרחקה של אונקלוס מכל זיק של גשמות, באמרוֹ: "מִן קֳדָם יְיָ", כלומר שהפקודה הזו לא יצאה מאמיתת עצמותו של ה' יתעלה אלא מלפניו. זאת ועוד, שתי ההרחקות המפליגות הללו נועדו לבטא את שפלותו של לבן הארמי, עד שאונקלוס מרחיק אותו מאמיתת עצמותו של ה' יתעלה בתכלית ההרחקה.


זאת ועוד, שימו לב מה אומר רבנו בעניין זה במורה (ב, מא):


"אבל מה שנאמר בו: 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה', אין זה נבואה כלל, ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, ובאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום, כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום, כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך, אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו, הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא], ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]. [...] ולפיכך תרגמוֹ אונקלוס: 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם: 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'".


אונקלוס מתרגם באופן ייחודי את תיאורי ההתגלויות לרשעים, אשר נראו להם בחלום הלילה כדי ללמד על ריחוקם מה' יתעלה וכן על שפלותם וטינופם, וכמו שאומר רבנו: "ולפיכך [ביחס לבלעם ולאבימלך] אונקלוס תרגם: 'וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ', ולא אמר בהם: 'וְאִתְגְּלִי יְיָ'". אונקלוס עקבי באופני תרגומו הללו, והנה לפניכם הפסוקים בעניין התגלות ה' לבלעם:


א) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה [...] וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם [...] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם [...] וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר" (במ' כב ח–יג), ושם תרגם אונקלוס כמו שרבנו מתאר בדבריו לעיל את ההתגלות ללבן: "וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוָת בִּלְעָם [...] וַאֲמַר יְיָ לְבִלְעָם"; ב) "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה" (במ' כב, כ), ושם תרגם אונקלוס: "וַאֲתָא מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ לְוָת בִּלְעָם בְּלֵילְיָא"; ג) "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם" (במ' כג, ד), ושם תרגם אונקלוס: "וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ בְּבִלְעָם"; ד) "וַיִּקָּר יְיָ אֶל בִּלְעָם" (במ' כג, טז), ושם תרגם אונקלוס: "וְעָרַע מֵימַר מִן קֳדָם יְיָ בְּבִלְעָם".


נמצא, שאונקלוס נקט בתרגום ייחודי במקום שתוארה התגלות לרשעים בחלום הלילה.


ולעיון נרחב בשימוש במלה "אִתְגְּלִי" בתרגומו של אונקלוס ראו: דוגמה כו, וכן בדוגמות: כח, לה, מג, מז, סג, עב; וכן במאמר: "הרמב"ן – הַמִּין שלא יבין", שם בקושייתו הארבע-עשרה.


דוגמה צו


בבראשית (לא, מב), נאמר: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ", ושם תרגם אונקלוס: "רָאָה אֱלֹהִים" – "גְּלֵי קֳדָם יְיָ". ולביאור הגיוון בתרגומו של אונקלוס לפועל ר-א-ה, ולעיון בכל המקומות שבהם אונקלוס תרגם כאמור, ולהבנת הסיבה שלפיה אונקלוס תרגם: "גְּלֵי קֳדָם יְיָ", ראו דוגמה סג. כמו כן, הוספתי והדגשתי שם שאין זה אלא כשיוחסה הראיה מאת ה' כלפי הנבראים, אך בכל מקום שיוחסה ראיה מאחד הנבראים כלפי ה' יתעלה, לעולם אונקלוס תרגמהּ "אתגלי". ועל-כל-פנים, אנחנו רואים שוב ושוב את הדיוק והעקביות המפליאים בתרגומו של אונקלוס.


דוגמה צז


בבראשית (לא, מט), נאמר: "וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ", ושם תרגם אונקלוס: "יִצֶף יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶךָ" – "יִיסַךְ מֵימְרָא דַּייָ בֵּינָא וּבֵינָךְ", ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה: שהרי אם אונקלוס היה מתרגם "יִיסַךְ יְיָ" באופן מילולי, דהיינו יסוכך ה', היה מובן שה' הוא זה אשר יסוכך מעל יעקב ולבן! וזו הגשמה ברורה, כי מי שיש לו מקום במציאות המוחשית הוא אך ורק גוף, ואם הקב"ה מסוכך הרי שיש לו מקום, והרי שהוא בהכרח גוף.


ולכן אונקלוס מתרגם: "יִצֶף יְיָ" – "יִיסַךְ מֵימְרָא דַּייָ", כלומר, אונקלוס מרחיק מאמיתת עצמותו של הקב"ה שמתוארת לעיל כמסוככת, ומחליף אותה בדברוֹ דהיינו בהשגחתו. וכבר ראינו שלל דוגמאות שבהן אונקלוס מרחיק כל זיקה מאמיתת עצמות הבורא יתעלה, ומעביר אותה לדברו – למימריה, דהיינו לפקודתו וציוויו או להשגחתו, או לכל העניינים הללו יחדיו.


ובעניין חובת שלילת ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, ראו לעיל דוגמה מב.


דוגמה צח


בבראשית (לא, נ), נאמר: "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ", ושם תרגם אונקלוס: "אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" – "מֵימְרָא דַּייָ סָהִיד בֵּינָא וּבֵינָךְ", ושוב אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, שהרי אם הוא היה מתרגם באופן מילולי, דהיינו שה' עומד ומשמש כעד בין יעקב ללבן, היה מובן שה' עומד בינותם בעת כריתת השבועה.


ולכן אונקלוס נחלץ לתרגם שלא ה' יתעלה הוא זה שעומד בין יעקב ללבן, אלא דברוֹ הוא זה אשר עומד כעד בין יעקב ללבן, דהיינו השגחתו היא זו אשר תלווה את קיום הברית, וכל מי שיפר את הברית הזו, יספוג עונש כבד מאת ה'. וכבר ראינו עניין זה גם בדוגמה הקודמת.


דוגמה צט


בבראשית (לב, ג), נאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם", ושם תרגם אונקלוס: "מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה" – "מַשְׁרִי מִן קֳדָם יְיָ דָּא", גם כאן אונקלוס מרחיק מן ההגשמה, כי אם הוא היה מתרגם באופן מילולי היה עלול להילמד שאמיתת עצמותו של ה' יתעלה נמצאת במחנה הזה, ועל-כן הוא נקרא: "מַחֲנֵה אֱלֹהִים" – ואם ה' מצוי במחנה הזה, הרי שיש לו גוף בעל ממדים, הואיל וכל דבר שיש לו מקום במציאות יש לו גם גוף.


יתר-על-כן, הרחקת גשמות זו היא לעניין שנראה במראה הנבואה! כלומר, לכאורה אונקלוס היה יכול להרשות לעצמו לתרגם באופן מילולי, שהרי ברור שלא מדובר במציאות המוחשית והפיסית – ואף-על-פי-כן, למרות שמדובר בחיזיון נבואי שנראה בכוח המדמה בלבד, אונקלוס ראה לנכון להרחיק מן ההגשמה, כדי ללמד שאפילו במראה הנבואה אין לה' תמונה.


כמו כן, שוב אונקלוס מוסיף לפני שֵׁם ה' יתעלה את המלה: "קֳדָם", למרות שהוא היה יכול לתרגם בשופי בלעדיה, והעקביות שהוא משתמש במלה הזו ביחס לה'-אלהים-אמת, מעידה על ההשקפה שהוא ביקש להנחיל לנו בעניין עוצמת הכבוד והיראה הראויים קמי שמיא.


ולעיון במנהגו הרווח של אונקלוס להוסיף בתרגומו את המלה "קֳדָם", ראו בסוף חלק ד.

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק ח)
.pdf
הורידו את PDF • 182KB

68 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page