top of page

אברג'יל המטביל

בתקופת הממשלה הנוכחית אני שם לב לייסורים הקשים שמביאים עלינו הביביסטים, וכמותם החרדים, שברובם המוחץ הינם כבויי שכל, ללא טיפת חוש הבחנה, המאמינים לכל שקר היוצא מפי רודפי כבוד, שׂררה וממון.


ישראל אברג'יל הוא אחד מאבות הטמטום של עם-ישראל, הוא מהווה מקור השראה למישהי שלצידה אני עובד כיום ואשר למדה ביו-טכנולוגיה. ברם, למרות רמת השכלתה הגבוהה לכאורה, היא הוגה ומתייגעת בדבריו, וכתוּכּי צייצה מולי דברים הזויים שלמדה ממנו שאותם היא חושבת לדברי חכמה נשׂגבה. הסברתי לה שמדובר בנוכל וכופר בתורה והפניתי אותה למאמרים המוכיחים זאת, אך היא דחתה זאת ואמרה שאני מדבר לשון הרע... ומדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת? תוכלו ללמוד זאת במאמר שכותרתו שאלה זו.


אברג'יל, כשאר אנשי הדת הפרו-נוצרית מאומתנו, החריב את יסוד היסודות הוא ידיעת ה'. מטבע הדברים ריקנותו גרמה לו לחורבן השכל, לרדיפת ההבל ולהתדרדרות לשיבושים והזיות. לדוגמה, הוא הדפיס חמישה ספרים עבי כרס רק על סימן א של שולחן-ערוך! ושניים מהם עוסקים בנושא "מעלת הטבילה במקווה" (על אף שאפילו השו"ע לא מזכיר זאת).


בספריו ובשיעוריו אברג'יל הפך את הטבילה במקווה לאחד מיסודות הדת, וכך הוא כותב בספרו "חלב הארץ" (חלק חמישי פרק יא ענף א): "ראוי ונכון שכל יהודי שנגעה יראת ה' אל לבו, לא יעבור עליו אפילו יום אחד בימי חייו מבלי לטבול באותו היום".


מיותר לציין כי אין שום מקור לטבילה יום-יומית במקווה, ובפרט בזמן הזה שהמקדש חרב ואין נוהגים דיני הטומאה והטהרה. אדרבה, מנהג זה מורה על יהירות וגסות רוח. וראיה לכך מדברי רבותינו (חגיגה יח ע"ב), וכך פוסק רבנו בהלכות ברכות (ו, ג): "וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח", וזאת מפני שמראה שהוא מדקדק על מה שלא נצטווה, ואם כך בנטילה, מה היו אומרים רבותינו על טבילה – שלדעת הטובל ההוזה – הופכת אותו למלאך עלי-אדמות?


זאת ועוד, החסידים השוטים נוהגים לטבול כמה וכמה טבילות, עולים ויורדים עולים ויורדים: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג" (תה' קז, כו). ולפעמים, הם עולים ויורדים לפי מניין כזה או אחר אשר מורה לפי דמיונם על גימטרייה בעלת השפעה דמיונית כזאת או אחרת. המנהג להוסיף בטבילות מגונה מאד אפילו בטבילה הנצרכת מן הדין, וכפי שפוסק רבנו בהלכות מקוות (א, ט): "והטובל פעמיים במקווה – הרי זה מגונה" (שהרי הוא מראה בזה כאילו הוא לא טהר בטבילה הראשונה, וכאילו לא די בציוויי התורה כדי ליטהר).


מכל מקום, אברג'יל המטביל חוזר ואומר שבזכות הטבילה במקווה ניתן לכפר על כל העוונות, וזאת בזהה לנוצרים, והנה לפניכם הנאמר בכתביהם (הבשורה על-פי לוקאס ג, ג): "הלך יוחנן [המטביל הידוע] בכל כיכר הירדן והכריז את טבילת התשובה לסליחת חטאים".


אולם, אברג'יל המטביל עלה על הנוצרים בשיטותיהם, הוא פרסם סרטון ששמו: "עבודת האבות הקדושים בתיקון העולם על-ידי המים והטהרה בהם", כי לטענתו באמצעות הטבילה האדם יכול לטהר גם חטאים של אחרים ואף את חטאי העולם כולו!


וכך הוא אומר (כאן, 55:50):


"יצחק רצה באר מים, למה? לטהר את העולם, להמשיך לקרב בדרך של אביו [...] כלומר להרחיב גבולות הקדושה".


וברור שהמטביל רואה את עצמו באותה סיטואציה דמיונית של מטהר העולם, דהיינו כיורש מפעלו של אביו ירבעם אברג'יל וכשליח ה' צבאות "להרחיב גבולות הקדושה".


עוד אומר אברג'יל באותו שיעור (שם, 26:00):


"תשימו לב זה דבר נפלא ומעניין, דבר אדיר, מכאן למדו בחסידות שיש במים שלוש תכונות: [...] א) מנקים; ב) מטהרים; ג) מקדשים. [...]


[א] מים מנקים כפשוטו, היגיינה [...]


[ב] [טהרה:] העניין הזה זה הסרת הטומאה החוצצת בין האדם לקונו, בין היהודי לנשמתו, ומה הטהרה עושה? מעבירה את הטומאה שחוצצת בין האדם לנשמה.


[ג] [מים מקדשים; שם, 43:35]: קדושה באה לאדם על-ידי המים דווקא, אפשר לו לאדם על-ידי התמדת הטבילה במי המקווה מדי יום להשיג חלקים נכבדים ונשגבים בנפשו".


מלבד כל זאת, אברג'יל המטביל מזכיר עשרות פעמים בספריו ובשיעוריו את "כוח טהרת המקווה" כנגד "כוחות הקליפה והסטרא אחרא", וזאת בניגוד לדעת תורתנו הקדושה שקבעה באופן נחרץ וחד-משמעי "ה' אלוהינו ה' אחד", דהיינו שאין עוד אלהות מבלעדי אלהים.


ולהלן כמה פסוקים מתוך דברי הנביאים ע"ה שמדגישים יסוד זה:


"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו; ח).


"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).


"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).


הלהג בנושא ה"סטרא אחרא" ושאר קליפות הגרעינים נובע משתי סיבות עיקריות:


האחת, מנהיגי קהילות המינים מתסיסים את עבדיהם הנרצעים לשעת השין וברגע אחד ישלחו אותם במי שמסכן את שׂררתם, ודי בכך שיאמרו כנגד מי שמפריע להם או מתחרה בהם: "הוא הסטרא אחרא", "הוא קליפה" (=מונח בקבלה החדשה המתאר את כוחות הרוע המוחלט), או "מתייוון" דהיינו רשע ארור שבא להחריב את היהדות הדמיונית שלהם.


הסיבה השנייה לחיבובם את רעיון כוחות האופל הדמיוניים היא, שכך הם יכולים להתנער מאשמה! כלומר, אם קיימים בעולם כוחות אופל הם יכולים להכחיש יסוד תורני שאין ייסורים בלא עוון, ובמילים אחרות, כאשר תבוא עליהם רעה הם יוכלו להמשיך להצטדק ולהתחסד, ולהאשים את מאן-דהו שהוא "סטרא אחרא", וכפי שאומר ישראל אברג'יל (שם, 52:15): "בכל דור יש נחש, מי זה הנחש? סטרא אחרא, 'זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים' [קה' ז, ד]". ובמלים אחרות, הם נענשו או נתייסרו מאדם מסוים, לא בגלל עוונותיהם הקשים אלא בגלל "הסטרא אחרא", וכך הם וודאי מתרצים את רציחתו של בבא אלעזר הטמבל על-ידי אחד מחסידיו.


רבנו נחלץ לעזרתנו וחושׂף את מקור ההזיות המופרזות של אותה "טומאה" (מו"נ ג, מז):


"והמפורסם משטות ה'צאבה' [עובדי-האלילים שמהם ברח אברהם אבינו] עד זמננו זה [...] שהנידה תהיה בבית לבדה, ונשרפים המקומות שמהלכת עליהם [...] ומשיטותיהם המפורסמות עד זמננו זה שכל הפורש מן הגוף – שיער או ציפורניים או דם הרי הוא טמא [...] וכיוצא בטרחות הללו אצלם הרבה מאד, ואין אנו חוששים לטומאה וטהרה אלא לקודש ולמקדש".


כלומר, רבנו מבאר שההזיות המפורסמות כיום – מקורן בקרב עובדי-אלילים קדמונים.


בהמשך דבריו רבנו מוסיף ומלמדנו מהי מטרת הטומאה והטהרה האמיתית! (שם):


"כבר ביארנו [בפרק מה] כי כל המטרה הייתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות, ושייראו וירהוהו [=יפחדו ויחששו מבית-המקדש] כמו שאמר: 'וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ' [וי' יט, ל]. וכל [=שהרי כל] דבר מְרוֹמָם כשיתמיד האדם להימצא בו – ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על-ידו, וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו: שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרו: 'הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ [=יקוץ בחברתך] וּשְׂנֵאֶךָ' [מש' כה, יז]. וכיוון שזו הייתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהיכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים".


ובחזרה לענייננו, כדי להחזיק את השקר אברג'יל המטביל אומר מדי פעם גם דברים נכונים, וכפי שאמר (שם, 45:50): "אחת מהכוונות הפשוטות של הטבילה – תשובה שלמה".


ברם, אם המטביל היה רואה בטבילה רק כאמצעי פסיכולוגי שמסייע לאדם לערוך חשבון נפש – החרשתי, אך כבר ראינו שזה לא המקרה, ויתרה מזאת, כבר הוּכח ששיטתם של המינים לכרוך פה ושם דברים נכונים (כמו אצל רש"י לדוגמה), כדי לחזק ולהעמיד את דברי הכפירה. וזו היא דרכם של המינים וזו היא תמצית ומהות המינות: לערבב את האמת עם הכפירה בעיקר, מסיבה זו הזהירו חז"ל מן המינים ואמרו שהם "מצֵירין לישראל", כי לאחר שמערבבים מים טהורים עם מים עכורים ומזוהמים – קשה מאד להפרידם ואין טרדה וקלקול גדולים מזה.


להלן נוכיח זאת, כלומר, נוכיח שאברג'יל המטביל דוגל בהסרת העוונות בדרך מאגית-מיסטית על-ידי טבילה במקווה, והנה דבריו בספרו "חלב הארץ" (חלק חמישי פרק יא ענף א):


"נמצאת למד, כי על-ידי הטבילה במקווה זוכה האדם לטהר גופו ולהסיר כל הסיגים והפסולת דזוהמת העוונות, [הם] החומר והיצרים המונעים בעדו את קרבת ה' יתברך, ועל ידי כן נמשך אליו אור המקיף".


ומה זה "אור המקיף"? הוא מסביר:


"וסוד אור המקיף הוא שמתבטלים כוחות החיצונים לגמרי לפי שאין בכוחות החיצונים כוח לעמוד כנגד האור המקיף לסיבת עוצמת אורו העצום והזך, וממילא בהתבטל כוחות החיצונים מן האדם אין שטן ואין פגע רע יכול לשלוט עליו כלל אלא נהיה כל כולו טהור וקדוש".


האמונה ב"כוחות טומאה חיצוניים" היא עבודה-זרה, וכל המודה בקיומם של ישויות מאגיות או כוחות עליונים מבלעדי ה' יתעלה ויתרומם, וכל-שכן מי שמטיף ומתעה את הרבים בקיומם הוא בגדר מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא ואף מן המתעים את העם אחרי ההבל.


וביתר ביאור: עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


***

על ספרו כותב אברג'יל באתרו: "ספר הנהגות והלכות על-פי סדר השולחן ערוך, בשילוב הלכה קבלה וחסידות", ומה זה מילקשייק המינות הזה שעשה? מי הוא חושב שהוא בכלל?


עוד הוא אומר (שם, 56:20):


"מה אתה לומד מכאן? אשרי האדם שהוא טהור, אשרי האדם שהוא קדוש, אם ידעו אנשים ערך של הטהרה היו מוסרים נפש עליה כי היו מבינים שבכוח הטהרה הם היו נושעים מכל הצרות, כל החולשות שיש לבני-אדם – בגלל העדר הטהרה, דעו לכם, הצדיקים – כל הישועות שבעולם הם מצליחים למשוך [הצדיקים "מושכים" ישועות?] בעולם על-ידי הטהרה [לא, זו דרכם לדרוש ומבלי לתת כלום], וזה העבודה שלנו – להמשיך את דרך האבות הקדושים".


שימו לב המטביל טוען למעשה שיש בכוחו "למשוך" ישועות מהבורא-יתעלה, ובמלים אחרות, הוא מחדיר להמון שהוא גורם מתווך ביניהם לבין ה' יתעלה! ואין גבול לחומרת הדברים הללו, שהרי בהחדרת ההשקפה הזו הוא הופך את עצמו לאליל ומתעה את הרבים לעבדו! שהרי הוא זה אשר "מושך" ישועות מבורא-עולם! ואם הוא ה"מושך" יש לעבדו כדי לזכות לישועות. וכל זאת כדי לתעתע בהמונים וכדי להשתרר עליהם וכדי להפיק מהם רווחים וטובות הנאה.


הוא מנסה לבסס עוד את תפישׂתו בכך שהוא טופל את הזיותיו על הנביא עזרא וכך כתב בספרו (שם): "ראה עזרא ברוח קודשו שבאורך הגלויות הנוראות עתידין להיבטל כל דיני טומאות וטהרות [...] ועל כן [=זו הסיבה ש]ראה לגזור על כל בעלי קריין שלא ילמדו תורה עד שיטבילו עצמן במקוה כדי שתהיה הטבילה מצויה ולא תשתכח תורת הטהרה וטבילה מישראל".


אברג'יל מסלף ומעקם במתכוון את מטרתו האמיתית של עזרא ע"ה, שהרי בפירוש נאמר בירושלמי ברכות (ג, ד): "אמר רבי יעקב בר אבון: כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין", וכך פסק רבנו בהלכות תפילה (ד, ד): "ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה [=שאין טבילה זו מפני טהרה], אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו, והוציאוהו מכלל הטמאין".


אך את אברג'יל זה לא מעניין, הוא רק מחפש הצדקות להשתכשך במקווה הפרטי שבביתו, ולהחדיר להמון הזיות אליליות שיהפכוהו לאליל "מושך" ישועות (שם, 1:02:00):


"יש עשר מקומות בגוף של האדם שיש בהם שיער, בכל מקום שיש שיער יש עניין מסוים, אדם טהור? מצוין; אך חלילה שאדם, נגיד בעדינות, לא במצב של טהרה, אדם נתפש באיזה שטות ונטמא – אדם טמא – ארבע-מאות כיתות של טומאה, כלומר ארבע-מאות כיתות של מלאכי חבּלה שׁורים עליו והם מתחלקים לעשר מקומות שיש שיער בגוף, כל נקודה שיש שיער יש ארבעים כיתות של מלאכי חבלה שורים עליו ולכן האדם הזה איפה שיגע – ארונות? נופל, לכן מה צריך לעשות? [לא ללכת לאיקאה] להיות תמיד טהור, לכן היו תמיד עושים לפני המקווה הזה תשובה שלמה לפחות ערעור תשובה".


ושוב הוא מחדיר הזיות מאגיות בקיומם של כוחות אופל דמיוניים, ושוב הוא מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ושוב הוא מטמטם את ההמונים הנבערים ומשקיעם בסכלותם. אמנם, בסוף דברי הטומאה שלו הוא כורך דברים נכונים עם דברי מינות במה שהוא גם "מעודד לתשובה", ואין ספק שיהיו שינפנפו בכך ויביאו מזה ראיה לצדקותו וליושרו... ובכן, יש לשאול, מה היא התשובה לפי המטביל?! מה הדבר הרצוי לפני ה' יתעלה?! את זה אין לו מושג! הוא מעוות זאת לחלוטין! ובעיוותו כאמור, הוא מחדיר הזיות מאגיות, כופר ביסודות הדת ומסית ומדיח למינות! ובזאת הוא מתעה את הרבים אחרי ההבל, והופך את עמנו לעם סכל ונבל.


נחתום את דברינו בדברי רבנו מהלכות מקוות (יא, יב), ומהם נלמד על מטרת הטבילה:


"כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות – כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות – טהר. הרי הוא אומר [יח' לו, כה]: 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם'".


כלומר, פעולת הטבילה נועדה לעורר את הלבבות לשוב אל ה' וללכת בדרכי טהרה וקדושה, כי אחר המעשים נמשכים הלבבות, והאדם מעצב את נפשו באמצעות פעולותיו.

אברג'יל המטביל
.pdf
הורידו את PDF • 171KB

308 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言


bottom of page