הבדותא בעניין קללת עזרא היא מן המפורסמות, ובכל זאת דומני שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בעניין זה. כידוע, הראשון אשר החל לקלל את יהודי תימן בשקר הזה היה שלמה-זלמן העדני מחבר הספר "מלאכ'ס שלמה-זלמן", הנה לשונו בקיצור מתוך הקדמתו:
"מבית אבי אבא הנזכר שהיו מערי התימני מקובלני, כי מגלות הראשונה נגלינו [...] ועוד קיבלנו, כי אנו מן הכת ששלח להם עזרא לעלות בבניין בית-שני, ויתנו כתף סוררת ויקללם להיות כל ימיהם בעוני, ובעוונות נתקיים בנו באותו הגלות עוני תורה ועוני ממון לתפארה".
לפי דברי זלמן, יהודי-תימן הסוררים לקו לא רק בעוני ממון אלא גם בעוני תורה! כלומר, זלמן עדני אומר מפורשות שיהודי-תימן, לא רק שהיו עניים מרודים, אלא שהם היו גם סכלים ועניי דעת. בנוסף לכך הוא גם מלגלג על יהודי-תימן: "ובעוונות נתקיים בנו [...] עוני תורה ועוני ממון לתפארה". כלומר, הם הגיעו לשיא-השיאים של "תפארת" העניות והסכלות (אין פלא אפוא שאִברהים יוסוף כינה את יהודי תימן "חסרי דעת"). אמנם, יש אמת בדברי זלמן, אולם, כוונתו לא הייתה להוכיח את יהודי תימן על תעייתם אחרי ההבל, אלא להחניף לפטרוניו משאר העדות, שהרי אדוניו הפרו-אירופיים שגו בהזיות לא פחות ואף יותר מיהודי תימן. ויתרה מזאת, אדוניו הפרו-אירופיים היו אלה שהובילו את השחתת דתנו בהשקפות מינות פגאניות.
נחזור לקללתו של זלמן שפתחה לו את הפתח לחבור למינים. ובכן, רבים התנגדו לקללה זו, ברם, כמעט כל תימני שעסק בעניין, אמר את דבריו לאחר דברי הכנעה, התרפסות וחנפנות: "עפר אני לרגליו של מהרש"ל עדני" או "מורנו ורבנו המהרש"ל עדני זלה"ה" או שכינו אותו "מגדולי חכמי תימן" ועוד-ועוד נרצעים – כולם למעט קאפח, ובהמשך נראה את דבריו.
מכל הדחיות לקללה הדמיונית הזו, דומני שהדחייה הגדולה ביותר היא העובדה שהקללה הנבערה הזו לא נזכרה בספר עזרא ולא בכל ספרות חז"ל ואפילו לא ברמז! וכי יעלה על הדעת שעזרא יקלל גולה שלמה ו"קללה" זו לא תיזכר בספר עזרא או בספרות חז"ל?! וכי התנאים, האמוראים והגאונים לא ידעו על-כך? ומדוע רבנו לא הזכיר זאת באגרתו ליהודי-תימן? וכי יעלה על הדעת שהמקור הראשון לכך הוא דווקא זלמנוביץ' העדני הפגאני לפני כ-400 שנה?!
"קללת עזרא" מזכירה לי מעט את האמונה שרשב"י כתב את ספר הזוהר: אין לנו שום מקור שמעיד על-כך שהוא כתב את הספר הזה, והנה, כ-1200 שנה לאחר תקופתו פתאום הפכוהו לשיקוץ מתועב ונתגלה שהוא כתב ספר ששמו זוהר?! מה אנחנו חמוֹרים?! וכי חז"ל היו סכלים, טיפשים ונבערים, שלא "זכו" להכיר את ספר הזוהר?! ו"קללת עזרא" עוד יותר הזויה אפילו מספר הזוהר, שהרי עזרא הסופר חי לפני כ-2500 שנה! וכי יעלה על הדעת שבמשך 2100 שנה לא יוזכר עניין זה כלל, למעט אצל התימני הנרצע בעל מלאכ'ס-שלוימל'ה?!
"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל" (יר' ב, יא).
ויתרה מזאת, איני מבין, אם הוצאת-שם-רע על אדם אחד היא עוון גדול מאד, מה יהא דינו של שלמה-זלמן עדני אשר הוציא-שם-רע על עדה שלמה?! והלא הוא האשים אותנו בשקר בדיוק במה שלא היה בנו כלל, כלומר הוא האשים אותנו שלא רצינו לעלות לארץ-ישראל, כביכול הייתה עדת-תימן כעדת המרגלים הארורים, אשר גרמו לעם-ישראל כליה במדבר! והאמת היא שלא הייתה עדה שערגה וכספה וכמהה לציון כמו יהדות-תימן, ובזה לא ניתן להאשימה.
זאת ועוד, האמת היא שיהודי אשכנז הם אלה שסירבו בתוקף לעלות לארץ-ישראל, וקיללם הקב"ה בקללת השואה הנוראה, והם המקוללים והארורים, הם-המה עדת המרגלים שמתו באלף אלפי מיתות משונות. ועד היום הם מתנגדים התנגדות נחרצת לכל פעולה שתקרב את בניינו של בית-המקדש, ומתייחסים לעלייה להר-הבית כפעולה שמבטאת כפירה חמורה.
קללתו של שלמה-זלמן העדני הנרצע הייתה מקור ללעג וקלס מצד עדות אחרות כלפי יהודי-תימן בבחינת: "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תה' עט, ד). האדונים האשכנזים ועבדיהם הספרדים הנרצעים מצחקקים בהנאה בינם לבין עצמם כאשר הם משוחחים על התימנים ה"מקוללים" – העדה הארורה שאיררהּ עזרא. ומשתמשים ב"קללה" זו כדי להוסיף פיזור על פיזורנו ופילוג על התפלגויותינו, והכל במטרה אחת: שלא נצליח להתרומם, להתארגן ולהתאחד – וכך הם יזכו לְחֶלְקֵנוּ ונחלתנו ויוכלו על נקלה להמשיך ולרדות בנו ובבנינו.
גם רבני תימן השכירים הנרצעים, אשר סמוכים על שולחנם המגואל של המינים האירופים, התייחסו לזלמנוביץ' העדני כאילו הוא היה "גדול עולם", שהרי בחנופתם לשלמה-זלמן הם למעשה מתרפסים לפני אדוניהם האירופים, ומחזקים את יניקתם מעטיני המינות האשכנזית. לדוגמה, רב תימני שכיר בעל מעמד ארצי שכבר התבער מן העולם (זלמן קרח), אמר על העדני שהוא "עפר רגליו". ולאחר שהקדים ואמר שהוא "עפר רגליו של מהרש"ל עדני" – כל דבריו שבאו לאחר מכן על דחיית הקללה בטלים ומבוטלים! ולא הועיל במאומה כדי לנתץ את השקר שהדביק שלמה-זלמן על העדה שלנו, אדרבה, הוא אפילו חיזק את השקר בכך שהוא קיבל על עצמו את "קדושתו" ו"גדולתו" של המוציא-שם-רע על עדה שלמה! וזוהי תסמונת מובהקת של האשה המוכה אשר מכים אותה והיא מתחננת בהתרפסות "אנא הכו בי עוד".
מדוע החליט שלמה-זלמן להמציא או להפיץ שקר זה?
על שאלה זו נשיב לאחר שנראה את דברי קאפח בעניין "קללה" זו בכתבים ב (עמ' 814):
"הבדותא בעניין קללת עזרא – וכאן כדאי להפריך את הבדותא הנפוצה בציבור, שכאילו אין יהודי-תימן קוראים בשם 'עזרא' מפני שהיו להם חילופי דברים קשים עם עזרא הסופר, ואף חילופי קללות הדדיות [=בספר "אבן ספיר" הוסיף לנפח ולפטם קללה זו ב"קללות הדדיות", ואיני רואה טעם לצטט אותו ולסייע לשקר] [...] אגדה-בדותא זו אין לה מקור נאמן [אפילו בעיני קאפח הזלמן אינו נאמן] ולא נשמעה בתימן מעולם, התימני הראשון שמזכיר אותה הוא ר' שלמה עדני, בעל 'מלאכת שלמה', כפי ששמעהּ מפי מספרי הסיפורים בארץ-ישראל. ולאחרונה כתב [חוקר] אחד: 'לא נתפרסם עזרא כאיש פלאות גם לא היה חביב על יהודי-תימן' – ואין הדברים הללו אלא דברי שטות. כי עזרא היה חביב ונערץ על יהודי תימן לא פחות מכל אישיות מרכזית שנזכרה במקרא, ובמניין לחורבן הבית השני אנו מזכירים את 'עזרא אדוננו'.
עוד בדותא, שכאילו יהודי תימן אינם קוראים לבניהם בשם 'עזרא': לא רק בימינו נקראים רבים בשם נערץ זה, אלא גם במשך הדורות קראו בשם זה: אנו מוצאים עשרות כתבי-יד עתיקים יותר ועתיקים פחות ששם כותבן הוא 'עזרא'. בידי מצוי כתב יד, שנכתב בשנת אתרנ"ט לשטרות, היא שנת הק"ח ליצירה (1348), ושם הכותב הוא: 'עזרא בר' שלום בר' עזרא'. הנה זה מלמד שלא חדלו יהודי תימן מעולם לקרוא לבניהם בשם זה".
מדברי קאפח עולה ברורות, כי קללה זו אינה אלא שקר גמור ומוחלט, ויתרה מזאת, קאפח מאשים את שלמה-זלמן בשקר נוסף, שהרי שלמה-זלמן אמר ששמע את האגדה הזו מפי סבו, ואילו קאפח אומר כאן: "כפי ששמעהּ [שלמה-זלמן] מפי מספרי הסיפורים בארץ-ישראל"... עוד רואים אנו כיצד חוקרים שונים המשיכו לנפח ולפטם אגדה זו, עד שהפיצו שקרים נוספים על עדת-תימן שאין אנו קוראים לבנינו בשם "עזרא" מתוך שנאה כביכול שהייתה בינינו לבין עזרא. ואיני מצליח להבין מדוע על דברי אותו חוקר כזבן קאפח אומר מפורשות: "ואין הדברים הללו אלא דברי שטוּת", אך על זלמן – ראש ממציאי ומפיצי השקר הזה – לא אמר מאומה!
דבריו הקהים של קאפח בעניין זה גרמו לכך, שב"ויקיפדיה" החליטו שקאפח רק "הטיל ספק" באגדה זו אך לא ביטל אותה לחלוטין, והנה מה שכתוב שם: "הרב יוסף קאפח, מהבולטים שבחכמי יהדות תימן במאה ה-20, הטיל ספק במהימנות מסורת זו". האמנם? והלא קאפח קורא לה בדותא! ואין ספק שיד אשכנזי הייתה במעל, מפני שקשה להם להיפרד מאגדה זו שהצדיקה את נכליהם והתעללויותיהם בנו מאז קום המדינה. ואם קאפח היה כותב דברים מפורשים ונחרצים כנגד שלמה-זלמן, לא היה מקום לשקֵּר ולומר שהוא רק הטיל ספק.
כדי להבין מדוע שלמה-זלמן החליט להמציא ולהפיץ אגדה בזויה זו, יש להבין מעט על הרקע החברתי שבו הוא שהה, כי שלמה-זלמן לא היה כמעט כלל בתימן! הוא עלה לארץ בגיל ארבע והתיישב בחברון, כלומר שלמה-זלמן היה למעשה התימני המשתכנז הראשון! והוא הִתווה וסלל את הדרך לכל התימנים המשתכנזים והנרצעים שבאו אחריו: הוציאו לעז על אחיכם התימנים, דאגו שהם יישארו מפוזרים ומפורדים ומפולגים, ואנחנו נגמול לכם ונרומם אתכם. וכך עשו האשכנזים גם להרמב"ן הנבל, אשר תקף קשות את הרמב"ם, ובאמונתו במאגיה ובהזיות האליליות ביטל לחלוטין את כל עולם המחשבה הרמב"מי, והאשכנזים רוממוהו על-כך במאד-מאד, על שֶׁלָּחַם בשנוא נפשם, וכיבה את אור האמת שהיכה אותם בסנוורים.
וכך גם בימינו, אם תימני רוצה להתגדל הוא צריך להוציא-שם-רע על אבותיו ואבות-אבותיו. וזכורני בימי עלומיי, באחת השיחות שהיו לי עם רב אשכנזי חשוב אשר התלבט והתחבט אם לקדם אותי, הוא אמר לי מפורשות כי "לא כדאי לך ללכת אחרי הרב רצון ערוסי" (באותם הימים הייתי מתלמידיו), כי "הוא כבר שרוף, אבל אתה אולי יש לך עוד סיכוי", ובמשך כל השיחה הוא ניסה להוציא ממני מלים רעות על קאפח וערוסי ולא הצליח (באותם הימים). בסוף שיחתנו אמרתי לו כך: אני אין לי בעיה עם שום אדם, מי שלא רוצה להיות חבר שלי, זו בעיה שלו!
נחזור לשלמה-זלמן אשר הוציא-שם-רע על עדה שלמה, לי ברור כשמש שהוא כתב מה שכתב בהקדמתו, כדי לשאת חן בעיני אדוניו האשכנזים והספרדים שהיו אז בארץ-ישראל, ובמלים אחרות כדי לומר להם: אני מתכחש לחלוטין למקורותיי והנני נאמן לכם לחלוטין, וכדי להוכיח לכם זאת הנני נושך נשיכת חמור את אבותיי ואבות-אבותיי. זאת ועוד, לא אתפלא אם שלמה-זלמן היה ספוג ברגשי נחיתות ושנאה עצמית, ורמז לכך יש מראש דבריו בעניין ה"קללה": "מבית אבי אבא הנזכר שהיו מערי התימני מקובלני" וכו', כלומר הם – אביו וסבו, היו מערי התימני, כביכול הוא איננו "מערי התימני" אלא הוא אשכנזי או ספרדי נרצע כמותם... אך גם שלמה-זלמן נולד "בערי התימני", שהרי הוא עלה לארץ בגיל ארבע, וכי שכח זאת?
זאת ועוד, הביטוי "מערי התימני" מבטא לפי דעתי זלזול עמוק, ודומה לו הביטוי בתורה: "מֵעָרֵי הַפְּרָזִי", והנה הוא בהקשרו המלא בספר דברים (ג, ה–ז):
"כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת [...] לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד. וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף. וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ".
וכמו שנהג שלמה-זלמן בימיו, כך נוהגים גם בימינו התימנים הנרצעים והנבערים יושבי ישיבות המינות שמנוהלות על-ידי האשכנזים. בראש-השנה וביום-הכיפורים הם עוזבים את אביהם ואמם והולכים אצל "הָרֵבֵּה" שלהם, ובמקום "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", אומרים הם "יסגדל ויסקדש שמיי ראבו". וגם בנישואיהם מכבדים את ה"ראששיבה" שלהם שיביא אותם בברית הנישואים, והוריהם עומדים נכלמים כאשר ה"ראששיבה" העילג בקושי מוציא את המלים מפיו, וכל טקס הכיבודים האשכנזי הבזוי נדמה לגן חיות "והבדילנו מן האריות"...
וזכורני את אבא מרי ע"ה שלא היה מסוגל לשמוע את האשכנזים העילגים מברכים ברכה זו בחתונות יהודי-תימן, והיה מכתת רגליו בעת החופה מאדם לאדם, ושואל: "מישהו ראה כאן אריות?", "אולי נמרים?"... והאמת אבא מרי, שכן היו שם אריות ונמרים, כי אכזריות אחינו האשכנזים כלפי העדה שלנו נדמית לעתים כאכזריות האריות והנמרים הטורפים.
וליהודי תימן אומר, חדלו לכם מלגדל את שלמה-זלמן, הוא אינו מגדולי חכמי תימן ולא מגדולי חכמי ישראל, גם הוא נמנה על מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת אשר נחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות. ויתרה מזאת, הוא בסך הכל עוד אחד מהתימנים הנרצעים שרמס את אֶחיו כדי לקבל מעמד ותארי כבוד מאדוניו האשכנזים, הוא בסך הכל עוד תימני משתכנז ספוג ברגשי נחיתות והוזה הזיות מאגיות חמורות, אשר שיתף פעולה עם אדוניו האשכנזים בפילוג יהודי-תימן והשפלתם – וכל זאת כדי לקבל מהם פירורי שׂררה וכבוד מדומים. אגב, גם יחיא צאלח הוזה ההזיות, הזכיר קללה זו והשתתף במחול השדים האשכנזי שתכליתו השפלת עדת יהודי-תימן, ונראה שפתיותו נבעה מסכלות, וריחוקו מדרך האמת ומידיעת ה' טחו את עיני שכלו, ולא הבין את רשעות האשכנזים ולא את מטרתו האמיתית של שלמה-זלמן.
ובימינו הוסיפו הארורים האמיתיים קללה על קללתם, והחליטו שיהודי-תימן נתקללו גם שלא יוכלו להתאגד ולהתאחד ושכולם יהיו "ראשים", וקללתם האחרונה מוכיחה את מטרת קללתם הראשונה – להפכנו לכת מצורעים נרצעת מפוזרת ומפורדת, וכמה מתוחכמים הם בתמרנם את יהודי-תימן לפלג את עצמם... והנה הפכונו הצוררים האירופים לעניים מרודים, סכלים נבערים, פראים נשכניים, וקמצנים סדרתיים. ורק כאשר יהודי תימן יחדלו מרגשי נחיתותם, וילכו בעוז בדרך האמת הבוהקת, וימלאו את ייעודם בהראותם לכל התועים והמתעים את יופי דרכהּ ונועם נתיבהּ – רק אז הקב"ה יזכה אותנו לממשלה ולאחדות, כי רק אז נהיה ראויים לכך במילוי יעודנו הזה הייחודי: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' יט, ו), ואולי יש רמז לכך בדברי חבקוק (ג, ג): "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא".
אך עד אז נמשיך להיות: "חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תה' עט, ד).
סוף דבר
בימינו נמצא ביטוי מאד מעניין לקללתו של שלמה-זלמן: המשתכנז הנרצע הראשון, והם דבריו המפורסמים של אִברהים יוסוף על יהודי תימן, ואף שכבר עסקתי בדבריו במאמר: "אבריימלה יוסוף – עֵז כי ימלוך", ראוי להדגיש כמה עניינים בדבריו, כי נראים הדברים שדברי שלמה-זלמן חיזקו את מצחו של יוסוף לומר את דברי הבלע כנגד יהודי תימן, והנה תקציר מדברי יוסוף:
"אין מי שיפרוץ גדר, אין מי שיזוז מהמנהג [...] לצערי יש בארץ קבוצות של תימנים חסרי דעת [...] לא מוכנים לקבל את דעת הכלל, הם מוכנים לעשות הכל לשמר את מנהגי אבותיהם [...] ובאמת אם היה בדעתם לחזור לתימן [...] לכן צריך ללמד אותם מוסר-השכל להיות חלק מעם-ישראל להיות מהמתאבלים על ירושלים ולא לאכול בשר בתשעת הימים כמו כלל ישראל".
נשים לב שיש בדבריו את שלושת המאפיינים המרכזיים שנזכרו בדברי זלמן: א) סוררים – לפי הזלמן התימנים הם "סוררים", ולפי יוסוף הם "פורצי גדר" שאינם "מקבלים את דעת הכלל"; ב) שונאי ארץ-ישראל – לפי הזלמן התימנים סירבו לעלות לארץ-ישראל והינם משונאי ציון, ולפי יוסוף "צריך ללמד אותם מוסר-השכל להיות חלק מעם-ישראל להיות מהמתאבלים על ירושלים"; ג) סכלים – לפי הזלמן יהודי תימן הינם "עניי דעת", ולפי יוסוף הם "חסרי דעת".
ולכל זאת יש להוסיף מאפיין נוסף אשר נזכר אצל הוזי ההזיות שקמו עלינו אחרי שלמה-זלמן, והוא: ד) מפוזרים ומפורדים – ולפי יוסוף התימנים הינם מפוזרים ומפורדים: "קבוצות של תימנים". אגב, כל הסיפור של יוסוף נובע מרדיפת בצע, כי כשרותו של מחפוד נותנת כשרות למלונות ולמסעדות שמוכרות בשר בתשעת הימים, ואילו הכשרות של עִזֵּי יוסוף אינה נותנת, וקמה צעקה גדולה בקרב המסעדנים על כשרותו של יוסוף, שהלקוחות בורחים להם...
לקראת סיום הבה נעיין בהערצתו של ערוסי למינים ולצאצאיהם, וזה לשונו בתשובה:
"כי לדידי כל גדולי עולם הם מאורות והם צדיקים ובוודאי הרוקח זצ"ל, האר"י זצ"ל, ט"ז זצ"ל, ומ"א זצ"ל".
ובעניין הודאתו בטומאתו הרצוצה של הארי המזוהם, הנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו:
"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא" (הלכות עבודה-זרה ב, י).
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (רבנו במורה ב, מז).
והואיל וערוסי הוא כומר שכיר ידוע מאד בציבור (חבר וותיק במועצת הכמורה הראשית ורב עיר שכיר כמעט 40 שנה), הוא לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף מתעה את הרבים אחרי ההבל, ועל ערוסי הנרצע וכיוצא בו פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
וביטויה המעשי של הלכה זו בימינו הוא הוכחתו על פניו ולראות בטליתו מרדעת של חמור.
וערוסי אף גרוע מסתם מתעה את הרבים אחרי ההבל, מפני שהוא מתיימר ללכת בדרך האמת, היא דרכו של אברהם אבינו היא דרכו של רבנו הרמב"ם, שהרימו על נס את דרך האמת. ולכן, התעייתו פוגעת פגיעה ישירה ואנושה בדרך האמת, שהרי אם מי שמתיימר להמשיך את דרכו של רבנו כורע ומשתחווה לקבלה הפגאנית, הרי שאברהם אבינו ורבנו הרמב"ם, וכל חכמי ישראל האמיתיים כורעים ומשתחווים לשיקוץ שמעון ולקבלה הפגאנית! ובדרך זו, קאפח וערוסי החדירו את הזוהר לדרך האמת וזיהמו את המקור שממנו נובעים המים החיים.
ומי שמזהם את מקור המעיין מזהם את כל שלוחותיו ואפיקיו, ועלול להחריבו לחלוטין. לעומת זאת, זיהום שלוחותיו של המעיין אינו מסכן את מקורו, אך קאפח וערוסי, בזהמם את מקור המעיין זיהמו את היסוד, וגרמו לדרדעים רבים ללכת בדרכי הבל ולהיכשל ולהיחבל בהזיות.
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
"וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר. לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם, וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים" (יח' יא, יט–כ).
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
בתמונת שער הרשומה: בלעם ואתונו, ציור מאת רמברנדט משנת 1626.