בפרשת בראשית מובא סיפור מופלא על גן-העדן שהיה משכנם הראשון של אדם וחווה. בתוך גן-העדן הצמיח אלהים לאדם ולחווה עצים נפלאים מרהיבים ביופיים ובעלי פירות משובחים שאין כמותם. וכך נאמר בתורה: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר, וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בר' ב, ח–ט). ברם, בהמשך הפסוק צוינה עובדה רבת משמעות כבדרך אגב: "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". במאמר זה ננסה להבין מהו עץ הדעת ומהו עץ החיים לאור דברי הרמב"ם המאירים בספרו הטהור "מורה הנבוכים".
א. האזהרה מהאכילה מעץ הדעת
אלהים מצווה ומודיע לאדם שהוא רשאי לאכול מכל העצים שבתוך גן-העדן למעט אחד: עץ הדעת. אלהים גם מזהיר את האדם שביום שהוא יאכל מעץ הדעת – מות ימות, וזה לשון התורה: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (שם, טז–יז). השאלה שמיד עולה היא: מדוע נאסר על האדם לאכול מעץ הדעת? מדוע אלהים מבקש להרחיק את האדם מקניית דעת? וכֹה דברי רבנו הרמב"ם במורה (א, ב) בבארו שאלה זו:
"נראה מפשט הכתוב, כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי-החיים ללא שכל וללא תבונה ולא יבדיל בין טוב לרע, וכאשר הִמְרָה [=מרד בה' וחטא] הביא לו מִרְיוֹ את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והיא שיהא לו כוח ההבחנה המצוי בנו [...], והנה זה תימה, שיהא עונשו על מִרְיוֹ [=מרידתו בה'] לתת לו שלמות שלא הייתה לו והוא השכל".
הרמב"ם מצביע על תמיהה גדולה שעולה מן הפסוקים, מפני שמהם עולה לכאורה, שהאדם נולד כשאר בעלי-החיים ללא הכוח השכלי-התבוני. והנה כאשר חטא, זכה להתרומם למעלת האדם, וקיבל את השלמות העצומה שיש לאדם והיא כוחו התבוני המיוחד. כיצד ייתכן אפוא, שהעונש על מרידתו בה' יהיה הפרס הגדול מכולם?
ב. האכילה מעץ הדעת ועונשה
בהמשך העלילה מופיעה דמותו של הנחש אשר משוחח עם האישה ומפתה אותה בדבריו. האישה נכשלת בלשונה ואומרת לו שאלהים אסר עליה ועל אישהּ לגעת בעץ הדעת, בעוד שלמעשה אלהים אסר עליהם רק לאכול ממנו. במאמר מוסגר נציין, כי ניתן ללמוד מזאת לקח חשוב: אסור להחמיר מעבר לציוויי התורה, וכל החמרה מעבר לציוויי התורה עלולה לגרום לאיבוד התורה כולה!
נחזור לענייננו, הנחש משיב לדברי האישה: "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" (בר' ג, ד). אולם, הנחש לא מסתפק בזאת, הוא מסביר לאישה מדוע אלהים אסר עליהם לאכול מעץ הדעת: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (שם, ה). יודעי טוב ורע? לא נשמע רע במיוחד, חושבת האישה לעצמה ומתבוננת בחמדה בעץ הדעת ופירותיו: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (שם, ו).
לפתע קורה דבר בלתי-צפוי לחלוטין, לפני האכילה מעץ הדעת נאמר בתורה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (שם ב, כה). לעומת זאת, עתה, לאחר האכילה מעץ הדעת נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (שם ג, ז).
שלוש שאלות עולות מהפסוקים האחרונים: האחת, מה פירוש "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"? האם ניתן להיות כמו אלהים? השנייה, מה פירוש "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"? מה היה הדבר שהם לא ראו לפני האכילה מעץ הדעת? והשלישית, מדוע פתאום התביישו אדם וחווה במערומיהם?
על השאלה הראשונה נשיב כבר עתה לאור דברי רבנו במורה שם: "שֵׁם אלהים משותף לה' ולמלאכים ולדיינים [...], וכבר באר אונקלוס [...] כי אמרוֹ: 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע' [...] – הכוונה בו העניין האחרון". כלומר, יש מלים בתורה שיש להן משמעויות שונות בהקשרים שונים, ומשמעות המלה "אלהים" בפסוק 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים' היא "דיינים" – וכמו שעל הדיין להבחין בין טוב לבין רע, בין צדיק לבין רשע, כך האדם לאחר אכילתו מעץ הדעת, יהיה עליו מעתה ואילך להבחין ולברור את מעשיו בין טוב לבין רע. ובהמשך נבין מדוע לפני האכילה מעץ הדעת האדם לא היה צריך להבחין בין טוב לרע, ומדוע דווקא לאחר האכילה מעץ הדעת הוא נאלץ לשקוד על ההבחנה בין טוב לרע.
טרם שנעיין בתשובת הרמב"ם לשתי השאלות האחרונות, יש להקדים ולבאר שני מושגים הכרחיים להבנת סודם של עץ הדעת ועץ החיים: ה"מפורסמות" וה"אמיתיות".
ג. ידיעת ה"מפורסמות" וידיעת ה"אמיתיות"
ה"מפורסמות" הן נורמות מוסריות שמפורסמות בין בני-האדם לגנאי או לשבח, נורמות אלה מתוארות ונמדדות על ידי המושגים "טוב" ו"רע". נורמות מוסריות אלה משתנות מחברה לחברה וממדינה למדינה מפני שהן נקבעות על-ידי החברה, וזאת באמצעות פרסומן בחברה וקבלתן על-ידי האנשים שמרכיבים את אותה החברה.
לדוגמה, גילוי-עריות הוא מסוג ה"מפורסמות", מפני שמדובר בנורמה מוסרית שמשתנה מחברה לחברה: ביהדות היא נבלה ושפלות בשפל התחתיות, ואפילו בלי ציווי התורה, ואצל עמים אחרים זרוּתה פחותה בהרבה, ואף יש עמים המסתכלים על הדבר בשוויון-נפש. אין אנו אומרים על גילוי-עריות שהוא "שקר" אלא אומרים עליו שהוא דבר "רע" או "מגונה", בניגוד ל"אמיתיות" וכאמור להלן.
ה"אמיתיות" הן שם נרדף ל"מדעים" או ל"מושכלות", דברים שנמדדים ונבחנים באמות-מידה מדעיות. כלומר, ה"אמיתיות" הן עובדות מדעיות קבועות ובלתי-משתנות, ולכן המושגים שמתארים אותן הם "אמת" ו"שקר": אמת שכדור-הארץ עגול ושקר שהוא שטוח, אמת שהשמש קבועה במקומה ושקר שהיא סובבת סביב צירה.
דוגמה נוספת, הקב"ה ברא את החומרים השונים בעולם מתכונות וממרכיבים קבועים ובלתי משתנים, ואם יטען מישהו שהמים מתאדים בטמפ' של 0 מעלות, נֹאמר על טענתו שהיא "שקר" אך לא נאמר עליה שהיא "רע". ועל הטענה שהמים מתאדים בטמפ' גבוהה מ-100 מעלות נאמר שהיא "אמת" אך לא נֹאמר עליה שהיא "טוב".
ד. מעלת אדם הראשון
לאחר שלמדנו על ה"מפורסמות" וה"אמיתיות", אנו מוכנים לעיין בתשובת הרמב"ם לשאלה המרכזית: כיצד ייתכן שהאדם שחטא ומרד בציווי השם יקבל את הפרס הגדול מכולם – רוממות הדעת? בראשית תשובתו הרמב"ם קובע, שהאדם לא נברא כבהמות ללא שכל, אלא נולד בעל שכל זך ושלם מאוד, וזה לשונו בספרו מורה-הנבוכים שם:
"השכל אשר השפיע ה' לאדם שהוא שלמותו הסופית, הוא אשר ניתן לאדם לפני מִרְיוֹ [=לפני שמרד וחטא], ועליו נאמר בו שהוא 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים' ובדמותו. ובגללו דוּבָּר עמו ונצטווה כמו שנאמר: 'וַיְצַו ה' אֱלֹהִים' וכו', כי לא יהיה הציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלמותו ותמותו".
כלומר, האדם קיבל מאת השם שׂכל שלם ומושלם שבו הוא היה מסוגל ללמוד את המדעים, להבחין בפלאי הבריאה, לחקור אותה, ללמוד ממנה על הנהגת ה' את העולם, ואף להתרומם למעלת העונג הרוחני שבהשגת השם ובהבנת טוהר אחדותו. שׂכל זה היה לו מתחילת בריאתו, ועל אותו שׂכל, כלומר אותו כוח מחשבה שהוא כוח רוחני מופשט, נאמר באדם שהוא נברא "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים", ולכן אלהים גם ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת, מפני שהיה לו שׂכל לקבל ציווי ולהישמע לו.
נמצא, שהאדם נברא עם שכל כלומר כוח מחשבה, שבו הוא יודע להבחין בין "אמת" לבין "שקר", לעומת ההבחנה שבין ה"טוב" וה"רע" שנובעת מכוח אחר שיש באדם – הכוח הרגשני-החושני הפונה אל התאוות, וזה לשון הרמב"ם שם: "אבל הטוב והרע הוא במפורסמות לא במושכלות, לפי שאין אומרים השמים כדוריים 'טוב' והארץ שטוחה 'רע', אלא אומרים 'אמת' ו'שקר'. וכך בלשוננו אומרים על הנכון והשווא 'אמת' ו'שקר', ועל הנאות והמגונה 'טוב' ו'רע', ובשׂכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא הדבר בכל העניינים המושכלים [=בכל המדעים]".
וממשיך הרמב"ם ומבאר שם: "וכיון שהיה [=אדם הראשון] בשלמות מצביו ותמימותן והוא עם תכונותיו ומושׂכליו אשר בו נאמר מחמתן: 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים' [תה' ח, ו; ומשמעות המלה "אלהים" כאן היא המלאכים], לא היה לו כוח [=רגשני-חושני] שמתעסק במפורסמות כלל ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במידות לגנאי והיא גילוי הערווה [=ההליכה עירום] לא היה זה רע בעיניו ולא הרגיש את גנותו".
כלומר, האדם בתחילת בריאתו היה בשלמות שכלו והבחנתו המדעית, עד כדי כך שהוא היה כמעט במעלת המלאכים. כלומר, לא היה לו כלל את אותו הכוח הרגשני-החושני שמתעסק בתאוות, ולכן הוא לא היה זקוק לכוח ההבחנה בין רע לטוב, שהרי הוא נטה באופן טבעי אך ורק אחר שכלו ואחר ידיעת המושכלות. עד כדי כך האדם היה מנותק מתאוותיו ומיצרו הרע, עד שאפילו ההליכה עירום לא נראתה בעיניו מוזרה ומגונה, כי שימושו באיברים המוצנעים היה ככל כורח טבעי ללא להט החושניות, מחמת שקיעתו ושגייתו במושכלות ובעולם המחשבה.
בחלקו השני של המאמר נמשיך להעמיק בנושא זה, ונוסיף לבאר ולהבהיר את סודם של עץ הדעת ועץ החיים.