שחיתות מאושרת מהי?
נביא שתי דוגמאות מאלה שהצליחו לראות אור בעיתונות היומית.
ידיעה מעיתון "הארץ" מיום 29.3.71:
"מר י' פלד, מי שהיה מנכ"ל חברת החשמל, קיבל בעת פרישתו מן העבודה לפני כשלוש וחצי שנים, סכום של כ-120,000 ל"י בעבור ימי חופשה שהצטברו לזכותו. כן קיבל מר פלד לא מכבר הפרשי שכר לשנתיים האחרונות בסכום נוסף של כ-22,000 ל"י.
על תשלום סכומים אלה למר פלד החליטה ועדה בת שני אנשים מבין חברי מועצת המנהלים: עו"ד א' מירון וד"ר פ' שטיאנסני, שהוקמה ביוזמתו של מר פלד על-ידי יו"ר מועצת המנהלים מר יהודה שערי. הדבר נשמר בסוד וגם חברי ההנהלה לא ידעו על כך בזמנו.
כן נודע, כי מר פלד מקבל פנסיה בסכום שנתי של כ-45,000 ל"י בהתאם למשכורתו האחרונה שהועלתה במיוחד לצורך זה במידה ניכרת. עוד נמסר, כי לרשותו של מר פלד עומדת מכונית מטעם החברה עם נהג, בנימוק של הצורך להסעה לישיבות מועצת המנהלים של החברה, שהוא חבר בה, וכן לישיבות אחרות. נודע, כי גם מר יעקב חושי, מי שהיה מנכ"ל החברה עד סוף 1971, תובע תשלום פיצויי פרישה מוגדלים בסכומים דומים לאלה ששולמו למר פלד".
בעיתון "דבר" מתאריך 23.3.72, אנו מוצאים את הידיעה הבאה:
"משרד הדתות אישר תשלום גמלאות גדול בהרבה מהמקובל לרב יעקב ויינשטיין, מי שהיה יו"ר המועצה הדתית בירושלים. נודע כי אושר לרב ויינשטיין תשלום גמלאות בגובה של 70 אחוז לשנה ממשכורתו, אף שהיה בתפקיד ארבע שנים בלבד.
דובר משרד הדתות א"ע דרוק אמר לי אתמול, כי ליו"ר העוזב של המועצה הדתית בירושלים, אושרו אמנם 'פיצויים מוגדלים', ואמר כי ועדה מורחבת לענייני גמלאות, שבראשה עומד מנכ"ל משרד הדתות, אישרה את גובה התשלום.
הרב ויינשטיין שירת בתפקיד יו"ר המועצה הדתית ארבע שנים. גורמים במשרד הדתות הביעו אתמול דעה, כי תשלום הפיצויים שאושר לו גבוה מהמקובל ו'אינו סימפטי'.
פקידים בעיריית ירושלים מקבלים 2 אחוזים לשנה ממשכורתם, לפי מספר שנות עבודתם, וראש עיר מקבל 6 אחוזים ממשכורתו לשנה, ומובאות בחשבון תקופות עבודה, שבסיומן לא קיבל תשלום גמלאות".
דוגמה שלישית לשחיתות ואי-צדק חברתי משווע ימצא הקורא בטבלה הבאה: טבלת תוספת משכורת נטו לפי מצב משפחתי – המדברת בעד עצמה. הטבלה מראה את התוספת, שמקבל שכיר כתוצאה מהנמכת שיעור מס ההכנסה ומביטול מלווה החיסכון – וממנה אנו למדים באופן ברור שתכליתם של השינויים "להעשיר את העשירים ולקפח את העניים".
בטבלה ניתן לראות בעמודה מימין את המשכורת נטו, ומשמאלה עמודות שבהן מובאות התוספות (מימין לשמאל): לרווק; לנשוי בלי ילדים; לנשוי + ילד אחד; לנשוי + שני ילדים; לנשוי + שלושה ילדים; לנשוי + ארבע ילדים; ולנשוי + חמשה ילדים.
מטבלה מאלפת זו יוצא, שאם אתה משתכר 600 ל"י לחודש והנך רווק, אתה מקבל 21.1 ל"י לחודש יותר, אך אם אתה משתכר את אותו הסכום והנך אב לחמשה ילדים אתה לא מקבל מאומה. אב לחמשה ילדים, המרוויח 800 ל"י לחודש, יזכה לתוספת של 26 ל"י, אך אב לשלושה ילדים המרוויח 3000 ל"י לחודש, יזכה לתוספת גדולה פי שלושה ויותר – 88.6 ל"י לחודש! למי שיש לו – נותנים, למי שיש לו יותר – נותנים יותר, ולמי שאין לו – אין נותנים כלום!
שחיתות מאושרת למחצה – מהי?
עד כאן שחיתות ואי-צדק חברתיים מאושרים – על כל פנים אלה הנראים לעין. ומה עם שאנו מכנים שחיתות מאושרת למחצה? במשך החודשים האחרונים היינו עדים לגל גועש של גילויים מזעזעים של שחיתויות, מעילות באמון וברכוש ציבורי. התעשרות בלתי-פוסקת על חשבון מיעוטי היכולת – בני עדות המזרח. וסימנים מדאיגים של זלזול בדעת הקהל מצד שרים, תתי-שרים ועוד. עוד נדבר על "שערוריית פרידמן" – אך ברצוננו להזכיר כאן את מה שאירע לפני מספר חודשים במזכירות מפלגת השלטון – עת שקמה הגב' שולמית אלוני והאשימה את שר המשפטים – לא פחות! – שהוא לא אמר אמת, כשטען שאין לו קשר עם מרדכי פרידמן וחברותיו למיניהן. שולמית אלוני אף הרחיקה לכת וקמה והשליכה אתגר לשר המשפטים שפירא, שיתבע אותה לדין על הוצאת דיבה. ומה הייתה תגובתו של השר הישראלי, הממונה על משפט וצדק? שתיקה גמורה! שתיקה שהיא כמו הודאה באשמה הכבדה, בה האשימה אותו חברת מרכז מפלגתו שלו!
ומה שנאמר בקשר למר שפירא כוחו יפה גם לסגן שר האוצר מר צבי דינשטיין, אשר היה האחראי הישיר למר פרידמן ולאופן ניהולם של עסקיו המפוקפקים. גם סגן שר האוצר וגם הממונה עליו, שר האוצר פנחס ספיר בכבודו ובעצמו, גזרו על עצמם "שתיקה רועמת" כלפי האשמות מפורשות והמפורשות פחות שהציבור הטיח כנגדם בשפע.
אין לנו ולא כלום נגד מרדכי פרידמן – שכל אשמתו הייתה בכך, שהצליח לרכב על הגל הגועש של שחיתות ואנדרלמוסיה מוסרית מלמעלה. ככל שייראה הדבר מוזר, אין לנו גם טענות נגד ועדת ויתקון – שקבעה שאין לפטר את פרידמן מתפקידו, שכן אילו הייתה ועדת ויתקון מחליטה שיש לפטר את פרידמן, היה עליה גם להמליץ על פיטוריו של דינשטיין ועל חקירת מידת אחריותו של הממונה עליו. הוצאת פסק-דין מרשיע על פרידמן היה דינו כדין הוצאת פסק-דין מרשיע על הממסד האשכנזי הישראלי כולו – וזה לא יכלה ועדת ויתקון להרשות לעצמה לעשות.
ומה שאמרנו אודות פרידמן אנחנו יכולים לומר במצפון נקי על כל גילוי של שחיתות בחלונות הגבוהים. הציבור הישראלי, שבמשך למעלה מעשרים שנה נתן אמון בשולטיו, התחיל סוף סוף להתעורר – ומאחר ושנת בחירות באה עלינו לטובה, התחיל הממסד עצמו להרגיש שאין באפשרותו להלעיט את הציבור עד לאחרית הימים. ברם, טבעם של דברים הוא כך שממסד, כמו הממסד הישראלי – שהתרגל במשך שנים לצייתנות מדהימה מצד הציבור – אינו מסוגל לתקן את עצמו מבלי שלמעשה יחסל את עצמו. מכאן נובעת מבוכתו של הממסד – ומכאן נובעת עקשנותו להמשיך וללכת בדרך בה הלך במשך כל השנים – ולהמשיך וללכת בה עד הלום!
על כן אין זה מפליא לראות, שהממסד הישראלי עומד בחוסר אונים מוחלט כשהר-געש גועש מתחת לרגליו ממש; אין זה מפליא אותנו כלל וכלל לקרוא בעיתון כמו "ידיעות אחרונות", מאת סופרו המדיני אריה צימוקי, ששרים בממשלה ומנהיגים אחרים של המדינה, פשוט אינם יודעים מה לעשות בקשר לפער החברתי-כלכלי ההולך ומתרחב מתחת לעיניהם – שאין הם מסוגלים לחשוב על דרכים חדשות העשויות להוליך לתיקון העיוותים החברתיים-כלכליים שהם רואים היטב היטב...
עד כה חשבנו – קיווינו יותר נכון – שישועה יכולה לבוא מן הממסד הישראלי הנוכחי שהוא על טהרת הציונים המזרח-אירופיים, שנולדו וגדלו בעולם שכולו קיפוח ואפליה. עלינו לומר, שתקוותנו נדעכת והולכת: ממסד המתנהג לפי שיטת "אחרי – המבול", אינו מסוגל לתקן את עצמו, שלא לדבר על תיקונים חברתיים מרחיקי-לכת.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון מג–מד, סיוון תשל"ב, עמ' 2, 5.
[בעמ' 5 שם, מובאת מודעה שכתב אבי מרי יוסף דחוח-הלוי הי"ו, בעניין הועדה לגילוי ילדי תימן הנעדרים, ומכיוון שהופיעה באותו העמוד ראינו לנכון לשלבה כאן]:
מה נעשה בעניין עשרים-ושניים ילדי תימן הנעדרים?
הועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים, חידשה בימים אלה את פעילותה לגילוי עקבותיהם של ילדי תימן האבודים, והיא עומדת להגביר את לחצה על המשטרה ועל ועדת השירותים של הכנסת. כמו כן, היא עומדת לעורר את דעת הקהל על שפרשה כאובה זו עדיין לא באה על סיומה.
כזכור, המליצה בזמנו ועדת החקירה של הכנסת לחקור בדבר גורלם של עשרים ושניים הילדים הנעדרים הללו, שעקבותיהם הובילו לחוץ-לארץ.
הוריהם של הילדים הנ"ל הבליגו זה שנים אחדות, מתוך תקווה וציפייה שהמשטרה תפעל בנדון ותאתר את עקבות יקיריהם, אבל האדישות של הנוגעים בדבר הינה ממש מזעזעת, וההורים עומדים לחדש את מאבקם לתיקון המצב, שהפך לבלתי נסבל לגביהם, שגוזל את מנוחתם ומורט את עצביהם.