שנת תשל"ה כלתה בחתימת הסכם להסדר חלקי בין ישראל למצרים. כמו כל חוזה וחוזה הנחתם בין שני צדדים, לא חשוב רק הכתוב בו אלא התוכן שיוצק בו במציאות. רק שנת תשל"ו תוכל להוכיח, אם ההסכם שנחתם זה עתה הוא פתח לפתרון של שלום בסכסוך הממאיר בינינו לבין שכנינו – כדברי מחייביו, או שאינו אלא מסך-עשן שמאחוריו יעשו שני הצדדים הכנות למלחמה הבאה – כחששות שמביעים שולליו.
ייאמר גלויות, אף מצדדי ההסכם לא היו מוותרים על מה שוויתרו – מעברי הגידי והמתלה, שדות-הנפט באבו רודס, והצהרה מצרית על סיום מצב-הלחימה – אלמלא התערבותו של ממשל ארצות-הברית ויכולתו למנוע מאיתנו את סיועו הכלכלי אם נעמוד במריינו נגד וויתור כלשהו, או להעניקו לנו ביד רחבה תמורת התנהגות טובה, כרצונו של הממשל. במלים פשוטות, יותר משפיתה את ממשלתנו החזון של שקט בגבולות, היא נתפתתה לאוצר האמריקאי, שיש בכוחו להיניק את קופת האוצר של מדינת-ישראל מעטיניו המלאים.
עדיין לא נקבע הסכום הסופי שתקבל ישראל מארה"ב תמורת וויתוריה בסיני. גם לא ידוע מה עוד נצטרך לשלם בעד הדולרים שנקבל. ברם ברור למדי, שהסכום שיעמוד לרשותנו לא יהיה קטן. קרוב לשני מיליארדי דולרים לקניית נשק חדיש ומשוכלל, ועוד מאות מיליונים בתורת סיוע כלכלי לבניית מאגרי-חירום ופיצוי בעבור אבדן הנפט בסיני. קיסינג'ר ופורד התחייבו, והם לא היו עושים-כן אלמלא היו בטוחים, שהקונגרס האמריקאי ייעתר לבקשתם להקציב את הסכומים הניכרים.
אם נוציא מתחום דיוננו את הסכומים המיועדים לרכישת נשק, עדיין יישארו מאות מיליוני דולרים, שלגביהם יש לשאול: מה ייעשה בהם? נכון שאף הם מיועדים למטרות מוגדרות, שאלמלא כן לא היו האמריקאים מקציבים אותם. אבל בהתקבלם ללא תמורה, בתורת מענק, עתידים הם לשחרר סכומים מקבילים מתקציבו הרגיל של האוצר בלירות ישראליות. גם אם לא תבוא רווחה, יש להניח שנהיה רחוקים ממצוקה. ושוב נשאלת השאלה: מה ייעשה בלירות שישתחררו?
אנו חוששים, כי המענקים שוב ירדימו את החרדה שנתעוררה בציבור ובמנהיגיו בחודשים האחרונים. שוב נשקע בשגרה וננהג לפי הכלל "תפוס כפי יכולתך", כשהתופסים הראשונים הם אלה היושבים קרוב לקערה: השכבות המבוססות, בעלי הזרוע, או כל מיני פרוטקציונרים.
אם כך ינהג הממסד, יזכו העשירים לנתח עוגה גדול יותר, ווילות חדשות יצמחו בעקבות השפע המדומה. אך באותה עת יעמיק הפער החברתי במדינה. העניים ייעשו עניים יותר, אם במוחלט ואם יחסית.
אם נהיה שרויים באותה עת במצב של רגיעה ביטחונית, שוב לא תהיה אפשרות לנגן על נימי "הפטריוטיות" של דלת-העם, שהוא שם נרדף לעדות-המזרח. לא עת רבה יוכלו העניים להתבונן בשוויון-נפש במצבם העלוב, כאשר שכבות אחרות נהנות מקרן השפע ומכל טוב סלה. הם לא ידרשו וילות בהרצליה-פיתוח או ברמת-השרון, אבל תביעתם תהיה נמרצת וקולנית – לשיכון לזוגות צעירים ולדירה מרווחת יותר למשפחות, שגרות היום בצפיפות של חמישה ויותר לחדר.
הם ידרשו חינוך טוב יותר לילדיהם, מורים מנוסים ושכר שיספיק להם בשביל לקנות לחם לאכול, בגד ללבוש ונעל לנעול – לעצמם ולטפם. דרישות לא מוגזמות. שאם לא ימולאו, ייצאו רבים לרחוב להפגין את דרישותיהם בצורה נמרצת יותר.
שקט לא יוכל לשרור, גם אם לא יעלה ההסכם החלקי יפה והמצב הבטחוני יתערער. הקריאות הפטריוטיות ספק אם תפעלנה להרגעת הרוחות. אלא-אם-כן יונהג משטר של חירום, שיקיף את העם כולו, ללא יוצא מן הכלל. במשטר כזה יילקח יותר מן השכבות שיש להם, ויועבר בדרכים סבירות לשכבות הנצרכות. גם אם לא יהיה הקורבן שיידרש מכלל האזרחים, שווה, גם אז קל יהיה יותר לעשירים למסור חלק קטן מרכושם, בעוד אשר לשכבות הדלות יקשה לשאת אפילו את העול הקל יחסית שיושת עליהם. אבל לפחות יחיו בהרגשה, כי לא הם לבדם נושאים את המעמסה של הדאגה לכלל ולא רק יגיע כפיהם מספק למדינה את המשאבים המניעים אותה.
בין כה ובין כה, אל ישלו את עצמם מנהיגי-העם, כי לאורך ימים תינתן הבכורה לשביתות הפקידים, ששכרם גם כך אינו צנוע כלל. אל ישלו את עצמם, כי שכבות המצוקה יתמידו בשתיקתם. החודשים האחרונים היו אתנחתא בין סערות – לבין נעלם, שעדיין אין לחזות את צורתו ואת היקפו. אבל ברור כי הסערה תפרוץ, אם לא יינקטו צעדים להקל את מצבם של מוכי המצוקה, העוברת בירושה מדור לדור.
לא די שראש הממשלה עוסק בעניינים של מדיניות גבוהה, בבעיות של שלום ומלחמה. גם מלחמות עושים אנשים. הם לוחמים היטב, אם הרגשתם היא שהם אזרחים שווי-זכויות-וחובות. חיילים מוכי עוני, ממשפחות הנתונות במצוקה – אינם יכולים לתת כל הנדרש מאיש-צבא היום, כי השכלתם איננה מספקת. הם יוכלו לשמש טבחים, אך כמה טבחים דרושים לצה"ל?
מבחינה לאומית כוללת חייבת סתימת-הפער לעמוד בראש דאגותיה של המדינה, בשורה אחת עם רכישת נשק וכל שאר אביזרי-המלחמה. כך נתלכד לאומה אחת, אחרת יגברו בנו הכוחות המפוררים.
נואשנו מלייחל שפתרון מצוקת בני עדות-המזרח יוגש לנו על טס של כסף. הוא יבוא כתוצאה מפעולת לחץ. וקודם כל הוא טמון בהתארגנותם של בני עדות-המזרח. ארגון חזק וטוב יעמוד לנו, בין אם נופיע ברשימה עצמאית לכנסת ובין אם נתחבר לגופים קיימים. נציגינו צריכים לשבת בכל המוסדות המחליטים והמבצעים. ייתכן שהם יחלקו זה על זה בעניינים של מדיניות, של משק וכלכלה, אבל כולם יהיו מאוחדים בדעה, כי בראש ובראשונה צריכים הם לדאוג לשולחיהם ולהעמיד את בעייתם בראש סולם העדיפויות.
אין אנו מבקשים עוגות. אנו דורשים לחם לאכול. לשובע ולא לרזון. על זה חייבים אנו להיות מוכנים להיאבק בשנת תשל"ו.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נט, תשרי תשל"ו, עמ' 2.