אהבת הרמב"ם לאמת הנעדרת

אחד ממקורות חז"ל המפורסמים ביותר והנלמדים ביותר בכל הזמנים הוא פרקי אבות ובשמה היותר מדויק "מסכת אבות". למסכת זו חמשה פרקים אשר כוללים מוסרים חשובים ומגוונים, רבים מהם מוּסרי הלכה מעשיים וחלקם מדרשיים-רעיוניים. הרמב"ם היה ממעריצי הכתיבה בלשון קצר, ברם לפירושו למסכת אבות הוא הקדיש שמונה פרקים מאלפים. שמונת פרקי ההקדמה האלה עוסקים בתורת ריפוי נפש האדם, וביישור הדעות וההשקפות הנכונות שהן הן תכלית התורה.


א. קבל האמת ממי שאמרו


בהקדמתו זו הרמב"ם פותח בגילוי נאות שבו הוא מציין, שהדברים שיבואו להלן בהקדמתו אינם חידושים שהגה מלבו, אלא דברים שליקט מחכמים שונים וביניהם חכמי אומות העולם. הרמב"ם הכיר את הגישה הדתית-הממסדית שמרוממת את היהודי-הדתי רק מכוח היותו יהודי בלבד מבלי להתבונן במעשיו או בתוכן אמריו – כביכול זקן ארוך, מגבעת גבוהה וגלימת קטיפה שחורה, מעידים על רוממות האדם, וחובתנו לכבדו ואף להעריצו.


ברם, הרמב"ם לא כן עמו, הרמב"ם העריץ רק את האמת ובז לשקר יהיו נושאיו אשר יהיו, וכך כתב בפתיחת דבריו שם (עמ' רמז):


"ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו [...], אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד [...], וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו". מאמר זה, הקובע שיש לקבל את האמת מכל אחד ולאמצה באהבה, הינו הערך הנעלה ביותר במשנתו המחשבתית וההלכתית, ואם ידחקוני לתאר את הרמב"ם במלה אחת הייתי אומר "אמת", משה אמת ותורתו אמת.


ב. הנחלת דת האמת


הרמב"ם לא ביקש להנחיל משנה שתכליתה לימוד האסור והמותר בלבד, חלילה לו מכך, כי תורת משה בעיני הרמב"ם איננה הוראות יצרן בלבד, בני האדם אינם מכונות כביסה והתורה איננה הוראות הפעלה. תורת משה בעיני הרמב"ם היא תורת המחשבה, תורת הדעת, וכל מי שמקיים את המצוות באיברי גופו בלבד אינו משיג את תכליתן, וכפי שהוא כותב בספרו הטהור "מורה הנבוכים" (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


כמה נוקבים דברים אלה למי שמבין אותם! ומהם אף עולה התובנה המטלטלת, עד כמה הממסד הדתי בימינו רחוק מתפיסת עולמו המחשבתית של הרמב"ם ומדרך האמת. לדעת מנהיגי הדת בימינו, מכל הזרמים והשיטות, התורה שלנו היא תורה של אסור ומותר בלבד, כביכול אלהים לא רוצה שנחשוב אלא שנהיה רובוטים חסרי דעת. לימוד התורה, במה שמכוּנה בימינו "עולם התורה", הינו במקרה הטוב לימוד סיזיפי של עשיית האסור והמותר מתוך בורות איומה שכביכול אין מטרה לדברים, ואפילו חושבים בטעות שזו כפירה לחפש אחר מטרה לדברים. אם הרמב"ם היה חי עתה, לא הייתי מתפלא כלל אם הוא היה קורא על "עולם התורה" בימינו את דברי הנביא ירמיהו: קרובים המה בפיהם ורחוקים מכליותיהם, כלומר רחוקים הם מרחק רב מדת ודרך האמת.


ג. כסף בעבור לימוד תורה?


הרמב"ם גם לא היה מה שנהוג לומר היום "פוליטיקלי קורקט", כי לא שיקולי פריימריז או תקציבים וטובות הנאה העסיקו את נפשו הזכה, אלא האמת בלבד. מייצגים היטב את גישתו זו הם דבריו בפירושו למסכת אבות (ד, ז) כאשר הביע את דעתו ביחס למוסר ר' צדוק: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם". וכך כתב בפירושו: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [ולא לחינם שיער שכולם יתנגדו להתנגדותו ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה], אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


הרמב"ם ידע ש"עולם התורה" בימיו לא יאהב בלשון המעטה את פירושו לדברי ר' צדוק, ובמיוחד "גדולי התורה", אבל הוא לא חשש מחרמות ופאשקווילים ארסיים, ולא מחוסר תקצוב ל"מוסדות דת" משום שלא היו לו כאלה שריפדו את חייו בטובות הנאה. הוא גם לא חשש מפיטורים פוליטיים ממשׂרת רבנות שמֵנה, משום שהוא לא ביקש לעצמו גדולה דמיונית שכזו. הרמב"ם לא חשש מאדם כי אם מאלהים, הוא היה נעלה ומרומם מכל מתנגדיו, הוא היה מוסד בעצמו, הוא היה עולם התורה בכבודו ובעצמו, הוא הנחיל לנו דת אמת, ובזכות זאת, אישיותו נסקה לגבהים שלא ניתן להגיע אליהם ולפגוע בו בשום דרך.


נעיין מעט בתוכן הדברים שהרמב"ם ידע שלא ימצאו חן בעיני "גדולי התורה", וכך כתב בהמשך דבריו שם:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא [!], והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והישגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים, ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".


ד. המציאות העגומה בימינו


בקראי את דברי הרמב"ם הללו בהקדמתו למסכת אבות, איני יכול שלא לראות לנגד עיניי את המתרחש בימינו, כאילו לא עברו 850 שנים מאז שהרמב"ם כתב את הדברים הללו. תשלום מסים בעבור קיום "עולם תורה", כביכול הקב"ה איננו חי וקיים להחזיק את עולם התורה גם מבלעדי שיעברו על חוקי התורה ויבזו אותה בנטילת כסף מגבירים, שהצליחו להטעות אותם שאחזקת "עולם התורה" היא חובה דתית ומוסרית.


האם אינם מבינים שהם משבשים את התורה? האם אינם מבינים שלא ניתן להגיע לאמת מתוך קבלת שוחד חודשי? האם אינם מבינים שברגע שידם נפשטה לקבלת ממון הם למעשה שעבדו את נפשותיהם ולעולם לא יגיעו לאמת? הלא התורה בעצמה הזהירה על השוחד המזדמן כל-שכן וקל-וחומר על השוחד הקבוע דהיינו משכורת חודשית: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט), איזו דת אמת ואיזו תורת אמת עשויה לצמוח מתוך שיטה שמבוססת על נטילת ממון בעבור לימוד תורה? הלא הממון יסלף את דברי התורה ויעוור את עיני הלומדים מלראות נכוחה את האמת, וכבר הזהיר ישעיהו מפני איבוד האמת שיגרור עמו עוולות נוראיות: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו).


ה. רב לכם גדולי התורה!


ושמא עלינו ללמוד מנבואות ירמיה ומיכה? הנביאים ירמיה ומיכה כבר הזהירו טרם החורבן, כי פשעיהם של "גדולי התורה" בזמנם, עלולים להביא חורבן קשה על עם-ישראל. פשעיהם אלה נבעו בראש ובראשונה מריחוק אותם ה"גדולים" מדרך האמת ובהכרח גם מה' יתעלה. וכֹה דברי הנביא ירמיה (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי". על מי מֵלִין הנביא? על דלת העם? לא ולא, הנביא זועק וצועק על "גדולי התורה", אלה שתופשים את התורה ורוממותה בגרונם אך בפועל עושים אותה קרדום לחפור בה.


דברי הנביא מיכה קשים אף יותר מדברי הנביא ירמיה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". הנביא זועק על חמס הדיינים ו"גדולי התורה" שפשעיהם ועוולותיהם זועקים לשמים. ברם, לדעתם הם אינם חוטאים כלל, דמיונם המשובש ורוממות המשׂרה והכבוד השחירו את נפשם עד כדי-כך שהם בטוחים בצדקת דרכם, ולא משנה מה יעשו לעולם לא תבוא עליהם רעה – הרי הם מתפללים כל יום שלוש תפילות ומתנדנדים כל היום לכבוד שמים...


על אלה אומר הנביא מיכה בהמשך דבריו: "וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה". ובימינו נדמה להם שהישענותם על הסטנדרים ונענוע גוום ומגבעתם כאחוזי טירוף, יכפרו להם על ריחוקם מדרך האמת ועל השלכת ידיעת ה' אחרי גֵּוָם.


אחד המקורות המטלטלים ביותר במשנת הרמב"ם הוא דבריו ב"מאמר תחיית המתים", ובו כתב דברי אמת שלא משתמעים לשני פנים. שאיפת האדם עלי אדמות היא ידיעת ה' וקרבה רעיונית מחשבתית לבורא עולם. קרבה זו נובעת מקניית השקפות נכונות ביחס לבורא ולהנהגתו את העולם, וריחוק ממנו נובע בראש ובראשונה מהשקפות נפסדות ביחס אליו, כגון אימוץ המחשבה השגויה שיש לו גוף או דמות הגוף. וכך כתב הרמב"ם שם על אחדים מ"גדולי התורה" שהיו בתקופתו והביע את דעתו ביחס למעמדם הרוחני האמתי (עמ' עב):


"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה [...], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות".


ו. אהבת הרמב"ם לאמת


הרמב"ם באמת ובתמים ביקש להציל את נפשנו מֵרַחֵף במרחבי התֹּהו המחשבתי, הוא לא ביקש לרכב על גב חסידיו, לא לנצלם כדי להשיג כוח פוליטי, ולא להתחסד כצנוע ומתחת לשולחן נמשכות מעטפות מרשרשים לטובת הצדיק וקרוביו וקרובי קרוביו. הרמב"ם ביקש להכחיד את הבערות, את ההשקפות הנפסדות, להצילנו מן האפסות ולהביאנו אל מרבצי הדעת והתבונה, וזה לשונו בסוף פירושו למסכת ברכות:


"ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה [העיקרון הפילוסופי הנוגע לשכר ועונש], אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".


הרמב"ם הבין כי תכלית קיום המצוות היא לרומם את נפש האדם להשקפות נכונות, ולכן, מתוך אהבתו לאדם היה חשוב לו יותר מכל לרומם את תלמידיו למעלת אהבת האמת.


כה גדולה הייתה אהבתו של הרמב"ם לאמת, וכה עז היה רצונו להנחילה לראויים לה, עד שלעתים אתה עומד תוהה ובוהה, הייתכן שדמות נפלאה ומופלאה שכזו, נטולת פניות ותאוות, מלאה באהבת האדם, אכן חיה בינינו? וזה לשונו בהקדמתו למורה:


"כללו של דבר אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


דברים מדהימים! הרמב"ם העדיף לומר את האמת כדי להציל ולרומם נפש אחת בישראל; ואפילו שיגנוהו על אמירתה אלפים ורבבות, הוא יהיה מאושר בהצלת אדם אחד בהדרכת נפשו לאמת ולצדק – כה נעלה ומרוממת היא האמת בעיני הרמב"ם!


ונסיים בדברי הרמב"ם בחתימתו לספרו "מורה הנבוכים": "והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו, 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ה], 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]".



64 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!