בעולם האורתודוקסי בימינו פשט המנהג להפריד את המיטות בימי הנידה ושבעת ימי הנקיים. עד-כדי-כך פשט וחדר מנהג זה עד שצאצאי המינים החליטו שכל מי שלא נוהג בו הוא "לא יהודי", שהרי הם החליטו שרק מיטה זוגית שניתן להפרידה היא בגדר "מיטה יהודית", משמע, שכל מיטה שלא ניתן להפרידה ולהתאימה לחומרתם היא "מיטת גויים". מגמה זו, להפוך לגויים ולבועלי נידות את כל מי שלא אוחז בחומרותיהם הפרו-נוצריות היא מגמה עתיקת יומין, וכבר תיארתי אותה בספרי "אפיקים להרמב"ם", בעניין חומרת "פולטת שכבת זרע".
"מיטה יהודית" היא אפוא דוגמה נוספת להחדרת חומרותיהם הפרו-נוצריות של המינים וצאצאיהם לתוך דת האמת, והדרך להחדרתה הינה באמצעות הפצת ההזיה שכל מי שלא נוהג בחומרותיהם הוא בגדר "לא יהודי". "מיטה יהודית" היא גם דוגמה נוספת לשמירת הדת החיצונית, כלומר, הם מתהדרים בהקפדה על דיני נידה ושמירה על טהרה כלפי חוץ: הטהרה והקדושה נישאות בפיהם ובגרונם, אך צחנת טומאתם המחשבתית בוקעת ועולה לשמים.
***
במאמר זה אבקש להשיב על השאלה: האם יש לחומרה זו מקור אמיתי בחז"ל וברבנו?
נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות איסורי ביאה (יא, יח–יט):
"ואסור לו לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, ואף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו. ולא יקרב לה, ולא ייגע בה אפילו באצבע קטנה [...] ולא ייגע בבשרה, מפני הרגל עבירה".
ובכן, מהלכה זו עולה בבירור שאין שום חיוב להפריד מיטות בזמן הנידות ושבעת ימי הנקיים, וכל מה שלא נאסר במפורש – מותר הוא. אמנם, ניתן להחמיר, אך בשום פנים ואופן לא להפוך את החומרה לעיקר הדין, כי בזה מסלפים ומעוותים את התורה-שבעל-פה, ומוציאים לעז על חכמי האמת ע"ה אשר לא נהגו בחומרה זו, כאילו מיטותיהם לא היו מיטות יהודיות...
ועתה נעבור לעיין בחמש ראיות והוכחות לדברינו מתוך ההלכות שהובאו וחוברו לעיל:
ראיה ראשונה
בראש ההלכה נאמר כך: "ואסור לו לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, ואף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו". משמע בבירור שכל האיסור הוא "לדבוק בה" דהיינו שיש נגיעה ביניהם, אך אם אין נגיעה ביניהם מותר לאיש ולאשתו לישון יחדיו על מיטה רחבה. ומאין הנני יודע שהמלים "שידבק בה" אוסרות מגע ממש? ובכן, בהמשך ההלכה לעיל נאמר: "ואף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו", ואם המלים "שידבק באשתו" לא אוסרות מגע ממש אלא אפילו קרבה כלשהי, מדוע יש צורך להדגיש: "ואף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו"?
ובמלים אחרות, אם נתייחס למלים "שידבק באשתו" כאל איסור קרבה ולא איסור מגע, עולה שאסור לאיש להתקרב לאשתו ואפילו כשהם לבושים בגדים מלאים! ואם אכן הייתה חומרה שכזו, היינו מוצאים גדר הלכתי לקרבה הזו, דהיינו למרחק שעל האיש להתרחק מאשתו.
לעומת זאת, אם נבין את המלים: "שידבק בה" כאוסרות מגע ממש, כל ההלכה פשוטה וברורה: אסור לאיש לגעת באשתו בימי נידתה ובשבעת ימי הנקיים, ואפילו מעל לבגדיה.
ראיה שנייה
לכאורה, מהמשך ההלכה עולה שאכן אסור להתקרב לאשתו ולא רק לגעת בה, שהרי נאמר בהלכה: "ולא יקרב לה", אולם, אם המלים "ולא יקרב לה" נועדו לשלול קרבת מקום, מדוע יש צורך להוסיף ולומר: "ולא ייגע בה אפילו באצבע קטנה"? והלא זה מיותר לחלוטין, שהרי אם אסור להתקרב לאשה, ברור כשמש שאסור לגעת בה! מהי אפוא הקרבה הזו האסורה?
ובכן, נראה שכוונת חז"ל ורבנו באמרם "ולא יקרב לה" היא לאסור התנהגות של שחוק וקלות ראש שעלולה ללבות את היצרים, וכמו שפוסק רבנו בהלכות דעות (ג, יד): "לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה".
ודברים דומים אומר רבנו בפירושו למשנה (סנהדרין ז, ד):
"וכן המצחק עם אחת העריות, והשחוק עמה והקריצה בעין לשם תענוג כל זה אסור והעושה אותם חייב עליהם מלקות, והם כולם כלולים בתוך שני לאווין האמורים בתורה, האחד הוא אמרו יתעלה: 'לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' [ויק' יח, ו], כאילו אמר: התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגילוי ערווה, וכך פירשוהו עליהם השלום: לא תקרבו ולא לגלות ערוה. והשני אמרוֹ: 'לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת' [ויק' יח, ל], ואלו שאמרנו ודומיהן נקראין חקות התועבות".
נראה שהלאו השני שרבנו מזכיר לעיל לא נוגע לענייננו אלא למעשים חמורים בהרבה, אשר אותם רבנו מפרט בפירושו הארוך למשנה שם, ואין צורך לדון בהם כעת. ברם, הלאו הראשון שנזכר: "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה", ושאותו פירשו חכמים לעיל: "התרחקו מדברים המקרבים והמרגילים לגלוי ערווה, וכך פירשוהו עליהם השלום: לא תקרבו ולא לגלות ערוה", נוגע בהחלט גם לאשתו נידה (וכן בשבעת ימי נקיים), שהרי בתורה שם נאמר: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויק' יח, יט), משמע שאסור לנהוג בקלות ראש עם אשתו נידה.
ראיה שלישית
כמו כן, אם דברי רבנו באמרוֹ: "ולא יקרב לה" נועדו לאסור קרבת מקום, מדוע בסמוך בהלכה הבאה רבנו מוסיף: "ולא ייגע בבשרה מפני הרגל עבירה"? שהרי כאמור, אם נאסרה אפילו הקרבה במקום, מדוע יש צורך להוסיף ולהזהיר על קרבת מגע? ברור אפוא, שמותר לאיש להתקרב לאשתו מבחינת קרבת מקום, וכל האיסור הוא קרבת מגע ואפילו על-גבי הבגדים.
ואם תתמהו, והלא רבנו אסר לעיל על האיש לגעת אפילו בבגדי אשתו, באמרוֹ: "ואסור לו לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, ואף-על-פי שהיא בכסותה והוא בכסותו", מדוע אפוא רבנו מוסיף ואומר: "ולא ייגע בבשרה מפני הרגל עבירה"? ובכן, נראה לי שהאיסור לגעת בבגדי אשתו הוא אך ורק בדרך של חיבה כאשר שניהם שוכבים במיטה ומתחבקים וכיוצא בזה, אך אם הבעל רוצה להסב את תשומת לבה של רעייתו שהאוטובוס הגיע או שתתבונן בדבר מה, מותר לו לכתחילה לגעת בבגדיה כדי להסב את תשומת לבה לאותו דבר. כלומר, הנגיעה מעל הבגדים שנאסרה היא אך ורק נגיעת חיבה, נגיעה שגורמת לאיש "לדבוק באשתו", אך נגיעה מעל הבגדים שנועדה לכל עניין אחר אינה אסורה, ודי להיזהר בחומרות שהחמירו עלינו.
לעומת זאת, נגיעה בבשרה של אשתו נידה לכל מטרה שהיא – אסורה.
ראיה רביעית
אם אכן דברי חז"ל ורבנו לעיל באמרם: "ולא יקרב לה", נועדו להחמיר ולשלול קרבת מקום – מדוע הם התירו לאשה לעשות את כל המלאכות שהיא עושה לבעלה גם בימי נידתה ובשבעת ימי הנקיים? והנה ההלכה בעניין זה לפניכם (שם, הלכה יט, ודילגתי עליה לעיל):
"כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו – גזירה שמא יבוא לידי עבירה. ומפני זה לא תאכל עימו, בקערה אחת [...] ומותר לאישה להתקשט בימי נידתה, כדי שלא תתגנה על בעלה".
כמו כן, אם אסור לאיש להתקרב לאשתו כשהיא נידה, מדוע מותר להם לאכול יחדיו שלא מקערה אחת? ומדוע מותר לאשה להתקשט בימי נידתה? והלא חומרת קרבת מקום הרבה יותר גדולה מאשר חומרת ההתקשטות בימי הנידה, ואם חכמים ורבנו היו אוסרים קרבת מקום, ברור שהם היו אוסרים על האשה גם להתקשט בימי נידתה ובשבעת ימי הנקיים.
ראיה חמישית
ואולי גדולה מכולן: היכן נאמר בהלכה שיש לישון על מיטות נפרדות? והאמת שדי בזה, אלא שהמינים וצאצאיהם עיוותו וזייפו את דתנו והשליטו את חומרותיהם הפרו-נוצריות ביד חזקה וברגל גסה, עד שנזקקתי להאריך בהוכחת היתר שמעיקרא כלל לא היה צורך להוכיחו.
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).