עקרון הבחירה הוא יסוד מיסודות דת משה "והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה ה, ג). ברם, מפרשת וארא עולה לכאורה ערעור חזק על יסוד זה, והן השאלה והן התשובה מפורסמות מאד. השאלה: כיצד ייתכן שה' העניש את פרעה בעונשים כל-כך קשים בעוד שהוא מקשה את לבו ומונע ממנו את יכולת הבחירה אם להיטיב ואם להרע? הייתכן שה' יתעלה ינהג בעוול? הייתכן שהוא יכפה על האדם ללכת בדרכי רשע ואף יענישוֹ על-כך? והרי ידוע כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). כלומר, לא ייתכן שתצא עוולה ממשפטו של ה' יתעלה שהרי כל מעשיו בצדק מדוקדק!
התשובה, כאמור, מפורסמת כשאלה, והנה היא לפניכם מתוך הלכות תשובה (ה, ג):
"ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאיו אֵלּוּ שעשה ברצונו ומדעתו שמונעים ממנו דרך התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה [...] לפיכך כתוב בתורה: 'וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה' [שמ' ז, ג], לפי שחטא מעצמו תחילה והֵרע לישראל הגָּרים בארצו שנאמר: 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' [שמ' א, י], נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעים ממנו, ולפיכך חִזֵּק הקדוש-ברוך-הוא את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו: שלח ועשה תשובה? [...] כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקדוש-ברוך-הוא את התשובה לחוטא אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו".
אין אדם נוקף אצבעו הקטנה?
במקורות חז"ל ישנה אמרה מפורסמת אשר ממנה עולה לכאורה ערעור על יסוד הבחירה ונחיצותו בדת משה. אמרו חז"ל במסכת חולין (ז ע"ב): "אין אדם נוקף אצבעו הקטנה מלמטה אלא-אם-כן מכריזין עליו מלמעלה". לכאורה, דברי חז"ל הללו נוגעים ישירות בעקרון הבחירה מפני שהם קובעים, שכל פעולה שיעשה האדם ולוּ הקטנה ביותר, הינה תוצאה של רצון ה'. והדברים הללו שמובאים בתלמוד קשים מנשוא, שהרי רבנו פוסק בהלכות תשובה (ה, ה):
"אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע [...] היאך היה מצווה לנו על-ידי הנביאים עשה-כך ואל תעשה-כך, הֵטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו [...] לְדָבָר שאי אפשר לו לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי-זה דין ואי-זה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".
התשובה לשאלה זו פחות מפורסמת. בפירוש הרמב"ם למשנה מסכת מעשר שני מופיעה גרסת רבנו לאמרת חז"ל הזו שבמסכת חולין, וכֹה דבריו שם (ה, טו): "ונוקף, הוא הפוצע, ובתלמוד: אין אדם ניקף באצבעו מלמטה אלא-אם-כן מכריזין עליו מלמעלה". נמצא אפוא כי הרמב"ם גרס ניקף, כלומר נפצע, ובזאת, בבירור גרסה בלבד, מתיישבת השאלה! שהרי "אין אדם ניקף" וכו', משמעו אין אדם נפצע, כלומר אין אדם מתייסר ולו הייסורים הקלים ביותר אלא-אם-כן נגזר עליו מלמעלה בעקבות מעשיו. ובמלים אחרות, "אין ייסורים בלא עוון".
יוצא אפוא, כי גרסת הרמב"ם מעבירה את הדיון מעקרון הבחירה לדיון בעקרון השכר והעונש בדת משה. הזיקה בין שני היסודות האלה היא זיקת סיבה ותוצאה: הסיבה נעוצה בבחירת האדם, והתוצאה, השכר או העונש, הינם פועל היוצא מאת ה' לבחירת האדם עלי אדמות.
אגב, גם בעניין זה רש"י-שר"י נכשל ונחבל, הוא טובע בסכלותו ומנסה למשוך אותנו יחד עמו, והקלות שבה נמצאות הזיות בדבריו מפליאה ומבחילה כאחד. רש"י-שר"י מחדיר לנו בפירושו למסכת חולין שם (ז ע"ב) את העדר יסוד הבחירה! שהרי הוא מפרש שם כך: "נוקף – נוגף". כלומר, אין אדם פוצע או מזיק לחברו אלא-אם-כן מכריזין עליו מלמעלה. ובמלים אחרות, אדם שפוצע ומזיק לחברו אינו אחראי למעשיו! ה' יתברך הוא זה אשר גרם לו לרצוח ולפשוע לאנוס ולהתעלל! ואין זה המקום להרחיב בחומרת ההזיה הזו שהיא הרס לחברה וגם חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכבר הרחבתי בגנוּתה במאמרי על האסטרולוגיה לאורו של רבנו.
"כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא" (יר' י, ב–ג). כלומר, כל ענייני האסטרולוגיה למיניהם ובכללם ביטול יסוד הבחירה הינם הבל מהובל, ולא רק לישראל אין מזל אלא אין מזל כלל בעולם! כי חוקות העמים הבל הוא מעשה תעתועים, ואין בהם ולו זיק זעיר דק-מן-הדק של אמת. וכדי להבין את השקפות חז"ל בעניין זה ראו: "בחינת מופעֵי אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי".