בוויכוח בו שרויה הציבוריות הישראלית מאז הופעת "הפנתרים השחורים" על הבמה החברתית-מדינית שלנו, נשמעו דעות רבות ומגוונות. הדעה השגורה ביותר עד כה הייתה, שעל הממשלה לשנות את סדר העדיפויות שלה במישור הכלכלי-חברתי: דהיינו, להקצות סכומים גדולים יותר מתקציב המדינה לפתרון אותן הבעיות החמורות והדחופות, שהביאו לתופעה האחרונה לה קוראים "הפנתרים השחורים". זעקתם של צעירים חסרי-כל משכונות העוני של ירושלים: "עלייה – כן, אך לא על חשבוננו", במידה ידועה ביטאה נאמנה את דעותיה של אסכולה זו של משקיפים, אשר כללה אחדים ממיטב העוסקים בבעיות החברתיות המרחפות בחלל עולמנו.
אין אנו יודעים בבטחה מה גישתה האמתית של הממשלה לנושא חמור ודוחק זה, פרט להודעות סתמיות על הקצבת כמה מיליונים של לירות ישראליות, ודיבורים מעורפלים על "תכנית חומש" לפתרון בעיית הדיור של זוגות צעירים ודיירי שכונות-עוני. כל מה ששמענו מפיהם של שרי הממשלה הנוגעים בדבר היו דיבורים על "ביריונות", "השתוללות", והתופעה החמורה של "אלימות". ראש הממשלה שלנו הגברת גולדה מאיר אף הרחיקה לכת ודיברה בנימה האימהית מאד המיוחדת לה על "ידיים יהודיות", בהביעה צער ותמיהה על כך, שידיים יהודיות כאלה יכלו להשליך בקבוקי מולוטוב לעבר מטרות יהודיות. שכחה, כנראה, הגברת גולדה מאיר, שאלה היו ידיים יהודיות מאד, אשר מאז קום המדינה חלשו על משאביה של המדינה, חתמו על מיליוני מכתבי מינוי, אישרו תכניות לימוד, הורו על הקמת מעברות, והקצאת מלגות ומענקים – וכל זאת מתוך אפליה הנראית כמכוונת ומתוכננת מראש כנגד למעלה ממחצית אוכלוסייתה של המדינה, אזרחים ששלמות יהדותם לא עמדה לוויכוח, מאחר ולא ידעו לדבר אידיש, ולא הכירו את תרבות העיירה היהודית המזרח-אירופית בה גדלה הגב' גולדה מאירסון!
אך לא נסטה מן הנושא שלנו. הוויכוח הנטוש על שינוי סדר העדיפויות החברתיות-כלכליות של המדינה אינו משקף אלא צד אחד של הבעיה, ולאו דווקא הצד החשוב ביותר, בדרכו הוא ובכיוון מחשבתו שלו צדק למעשה שר האוצר, כשאמר בוועידת מפלגת "העבודה" האחרונה, שאלה אשר חושבים שבעיית העדות תיפתר על-ידי הקצבת סכומים של כסף, אינם אלא טועים, ושזהו עניין של שנים רבות. למעשה, בקצב הנוכחי בו מטפלת הממשלה בנושא זה, אפשר להגיד שזהו עניין של דורות רבים – עניין אולי שיישאר אתנו לנצח.
לדאבוננו, ישנם קולות לא מבוטלים ששוללים כל שינוי בסדר העדיפויות של המדינה לטובת מה שנקרא בפיהם "מיזוג הגלויות". דוגמה בולטת לדעה קיצונית זו, מצאנו במאמר ב"עיתון פועלי ישראל" – "דבר", מאת אחד מוותיקי הפרשנים של הממסד האשכנזי, מר מיכאל אסף. במאמר הנושא את הכותרת "מול פנתרים – בלי היסטריה", מנסה הפרשן הממוסד לשכנע אותנו כי לפנתרים "אין לבוא בטענה", כיוון שההיגיון "אינו דייר בחצרם". וזאת למה? כי "כל תנועותיהם ותגובותיהם מעוגנות ביסודן בשטח לא הגיוני". על כן, במקום לרגוש רגישה יתרה ולהתרשם מתחזיות אוויליות של חורבן שלישי, מציע מר אסף ראיה היסטורית במקום תגובה היסטרית.
ומהי הראייה ההיסטורית הזאת, שהחבר אסף מציע לנו לאמץ? הוא אומר בפשטות מעוררת רושם, כי קיבוץ הגלויות קודם למיזוג הגלויות: "דורנו חייב לפסוק – עלייה וקיבוץ-גלויות עדיף על מיזוג גלויות!". על כן "פנתר יהודי, הדורש מאמצים נוספים להחשת תהליך מיזוג העדות בארץ, מוציא את עצמו מהכלל היהודי, המגשים בדורנו את שיבת ציון; כמוהו כאנטי-ציוני מקורי: הפנתר הכושי האנטישמי שבארצות-הברית". ובכלל – מה ערכן של סיסמאות הפנתרים מול עיקר הציונות "שהיא אחד התהליכים הגדולים ביותר בתולדות המאה העשרים!". מה ערך להשתוללותם של פנתרים שחורים "לעומת ההשתוללות, למשל, של מעצמה גדולה כרוסיה הסובייטית נגד העלייה הציונית, וגם היא כושלת ונשברת".
אליבא דמר אסף, הניגוד בין "קיבוץ גלויות" ו"מיזוג גלויות" הינו "ניגוד טבעי שאין בכוחה של מדינת ישראל לסלקו במירב הרצון הטוב. מול הכמות הערבית הנוראה יחסית, עלינו לגייס ולהעלות יהודים הן באיכות גדולה, הן בכמות גדולה, ככל האפשר".
זוהי הצגה מעוותת, מסולפת וכמעט היסטרית של המצב. הצגה המעוגנת לא רק בשטח לא-הגיוני אלא גם בגישה הגובלת בחוסר כל רגש אנושי, לא לדבר על חוסר תבונה חברתית-מדינית, כי מה שמר אסף מציע לנו כאן אינו אלא להקריב דורות שלמים של בני אדם למען חזון, או ליתר דיוק חיזיון היסטורי ממושך ביותר.
ראשית, לפי כל הראיות וההתפתחויות מאז קום המדינה, קיבוץ הגלויות הינו תהליך אינסופי (אולי מר אסף אינו ער דיו לעובדה שעד עצם היום הזה אין בישראל יותר מאשר 17–18 אחוזים מכלל היהודים). שנית, כל הגלויות שנתקבצו בארץ מאז התחלת העלייה היהודית לארץ-ישראל הסתדרו יפה – כמובן, חוץ מגלויות המזרח-התיכון וצפון-אפריקה. למעשה, כל הגלויות הלא-מזרחיות הסתדרו ו"התמזגו" מעל לכל המשוער – מכוחן של עדות המזרח. עובדה מאלפת היא, שכאשר באה העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות החמישים המוקדמות, לא זו בלבד שהיישוב האשכנזי העתיק לא נדרש להקריב כלום למטרה הנעלה של "קיבוץ גלויות", אלא בנה את עצמו וביסס את קיומו, כתוצאת מעליות אלה ומהכספים הרבים שנגבו מיהדות העולם למבצע "הצלת היהודים" של אז.
חייב אדם להיות אטום לגמרי ובעל לב של ברזל בכדי שלא לראות את האירוניה הטמונה בדרישה הנוכחית אותה מפנה הממסד המבוסס ל"ותיקים החדשים" של המדינה – בני עדות המזרח מיעוטי היכולת – להקריב למען עלייה מברית-המועצות או מארצות הרווחה. אחרי ככלות הכל, מה יש לבני עדות אלה להקריב?! כשבאו העולים בהמוניהם מארצות האסלאם והוכנסו למעברות ולמחנות העולים – שם חיו חיים תת-אנושיים – היו בין הוותיקים כאלה שניחמו אותם ש"ככה זה, כל עלייה סובלת עד שבאה העלייה שלאחריה ונוטלת את עול הסבל במקומה". כעת אנחנו עדים לתופעה המזעזעת, שעלייה מזרחית זו חייבת להמשיך ולשאת בעול הסבל גם אחרי בואן של עליות נוספות!
חוסר תבונתו החברתית-מדינית של מר אסף ואלה שחושבים כמוהו – ויש לצערנו כאלה רבים – מתבטאת בשני דברים: מחד גיסא, הוא מציג את הדברים ברוח ברורה של עימות נצחי כמעט בין "קיבוץ גלויות" ו"מיזוג גלויות", כלומר בין עולים למיעוטי יכולת. וכבר העיר שר השיכון, מר זאב שרף – איננו יודעים באיזו מידה של כנות! – כי אסור לנו להעמיד את הדברים כך. לנו נדמה שרק מחשבה חברתית-מדינית אווילית יכולה להציג כך את המצב. אחרי הכל, אין להעלות על הדעת "קיבוץ גלויות" שבסופו של דבר יגרום ל"פירוד גלויות".
מאידך גיסא, הנושא השני בו מגלים מר אסף וחבריו לדעה אוויליות משוועת, טמון בהשוואה שהם עורכים בין "השתוללותם" של הפנתרים השחורים והשתוללותה של "מעצמה גדולה כרוסיה הסובייטית". על כאלה לדעת, ששום כוח, ויהיה האדיר ביותר והמסוגל להדוף כל התקפה חיצונית או איום בכוח מצד מעצמה כלשהי, שום כוח בעולם לא יוכל להתגבר על תנועות חברתיות המציגות דרישות לגיטימיות לצדק חברתי. מר אסף יכול אפילו לאיים על מעצמה אדירה כמו רוסיה הסובייטית, מתוך ביטחון בכוחו של צה"ל או של קומבינציה בין-לאומית מסוימת. אך הוא אינו יכול לאיים על אוכלוסייה שלמה, לא בתוקף כוחו של צה"ל ולא בתוקף יעילותם של שירותי הביטחון.
לנו אין כל ספק, שהתארגנותם ופעילויותיהם של ארגונים כמו "הפנתרים השחורים" יכולות להוות אתגר הרבה יותר חמור למדינה מהשתוללותה של מעצמה גדולה כלשהי. אחרי ככלות הכל, לא צה"ל ולא פעילותה הדיפלומטית של מדינת ישראל יוכלו להתמודד עם בעיות חברתיות. לא חזיונות היסטוריים ולא תגובות היסטריות מן הסוג שמר אסף משמיע אותן, יכולות לפתור בעיות כאלה – אלא גישה עניינית, אנושית ופרגמטית. התורה הגורסת הקרבת דור אחד או מספר דורות לטובת הזיות מופשטות, אינה אלא תורת הבולשביזם הרוסי – שאת יסודותיו "התוססים" הביא אתו ללא ספק מר אסף והאינטליגנציה היהודית "התוססת" עליה מדבר אותו מר אסף במאמרו. תורה זו הוכיחה הן את אוויליותה והן את חוסר אנושיותה המוחלט, ואסור שהיא תכה שורשים בחברתנו המזרח-תיכונית.
בתמונת שער הרשומה: ילדה נושאת את אחיה במחנה עולים בבית ליד, 1950.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" לט (תמוז תשל"א), עמ' 1–2.