אחד העניינים המורכבים בימינו הוא השימוש בחשמל בשבת. האם לאסוֹר או להתיר? ואם לאסור מאיזה טעם לאסור? ובכן, לאחר מחשבה לא מעטה, הגעתי למסקנה שיש לאסור שימוש בחשמל בשבת וזאת משום דימויו למלאכת הבערה. וביתר ביאור: כשם שאסור ליצור אנרגיה ולהבעיר אש בשבת, כך יש לאסוֹר מדרבנן ליצור אנרגיה ולהפעיל חשמל בשבת.
אין ספק שמדובר באיסור דרבנן, שהרי לא מדובר בהבערה ממש, וכידוע, מיסודות הדת הוא שאסור באיסור חמור להוסיף על הציוויים או על האזהרות והאיסורים שנאמרו בתורה.
א. ראיה מדברי הנביא יחזקאל
מעין אסמכתא או זכר לאיסור הנדון מצאתי בדברי הנביא יחזקאל בפרק א:
פסוק ד: "וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".
פסוק יג: "וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק".
פסוק כז: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב".
נשים לב, בפסוק ד נאמר שמסביב לאש יש נוגה ומתוך האש יוצא "כְּעֵין הַחַשְׁמַל"; ובפסוק יג בהמשך נזכר שוב הנוגה הזה, אך הפעם נאמר שמתוך האש "יוֹצֵא בָרָק", הוי אומר: החשמל הוא הברק, דהיינו החשמל המוכר בימינו! זאת ועוד, בפסוק כז, נערכת השוואה ברורה בין החשמל לבין האש: "כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ", כלומר יש דימוי מפורש של החשמל לאש!
אמנם, אף שאין ללמוד מפשט הפסוקים הללו שהחשמל הוא בגדר אש מן התורה, שהרי אסור להוסיף מאומה על חוקי התורה, וכן כאשר הננו באים לפסוק הלכה עלינו לפסוק אך ורק מתוך מקורות התורה-שבעל-פה – יחד עם זאת, דומני שיש ראיה ואסמכתא חזקה מאד מן הפסוקים הללו, שראוי לדַמּוֹת את החשמל לאש, ולאסור את השימוש בחשמל בשבת מדרבנן.
ב. ראיה ממכת הברד
ראיה נוספת לכך שהחשמל דומה לאש, נמצאת בפרשת וארא בעניין מכת הברד. מדברי רבנו בסוף "מאמר תחיית המתים" עולה, שהאש שהתלקחה בתוך הברד הכוונה בה היא לברקים אדירים, וכן משמע מפשט הפסוקים וכן משמע מתרגום אונקלוס שם (אך לא מדברי רס"ג).
והנה הפסוקים לפניכם (שמ' ט, כב–לד), בשתי הפְּסקות הבאות:
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַייָ נָתַן קֹלֹת [=אם היו קולות משמע שהיו רעמים אדירים, ואם כך וודאי שהיו גם ברקים עצומים ואדירים] וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה [=משמע שהאש הייתה נפרדת מן הברד, ובמלים אחרות, מדובר בברקים אדירים שנחתו על הקרקע] וַיַּמְטֵר יְיָ בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד [=הברקים נחתו על הקרקע בתוך הברד, דהיינו יחד עמו, לצד הברד] כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי [=ואם היה מדובר באש פלאית שבערה בתוך גושי הברד, מדוע נאמר: 'אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי'? וכי היה מדובר בנס או במכה שנחתה פעמים רבות על ארץ מצרים? אלא ברור, שהיה מדובר בברד טבעי ללא אש פלאית שמתלקחת בתוך גושי הברד, והנס שבו הייתה עוצמתו האדירה, וכדברי רבנן לקמן]
וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר [=ואם הייתה אש בתוך גושי הברד, מדוע לא נאמר שהברד גם שרף את ארץ מצרים?] רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְיָ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, הַעְתִּירוּ אֶל יְיָ וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים [=קולות עצומים, כלומר היו רעמים אדירים, ואם כן, בהכרח היו גם ברקים מבהילים ועוצמתיים ביותר] וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְיָ הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן [=שוב נזכרו הקולות העצומים, ושוב עולה שהיו ברקים אדירים] וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַייָ הָאָרֶץ [...] וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְיָ וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת [=שוב נזכר שהיו רעמים אדירים] וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה, וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו".
ועתה יובן מדוע רבנו כולל את מכת הברד בסוף "מאמר תחיית המתים" בקטגוריה של הנסים הטבעיים, ובעניין זה ראו: "מהו נס?", והנה מעט ממה שנאמר שם (עד סוף פרק זה):
רבנו מסביר, שאירוע ייחודי שהוא בגדר הטבע יוגדר כנס באחד משלושת התנאים הבאים או בכולם: [...] תנאי שני – וכֹה דברי רבנו בהמשך "מאמר תחיית המתים" (עמ' צט):
"פלאיות אותו האפשרי ונדירותו על כל אפשרי ממינו [אותו אירוע שביסודו הוא עניין טבעי לחלוטין, פלאי ונדיר מאד בהיקפו או במאפיינים טבעיים אחרים, עד שלא ניתן להתעלם מהם], כמו שנאמר בארבֶּה: 'לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ' [שמ' י, יד], ובַבָּרד נאמר: 'אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי' [שמ' ט, כד], ובַדֶּבר נאמר: 'וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד' [שם ו], כי ייחוד אותו האפשרי בָּעָם שנרמז עליו [בעם-ישראל או במצרִים למשל] או במקום מיוחד או במין שהמחשבה מצביעה עליו – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו".
כלומר, כאשר מדובר באירוע שהוא מפליא מאד עד שלא ניתן לעבור עליו לסדר היום: כגון שהוא ייחודי באופן מופלא במין מסוים דווקא או במקום מסוים דווקא, או שהוא פלאי באופן כללי – הרי שמדובר בנס. לדוגמה, מכת הדֶּבר שנחתה על בהמות המצרים לא פגעה כלל בבהמות בני-ישראל, וזה דבר מפליא מאד, שבתוך מדינה אחת ובתוך ערים קרובות או משותפות, כל מקנה המצרים ימותו בדבר, ואילו ממקנה בני-ישראל לא ימות אף לא אחד.
דוגמה נוספת, מכת הברד הִכתה בכל רחבי מצרים בעוצמה, אך לא פגעה כלל בתחום המחיה של בני-ישראל: "רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד" (שמ' ט, כו). ואל שתי הדוגמאות האחרונות רבנו מכַוון באמרוֹ לעיל: "כי ייחוד אותו האפשרי בָּעָם שנרמז עליו או במקום מיוחד [...] – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו". ואגב למדנו, שלדעת רבנו האש שנזכרה בשמות (ט, כד): "וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד", היא ביטוי לברקים עצומים ואדירים.
ודוגמה אחרונה, מה שאומר הרמב"ם לעיל "במין שהמחשבה מצביעה עליו", כוונתו שכל הרואה את הנס מתרשם ומתפעל בשכלו ובמחשבתו מנדירותו, כמו בארבֶּה, שלפניו לא היה כן ארבה כמוהו, ואף לאחריו בכל מהלך ההיסטוריה לא יהיה-כן. ואל דוגמה זו מכַוון רבנו באמרוֹ לעיל: "כי ייחוד אותו האפשרי [=שבגדר הטבע] [...] במין שהמחשבה מצביעה עליו [דהיינו שהמחשבה מתפעלת מעוצמתו ומנדירותו] – הוא מפלאיות אותו האפשרי ונדירותו".
ג. פרטי דינים בעניין השימוש בחשמל
לאחר שהוּכח שכתבי-הקודש מדמים את החשמל לאש, נראה ברור שיש לאסור שימוש בחשמל בשבת משום דימויו למלאכת הבערה, וכמו שהוּסבר ונאמר לעיל: כשם שאסור ליצור אנרגיה ולהבעיר אש בשבת, כך יש לאסוֹר מדרבנן ליצור אנרגיה ולהפעיל חשמל בשבת.
ברם, אין ספק שמדובר באיסור דרבנן, שהרי רק הבערת-אש נאסרה בתורה, וכידוע, מיסודות הדת הוא שאסור באיסור חמור להוסיף על הציוויים או על האזהרות והאיסורים שנאמרו בתורה. כמו כן, הואיל והשימוש בחשמל מוגדר כאיסור דרבנן בלבד, עלינו להבין שיש לצמצם את האיסור הזה ככל שניתן, דהיינו לאסוֹר אך ורק את מה שדומה מאד למלאכת הבערה, שהרי הכלל הוא: כל ספק דרבנן להקל, ואסור להעיק על בני האדם לחינם ולהחמיר בדינים שיסודם באיסורי דרבנן בלבד. לאור זאת נראה לי ברור, שיש לאסור אך ורק שימוש בחשמל אשר דומה מאד למלאכת הבערה, כגון חשמל שיוצר אור או חום משמעותיים וכיו"ב.
כמה דוגמאות לעניינים אשר נשאלתי בהם ואשר לפי דעתי אפשר להקל בהם:
א) שימוש במעלית – עיקר השימוש במעלית בשבת יוצר פעולה מכאנית אשר אין בה הפעלת אור או חום. לכן נראה לי שניתן להקל בדיעבד כאשר אין כל דרך אחרת. כלומר, נראה לי שניתן להקל ללא שום חשש והיסוס כאשר מדובר בזקן או בילדים קטנים מאד, אך המבוגרים שמסוגלים לעלות ברגליהם יעלו ברגליהם וכך גם יקיימו מצוה במה שיועילו לבריאותם.
ב) הפעלת חיישנים – אין צורך להחמיר ולכסות חיישנים שונים, כגון בחדרי בתי המלון, אלא-אם-כן החיישנים הללו מפעילים אור גדול ומשמעותי (לא רק נורה קטנה), אשר אפשר לדמותו להבערת אש אשר מפיצה אור. ויתרה מזאת, האדם איננו מתכוון להפעיל את החיישנים הללו ואין לו שום עניין בהפעלתם, ואף שמדובר ב"פסיק רישיה", דהיינו בפעולה בלתי נמנעת, אין להחמיר כאמור, שהרי מדובר בנורה זעירה מאד שאין לה שום משמעות מבחינת אור.
אגב, ההבדל בין נורת החיישנים לנורת הכפתור של המעלית הוא, שבמעלית האדם לוחץ מיוזמתו על הכפתור ומעוניין בהפעלתו והדלקתו, לעומת הפעלת החיישן אשר איננה נעשית בכוונת מכוון כלל, ואין לאדם שום עניין או תועלת מכל סוג שהוא בהפעלת החיישן.
ג) כיבוי מכשירי חשמל בשבת – לעתים נדלקים מכשירי חשמל בשבת, כגון טלביזיה או רדיו, או ששוכחים לכבות את האור של המקרר. ובכן, לדעתי אין צורך להסס בעניינים אלה כלל, מכיוון שמדובר באיסור דרבנן, יש כוח לרבנן לאסוֹר ולהתיר, וברור לי שבעניינים כאלה חכמים ע"ה לא היו אוסרים לכבות מכשירי חשמל, אשר מפריעים ומטרידים ממצות עונג שבת.
ד) לימוד תורה מתוך מחשב – והוא הדין ללמוד תורה מתוך מחשב בשבת, דומני שחז"ל היו מתירים ללמוד תורה מתוך מחשב, כי כמו בנקודה הקודמת, מדובר באיסור דרבנן, ויש לחכמים מרחב תמרון לאסור ולהתיר כפי ראות עיניהם וכפי הצרכים והתועלת. אמנם, במקרים רבים חז"ל לא חילקו בגזירותיהם, אך ספק דרבנן להקל, ואין צורך להחמיר ולהחליט שהסנהדרין הייתה אוסרת באופן גורף להשתמש בחשמל בשבת – ובמיוחד שמדובר במצות תלמוד תורה, שהיא כנגד כל המצוות כולן, והיא לפי חכמים התכלית והייעוד של המנוחה ביום השבת.
"לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג).
ד. ומה בעניין בישול בחשמל?
נשאלתי כך: אם בישול בחמה מותר לכתחילה, ובישול בתולדות-החמה אסור מדרבנן, מה יהיה דינו של בישול בחשמל בשבת? תשובה: הואיל והחשמל דומה לאש, גם מבחינה תורנית וכפי שראינו במאמר לעיל, וגם מבחינת להט עוצמת החום הגדולה, נראה ברור שיש לאסור לבשל בחשמל, ואין לדמות את חום החשמל לחום השמש. והוא הדין לחשמל שיוּצר באמצעים סולאריים, הואיל וסוף-סוף הוא עתה חשמל, הוא דומה לאש. ולמה הדבר דומה? לקוצים וקמה שהתלקחו מחום השמש, וכי מי שיבשל עתה באש הזו ייחשב כמבשל בתולדות-חמה?
אמנם, מי שיבשל בחום החשמל אינו חייב מן התורה (כמו במיקרוגל), אך יש להכותו מכת מרדות. ברם, אם באמצעות אנרגיית החשמל נוצרה אש ממש, המבשל בה חייב מן התורה, לדוגמה: כיריים חשמליות שנוצרה בהן אש שכנוסה בברזל – המבשל בהן חייב מהתורה, וראיה לכך מהלכות שבת (יב, א): "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים – הרי זה תולדת מבעיר, וחייב". כלומר, אם אדם חימם ברזל כדי להפיק תועלת מחומו – הרי זה תולדת מבעיר וחייב. ובמלים אחרות, החשמל יצר אש שהמבשל עליה חייב, ולכן מדובר באיסור תורה.
והנה ראיה נוספת מן ההלכה הבאה שם: "המכבה כל שהוא – חייב [...] אבל המכבה גחלת של מתכת – פטור, ואם נתכוון לצרף – חייב, שכן לוטשי הברזל עושים: מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה". כלומר, כשכיבוי הגחלת נועד להפיק תועלת מחומה – דין גחלת המתכת כאש.
ברם, כאשר אין מטרה למכבה ליהנות מחומה, אלא להסיר נזק מעל דרך שבוקעים בה רבים, אין לגחלת של מתכת דין של אש מן התורה, ומותר לכתחילה לכבות את גחלת המתכת הזו בשבת: "ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים" (שם).
"יְהִי יְיָ אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ, לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ" (מ"א ח, נז–נח).