זמן רב אנו שואלים את עצמנו: משום מה אחינו בני תימן, ותיקים וחדשים, לא זכו עד כה להיות בין מעצבי דמות המדינה בתחום החברה, התרבות והכלכלה? והלא הם היו החלוצים הראשונים בזמן שאדמת-ישראל הייתה עדיין שממת-עולם וזעקה ליד גואלת מעזובה של אלפי שנים?
אין חולק, שיהדות תימן נטלה חלק לא מבוטל בהפרחת השממה ובפיתוח הארץ. היא קיימה ומקיימת מצוה זו גם עתה בכל נפשה ובכל מאודה, ואף סבלה והתענתה על כך בחבלי ייסורים שונים. רבים המקומות שעליהם נשפכה זיעתם ואף דמם של מתיישבים תימנים; אם כן, מה עלתה ליהדות זו, שחלקה בעיצוב המדינה הוא כה אפסי? כלום אין בניה ראויים למצוא את דרכם אל מערכת החיים הכללית?
א. סיבות פנימיות וחיצוניות
נעמוד בקצרה על כמה סיבות ונבחין היטב בין סיבות פנימיות וחיצוניות. בתחום הפנימי – ידוע שבני תימן לא ניסו מעולם מאז בואם לארץ להתארגן בשום התארגנות ממשית. הם אינם אוהבים להידחק ולקבוע ומשום כך נדחקו לקרן זווית, מקומם במוסדות הרבנות הראשית, בממשלה, בכנסת, בפקידות הממשלתית והציבורית – יוכיח זאת. צניעות וענוותנות זו, בצירוף חוסר תודעה ארגונית וחברתית, הם אפוא הגורמים הראשיים שעיכבו את התפתחותם החיובית כלפי פנים וכלפי חוץ. כלומר, מבפנים – נמנעו התארגנותם וליכודם במסגרת אחת ראויה לשמה אשר תייצג אותם, ותעלה את בעיותיהם בכישרון לפני המוסדות הציבוריים והממלכתיים; ומבחוץ – הם הורחקו כמעט לחלוטין מהשפעה על ענייני המדינה.
ב. מושגי החברה החדשים היכום בתימהון
בתחום החיצוני – לתופעה מכאיבה זו של חוסר התארגנות, יש גם סיבות חיצוניות הקשורות בארץ המוצא, שהייתה מפגרת ואותה לא פקדו דורות רבים שום מהפכות מדיניות או חברתיות (עד לפני 12 שנים). בניה לא התנסו בהתארגנות במסגרות מודרניות ובמידה שהייתה התארגנות – זו הייתה על בסיס קהילתי-דתי. את מעיינות מחשבתם הקדישו לשמירת המסורת, שמנעה מהם לחשוב ולהתנסות בצורות התארגנות אחרות [=אם יהודי תימן היו מכירים בחשיבותה העצומה של מצות ידיעת ה' ומבינים את ערכם של המדעים, שמירת המסורת לא הייתה מונעת מהם התרוממות רוחנית וחברתית, כלומר, תפישת המסורת השגויה שהייתה בידם, על שלל שיבושיה והזיותיה, היא זו שמנעה מהם לחשוב ולהתנסות בצורות התארגנות אחרות].
והנה, כאשר עלו לארץ, הוטלו לתוך מציאות חברתית הפוכה וחריפה מזו שהסכינו לה בגולה. מושגי החברה החדשים היכום בתימהון, ומשראו הכוחות הפועלים האחרים, היינו האשכנזים, מציאות עגומה זו ניצלוה ניצול מלא. גם אחיהם מבין האריסטוקרטיה הספרדית הוותיקה לא הושיטו להם עזרה. כך הוקשחו הלבבות כלפיהם, והתימנים ניצבו חסרי אונים מול בעיות החיים והחברה, שחייבו הסתגלות והתארגנות על יסודות אחרים שלא הורגלו בהם. יתרה מזו, המסגרות החברתיות והמסורתיות החלו להתפורר חיש מהר, ומסגרות חדשות איתנות לא באו במקומם.
הדורות החדשים מבני העליות התימניות, מאז עליית תרמ"ב ועד היום, ניסו להשתלב במפלגות שהוקמו על-ידי האשכנזים. חלק מהם הפך להיות פעילי מפלגות והם עצמם תרמו רבות להתפוררות ההתלכדות התימנית. בנסיבות מסוימות נאלצו יוצאי-תימן להקים את ארגונם היחיד – התאחדות התימנים (בראשותו של זכריה גלוסקא ז"ל) שזכה בזמנו להישגים – ואף זה כורסמו יסודותיו על-ידי המפלגות האשכנזיות ועושי דבריהן מקרב יוצאי-תימן עצמם. אף-על-פי-כן, נעשו כמה ניסיונות נוספים לארגן את העדה ולשלב אותה בכלל הציבור היהודי בארץ, אולם ניסיונות אלה התנפצו בעיקר אל סלע המחלוקות הקטנות והקטנוניות שפשׂו בתוכם.
וכך, למרות שבני תימן חיים מזה תשעים-ושתים שנים בארץ, הם עדיין מפוררים ומפורדים בלי גוף ציבורי ראוי לשמו אשר ייטול עליו תפקידי חינוך להתארגנות, למאבק להשגת זכויותיהם ולהעלאת רמתם החברתית והארגונית, ויהפכם לגורם משפיע בעיצוב החברה הישראלית.
כאן ראוי להקדיש כמה משפטים על פעילי המפלגות מקרב יוצאי-תימן. יש בין הפעילים האלה אנשים שהתחנכו עוד מילדותם על ברכי התורות של המפלגות הקיימות האלה, ספגו את תרבותן ותכסיסיהן והאמינו בכל תמימותם שהם חלק מהממסד הזה, שהם חלק מהאחווה הכלל-יהודית ושהם חברים שווים ליתר חברי המפלגה האשכנזים. הם האמינו, שמקומן וקידומן של עדות-המזרח אפשרי אך ורק דרך ההשתלבות במפלגות אלה, מהימניות ועד השמאליות, מהחילוניות ועד הדתיות.
היכן עומדים תמימים אלה כיום? מה באמת יכלו לעשות למען עדתם ועדות אחרות במסגרת מפלגותיהן? בהתכנסויות הסגורות שלהם – בכנס שנערך מספר חודשים לפני מלחמת יום-הכיפורים ולאחרונה בכנס אחֵר שנערך ב"בית ברל" (יום שבת יח בשבט 9.2.74), התבטאו אחדים מהם בגילוי לב ונתנו את התשובה על שאלותינו.
ג. תשובה עגומה ומעציבה
הם הודו, כי אכן הם דיירי משנה במפלגותיהם; הם הודו, שאותו פעיל מיוצאי אשכנז, כשעדיין היה בדרגות הנמוכות של הסולם המפלגתי גילה יחס חברי ואוהד כלפיהם, אך עם עלייתו והפיכתו לגורם משפיע בממסד, התכחש להם, שכח אותם, והחל לדבר במושגים של "אנחנו" ו"אתם" או "הם". הם הגיעו למסקנה שדרושה התארגנות והם עצמם עיניהם נשואות כיום לדור הצעיר מבני עדתם – אותו דור שעשו ככל האפשר כדי לבטל את זהותו הייחודית ולהרחיקו מעדתו ומטיפול נפרד בבעיותיו.
ד. אם אין אני לי מי לי
אין מנוס אפוא מלהגיע למסקנה היחידה: הכרח-חיים הוא להתארגן במסגרת תנועתית נפרדת ומסודרת. מסגרת זו חייבת ללמוד היטב את בעיות המדינה והעדה; היא חייבת לדאוג למתן השכלה בכל השלבים לבני העדה, ולנער את הציבור מהאדישות ומהסיסמה הכוזבת של שליחי המפלגות: כי אפשר וניתן לשנות את המצב תוך מאבק בתוך המפלגות. האמונה העיוורת הזאת של שליחי המפלגות, כי אפשר להגיע להישגים חברתיים ולהשפיע על עיצוב דמות החברה בתוך המפלגות היא אמונה כוזבת, מחבלת קשות בהתארגנותנו ומכלה כל חלקה טובה בציבורנו. ניסיונה של שולמית אלוני מוכיח את צדקת דברינו, היא כינתה את האמונה והעצה הזאת "סיסמת כזב".
אסור לנו להרפות מניסיונות אלו להתארגנות, אף אם יפקדונו כישלונות רבים, עד אשר נוכל לעמוד על רגלינו, אז נוכל להגביר את השפעתנו במדינה, דבר אשר בלעדיו לא יכון שום מזוג עדות בארץ, אם לא יהיה טיפוח עצמי להעלאת רמתנו, ויהיו הלחצים לכך אשר יהיו. יש להתעלות מעל כל חילוקי דעות נפסדים, ולהחדיר אל לבנו את ההכרה הברורה שאם אין אני לי מי לי, ושעלינו לעזור קודם כל לעצמנו. הדרך הזאת תוליך אותנו לעצמיות, לזקיפות קומה, לאפשרויות של ממש, ולעשות גדולות ונכבדות שעסקני המפלגות למיניהם לא חלמו עליהן מימיהם. מלבד זאת, העניין הזה של ההתארגנות הוא עניין הכרחי, פעולת הגנה הכרחית שאין מנוס ומפלט ממנה. במו עינינו אנו רואים שכל המפלגות, ללא יוצא מן הכלל, המיטו על ציבורנו את אסון הפילוג וההתפוררות.
בי"ת – ברית יוצאי תימן, ישמש במרוצת הימים הבאים מוקד ארגוני-חברתי לכל בני העדה, ובייחוד יעניק לנוער תקווה ותכלית בחיים, יציב לפניו אתגרים, ויעודד את כוחות היצירה אשר בקרבו. יש סימנים, כי המציאות החברתית הקיימת בשלה להתארגנות ולהתלכדות כזאת ויש להפוך את העניין למודע ולהאיץ את התהליכים. בהתארגנות החדשה של בי"ת ישנם כוחות אינטלקטואלים חדשים, צעירים ודינמיים, שלא היו קיימים בהתארגנויות הקודמות. נקווה שבהתארגנות זו נמצא את התשובה המתאימה לחלק ניכר מבעיותיה הבוערות של העדה.
לבסוף, עלינו לציין שלא נעלם מעינינו, שהתארגנות נפרדת של עדת-תימן אינה פותרת את בעיית עדות-המזרח כולה. אך אנו סבורים, שליכודם של עדות-המזרח במסגרת כללית אחת יבוא בשלב שני אחרי התלכדותה של כל עדה ועדה על כל חלקיה הפנימיים. שאיפתנו הסופית היא אחדותו של העם וליכודו על כל עדותיו השונות. אנו סבורים, כי מטרה זו תושג אם כל עדה תלכד את שורותיה, וכל העדות יחד ילכדו את עצמן לאחר-מכן במסגרת אחת.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נב, אדר תשל"ד, עמ' 3.