אהבת הרמב"ם לאמת הנעדרת

אחד ממקורות חז"ל המפורסמים ביותר והנלמדים ביותר בכל הזמנים הוא פרקי אבות ובשמה היותר מדויק "מסכת אבות". למסכת זו חמשה פרקים אשר כוללים מוסרים חשובים ומגוונים, רבים מהם מוּסרי הלכה מעשיים וחלקם מדרשיים-רעיוניים. הרמב"ם היה ממעריצי הכתיבה בלשון קצר, ברם לפירושו למסכת אבות הוא הקדיש מבוא אשר כולל שמונה פרקים מאלפים. שמונת פרקי ההקדמה האלה עוסקים בתורת ריפוי נפש האדם מתחלואי המידות הרעות המייסרות את האדם, וכן ביישור הדעות וההשקפות הנכונות שהן-הן תכלית התורה.


א. קבל האמת ממי שאמרו


בהקדמתו זו הרמב"ם פותח בגילוי נאות שבו הוא מציין, שהדברים שיבואו להלן בהקדמתו אינם חידושים שהגה מליבו, אלא דברים שליקט מחכמים שונים וביניהם חכמי אומות העולם. הרמב"ם הכיר את הגישה הדתית-האורתודוקסית שמרוממת את היהודי-הדתי רק מכוח היותו יהודי מבלי להתבונן במעשיו או בתוכן אמריו – כביכול זקן ארוך, מגבעת גבוהה וגלימת כומרים שחורה מקטיפה, מעידים על רוממות האדם ומחייבים אותנו לכבדו ולהעריצו – ולממנו... ואגב, זו בדיוק תפישת הנצרות, אשר רוממה את החיצוניות ולפיה קבעה את גדולת כומריה.


ברם, רבנו הרמב"ם לא כן עמו, הרמב"ם העריץ רק את האמת ובז לשקר יהיו נושאיו אשר יהיו, וכך כתב בפתיחת דבריו שם (עמ' רמז):


"ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו [...] אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד [...] וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו".


מאמר זה, הקובע שיש לקבל את האמת מכל אחד ולאמצה באהבה, הינו הערך הנעלה ביותר במשנתו המחשבתית וההלכתית, ואם ידחקוני לתאר את רבנו הרמב"ם במלה אחת הייתי אומר "אמת", משה אמת ותורתו אמת.


ב. הנחלת דת האמת


הרמב"ם לא ביקש להנחיל משנה שתכליתה לימוד האסור והמותר בלבד, חלילה לו מכך, כי תורת משה בעיני הרמב"ם איננה הוראות יצרן בלבד, בני האדם אינם מכונות כביסה והתורה איננה הוראות הפעלה, כמו שטוענים כומרי ההחזרה בתשובה למיניהם. תורת משה בעיני הרמב"ם היא תורת המחשבה, תורת הדעת, וכל מי שמקיים את המצוות באיברי גופו בלבד אינו משיג את תכליתן, וכפי שהוא כותב בספרו הטהור "מורה הנבוכים" (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


כמה נוקבים אפוא דברים אלה למי שמבין אותם! ומהם אף עולה התובנה המטלטלת, עד כמה הממסד הדתי האורתודוקסי-נוצרי בימינו רחוק מתפישת עולמו המחשבתית וההלכתית של הרמב"ם ומיוֹשֶׁר דרך האמת והמוסר. לדעת מנהיגי הדת בימינו, מכל הזרמים והשיטות, התורה שלנו היא תורה טכנית של אסור ומותר בלבד, כביכול אלהים לא ציווה שנחשוב אלא שנהיה רובוטים חסרי דעת. לימוד התורה, במה שמכוּנה בימינו "עולם התורה", הינו במקרה הטוב לימוד סיזיפי של עשיית האסור והמותר מתוך בורות איומה שכביכול אין מטרה לדברים, ואפילו חושבים בטעות שזו כפירה לחקור אחר מטרה לדברים – וברוב המקרים, לימודם הינו לימוד של הזיות והבלים פרו-נוצריים אשר מטמטמים את לב האדם בהזיות מאגיות כעורות.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, מז) בעניין אהבת האמת ושקר הדת האורתודוקסית:


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה [=אל תתבלבלו לסבור שהדת האורתודוקסית האירופית הפרו-נוצרית הזו שפושׂה בימינו היא דת האמת והצדק], כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


"רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְיָ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


ג. כסף בעבור לימוד תורה?


הרמב"ם גם לא היה מה שנהוג לומר היום "פוליטיקלי קורקט", כי לא שיקולי פריימריז או תקציבים וטובות הנאה העסיקו את נפשו הזכה, אלא האמת בלבד. מייצגים היטב את גישתו זו הם דבריו בפירושו למסכת אבות (ד, ז) כאשר הביע את דעתו ביחס למוסר ר' צדוק: "לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם". וכך כתב בפירושו: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [ולא לחינם שיער רבנו שכולם יתנגדו להתנגדותו ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה], אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


הרמב"ם ידע ש"עולם התורה" בימיו לא יאהב בלשון המעטה את פירושו לדברי ר' צדוק, ובמיוחד "גדולי התורה" בעלי המרדעות, אבל הוא לא חשש מחרמות ופאשקווילים ארסיים, ולא מחוסר תקצוב ל"מוסדות דת", משום שלא היו לו כאלה שריפדו את חייו בטובות הנאה. הוא גם לא חשש מפיטורים פוליטיים ממשׂרת רבנות שמֵנה, משום שהוא לא ביקש לעצמו גדולה דמיונית שכזו. הרמב"ם לא חשש מאדם כי אם מאלהים, הוא היה נעלה ומרומם מכל מתנגדיו, הוא היה מוסד בעצמו, הוא היה עולם התורה בכבודו ובעצמו, הוא הנחיל לנו דת אמת, ובזכות זאת, אישיותו נסקה לגבהים שלא ניתן להגיע אליהם ולפגוע בו בשום דרך.


נעיין מעט בתוכן הדברים שם, אותם הדברים שהרמב"ם ידע שלא ימצאו חן בעיני "גדולי התורה" מחוסרי הדעת ונעדרי החכמה, וכך כתב רבנו בהמשך דבריו:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא [!], והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והישגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים, ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגלים להישען עליהם כלל".


ונצרף את תוכחתו של רס"ג לכומרים השכירים למיניהם שוחרי ה"תקינות הפוליטית". וכך נאמר במשלי (ב, יב): "לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת", ושם פירש רס"ג: "לְהַצִּילְךָ – [החכמה והדעת] יצילוך מדרך רע ומאיש מדבר בתהפוכות", ובפירושו הארוך הוסיף: