כידוע, מסכת אבות עוסקת בענייני מוסר, והיא אחת המסכתות הנלמדות ביותר במהלך הדורות. ברם, למרות פרסומה ותפוצת לימודה, ר' יהודה הנשיא שחיבר את ששת סדרי המשנה, לא סידר את מקומה באחד משלושת הסדרים הראשונים, אלא לקראת סוף הסדר הרביעי הוא סדר נזיקין. ויש לשאול: מדוע היא נסדרה כל-כך מאוחר למרות חשיבותה ותפוצתה הרבה? רבנו הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, מבאר מדוע מסכת אבות נסדרה סמוך למסכת סנהדרין (=בית-הדין-הגדול), ומשם עולה התשובה לשאלתנו (עמ' טז):
"כדי להשמיענו במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה [=עליהם השלום] כדי שנלמד מהם מבחר המידות, והדיינים זקוקים להם יותר מכל אדם, כי אם לא יִלְמַד ההמון מוסר אין הדבר מזיק לַכְּלָל [=לכלל החברה], ולא הזיק [הסכל] אלא לעצמו בלבד [ולסביבתו הקרובה], אך אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס הרי הוא אובד ומאבֵּד את [כל] העם בנזקיו".
א. גורם הרעות הגדול – האדם עצמו!
מדברי רבנו לעיל אנו לומדים עקרון חשוב: כאשר אדם מזניח את נפשו ומאפשר למידות הרעות לפשׂוֹת בקרבו ולשלוח את גרורותיהן אל נימי נפשו העדינים, הוא גורם רעה גדולה בראש ובראשונה לעצמו, שהרי כל טובה שאדם עושה תצמיח לו טובה וכל רעה שאדם עושה תמיט עליו רעה (מי שעושה טוב או רע – לעצמו), והנה דברי רבנו במורה (ג, יב):
"והמין השלישי מן הרעות [שיש בעולם] הוא מה שיארע לאדם ממנוֹ, [כלומר] מפעולתו הוא עצמו [...] ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם [כלומר ממה שהם גורמים לעצמם] [...] ועל המין הזה מן הרעות אמר שלמה: 'אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ' [מש' יט, ג]. ומין זה נספח לכל המגרעות [פירושו של דבר, מקור המין השלישי הזה של הרעות, שהן רוב הרעות שבעולם, הוא המידות הרעות של האדם], כלומר לגרגרנות [=להפרזה] באכילה ובתשמיש [=ביחסי המין] [...] ויהיה זה [=ההפרזה באכילה ובתשמיש] סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים".
כאשר אדם מן היישוב נוהה אחר תאוות לבו, הנפגעים המרכזיים ממידותיו הרעות הם: הוא עצמו, בני משפחתו וסביבתו הקרובה. ברם, כאשר הדיין הולך בדרך רעה ונפשו מושחרת במידות רעות – הנזק עצום, הואיל ובשחיתותו קיים זרע של פורענות לחברה בכללותה, שהרי הדיין משפיע בפסקי דינו על החברה כולה: שחיתותו המידותית של הדיין הסכל תַּטֶּה את לבו על נקלה לעוות את האמת והצדק, ויתרה מזו, נפשו העכורה תורגל לשקר ולכזב, וכפי שכותב הרמב"ם ב"ספר המצוות" ביחס לאיסור להניח מכשול לפני עיור (ל"ת רצט):
"ולאו [=ואיסור] זה אמרו [חכמים], שהוא כולל גם מי שמסייע לדבר עבירה או גורם לה, לפי שהוא [=המכשול] בא לאותו האדם שסימְּאה התאווה את ראייתו ונעשה עיוור [=אינו יכול לזהות עוד את מגרעת התאווה והיא נראית לו כדבר חיובי]". כלומר, מי שנוהה אחר התאוות ונעשה עיוור לאמת, קרוב לוודאי שלא יוכל לראות אותה גם אם ינסה להשיגה; והואיל וטבעו הושחת, לבו יִטֶּה מעל האמת גם אם היא תוצב לפניו במלא עוזה ובהירותה.
עוד למדנו מדברי רבנו, כי מי שסימאה את עיניו תאוות הבצע, ונוטל ממון רב בעבור פסיקת דינים או בעבור שׂררה רבנית, נעשה עיוור לאמת! ואף אם האמת תוצב לנגד עיניו במלוא עוזה ובהירותה הוא כבר לא יוכל לזהותה – "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא [=אף שהאור בהיר] בַּשְּׁחָקִים", ואף ידמה לו שדרכו היא דרך האמת והצדק ויתרץ בכל מיני טצדקי או כלשון רבנו "בראיות קלושות" (אף שהוא פסול מלדון בנטילת שכר בעבור שׂררתו שהרי הוא נוגע בדבר), את לקיחת הממון וההנאה מכבוד התורה, והנה דברי רבנו בפירושו לנדרים (ד, ג):
"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון התאווה ורדיפת התקציבים.
בהמשך דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' טז), הוא מתאר את העקרונות החשובים ביותר שהדיין צריך לשים לנגד עיניו, וזניחת התאוות הוא החשוב שבהם: "ולא ירדוף אחר המנוחות והתענוגות כדי שלא יופקרו זכויות בני אדם, ויכבשוהו התאוות [...]. ולא יאהב את השׂררה [...]. וראוי לדיין שלא ירבה ברדיפת תאוות העולם ואהבת הממון וההתרברבות, כמו שאמר הכתוב: 'שֹׂנְאֵי בָצַע' [שמ' יח, כא]". כלומר, כאשר התאוות כובשות את לב הדיין הוא נעשה עִוֵּר לאמת, והדין יהא מופקר מעתה לשרירות לבו הרע ולגחמתו ההפכפכה.
ב. עקרונות נוספים לדין צדק
הרמב"ם מציין בהקדמתו שם שלושה עקרונות נוספים אשר הכרחיים לדין צדק:
א) הראשון הוא מגרעת עינוי הדין – אמנם, אף שאין לחרוץ משפט אלא במתינות ולאחר שמיעת בעלי הדין וכל העדויות, כאשר נסתיים ההליך המשפטי יש לפסוק את הדין מיד, וכֹה דברי רבנו שם: "אל ימהר [הדיין] לחרוץ משפט [...] וגם לא יאריך את הדיון [...] וזה הוא הנקרא עינוי הדין [...] ולא יכביד, כלומר על ידי קביעת זמנים רחוקים לדיון. ויניח לבעל הדין להגן על עצמו אף אם יהיו דבריו ארוכים וטיפשיים. ואם כפי טענותיהם [של בעלי הדין] [...] אי אפשר לעשות כן [כלומר פשרה] – אז יחליט ויפסוק הדין מיד".
ב) השני הוא מגרעת רוממות הדיין ונפיחותו מחשיבות מעמדו – "ולא יקל עצמו בפני ההמון [...] וגם לא יִבָּדֵל [=יתרחק] מהם יותר מדי כדי שלא יֹאבד החלש". כלומר "שמתוך רוממות הדיין עד שאי אפשר להגיע אליו יתרבו בעלי זרוע והאלמים ביודעם שאותם הנעשקים והנדכאים לא יוכלו להגיע אל השופט ואין מי שידון דינם" (קאפח שם).
ג) והשלישי הוא מגרעת עורכי הדיינים – אחד מגורמי עיוות הדין הוא עורכי הדיינים, מפני שהם אינם שואפים לדין צדק, אלא להיטיב עם לקוחותיהם הפושעים בכל דרך אפשרית, ולשם כך כל האמצעים כשרים. מזאת מזהיר רבנו בפירושו למשנה שם: "ויַרבה [הדיין] לחקור את העדים, וייזהר בעת החקירה שמא יִלְמְדוּ [בעלי הדין] מתוך דבריו דבר שיעזרֵם על רצונם [=להשיג את מטרתם]. ולא ילמֵד טענות לבעלי הדין והוא הנקרא עורכי הדיינים".
ג. היעד: חשיפת האמת
מטרת בתי הדין ובתי המשפט לפסוק דין-צדק עשויה להתממש אך ורק בחשיפת האמת, וזו חשובה מאד לקיום חברה בריאה ומאושרת, כי כאשר נעשה עוול לאדם עלול להיגרם לו בכך צער ויגון עצומים ונוראים, אם חלילה לא יהיה מי שיציל אותו מיד עושקוֹ וייתן מזור לנפשו. נפשו של הנעשק נרמסת ונאנקת תחת רגלי העושק הרמאי והרשע שמגחך בתוך לבו בראותו את המערכת המשפטית רופסת ומקרטעת, ולעתים אף איננה רוצה להבין שרחמנות כלפי פושעים משמעותה אכזריות ישירה וגסה כלפי החברה בכללותה. ולכן, התנאי הראשון לחברה בריאה ומאושרת הוא מערכת משפט נקייה ומוסרית באמת (לא מוסר ההבלים של החברה המערבית "הנאורה", ולא מוסר ההבלים של הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית).
לאור עקרונות דין הצדק שהזכרנו לעיל עולה, שעל מערכות המשפט בימינו לעשות כברת-דרך גדולה מאד כדי לדון דין צדק; ובעיקר עליהן להרחיק מקרבן אינטרסים זרים שעלולים להפיל אותן לתהום התאוות והמידות הרעות, ואלה כאמור, גורמים בסופו-של-דבר גם לעיוות הדין ולהפניית עורף לאמת ולצדק. יהי רצון שנזכה לשוב לדרך האמת, ואז ישובו אנשי אמת לשפוט את עמנו בדין אמת, ונסו יגון ואנחה ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה.
"לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" (יש' כח, יד). "שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ" (מיכה ג, ט).