[דברים אלה פורסמו במבוא לסידור "מקור חיים", המנוח נפטר בליל כב באב תשס"ו].
הרב המנוח, רבי זכריה בשארי, היה איש חכם, בעל תושייה ואהבה לאדם באשר הוא אדם, בעל זקיפות קומה ועמידה של כבוד, איש חזון ומעש – תכונות אלה האירו את דרכו ואורח חייו.
רבי זכריה זכה להגיע לגבורות ואף למעלה מזה, וכבר קבע נעים זמירות ישראל, כי "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תה' צ, י). כל ימיו שמר אמונים לתורת ישראל ולמורשת אבות. הוא היה עניו, ענווה שאינה מעושה, אלא ענווה כנה ואמיתית שמקורה מאבותיו הקדומים. תורת אבותיו נשתמרה בידיו, משום שהיה מודע לכך שהיא מורשת עתיקת יומין ונשתמרה כנתינתה מפי אבותיו הקדושים.
אורח חייו של המנוח היה לחם לאכול ובגד ללבוש. ימיו ולילותיו, שבתותיו וחגיו, הגיגיו ומעשיו – קודש ללימוד התורה ושימור ערכיה הרוחניים המקוריים של מורשת אבות. את המנוח אין להספיד, חייו ומעשיו הם לימוד התורה, ובמקום שיש לימוד תורה ועשייה למען הזולת, אין מספד. המספד הוא על תקופה שעברה מעל לראשנו כמלאך גדול כנפיים והשאירה אותנו פעורי פה, תקופה שבה הרגשנו פעמי משיח.
המנוח, הרב יחיא בשארי, שהלך לבית עולמו, היה מִדּוֹר שלם של אנשי חזון ואנשי מעשה, ועלינו להתרפק על זכרם וללכת בדרכם, ולהמשיך במורשת מעשיהם תוך כדי הארת דמותם ומופת חייהם.
מה רבה אמונתו של המנוח בבורא עולם, בתורתו ובמורשת אבותיו הקדושים, נמוגו בו היופי, החן, הענווה וטוהר הלב. דמותו האירה באור חזק עד לרגעיו האחרונים. נשמתו עלתה לשמי מרומים ליהנות מזיו השכינה ולהסתופף במעלות קדושים.
הרב זכריה (יחיא) בשארי יקירנו יושב במרומים / שוקט רגוע במנוחת עולמים /
צופה אל כולנו מחביון אראלים / ובעיניך נראים כה דלים /
מביט מלמעלה בפני קרובים / ובפנים נוגים של רעים נאהבים /
רואה דמעות ובכי בעיניו / ואתה אי שם בשמים /
קיר איתנים הוא / אך דק ושקוף / מפריד בינינו כי אינך עוד גוף /
רק נפש טהורה שעלתה השמיימה / לשכון תוך עדן גן שם תמצא מנעמה.
יהי זכרו ברוך ותהא נפשו צרורה בצרור מורשת אבות.
יוסף דחוח-הלוי