[הערת המחבר:] מאמר זה נכתב לפני פרוץ המלחמה [=מלחמת יום הכיפורים]. המאורעות החדשים מחזקים את טיעונינו הבסיסיים, שבני השכבות המקופחות נושאים בעול המלחמה במידה שווה ככל אדם אחר במדינה, ולכן הבאנו את המאמר תוך קריאה לממש את שוויון הזכויות בתחומים השונים.
"רק בני המקופחים יכולים לפתור את בעיית המקופחים"
על סף שנת תשל"ד שלוחה ברכתנו לכל בית-ישראל, בארצו ובתפוצותיו. עם כל המפריד והמבדיל בינינו, בנים אנו לעם אחד, איברים של גוף אחד. בצר לאחד מהם, יכאב לגוף כולו – לכל שאר האיברים. אות הוא לרגש הסולידריות המפעם בכל אדם עברי באשר הוא, בכל רוחב וכל אורך גיאוגרפי. תהא דאגתנו נתונה גם להבא לכל פזורי העם, ויחדיו נקום להציל כל פזורה וכל נפש מישראל, הנתונים בצרה והמשוועים לעזרה.
אם המשלנו את העם לגוף אחד, מן החובה, כי נראה, כולנו, בעם היושב בארצו את לב האומה, אשר בפעימותיו הקצביות הוא מזרים דם-חיים לקרובים ולרחוקים. בחיי אומות לא תיתכן השתלת לב חדש מגוף זר. על כן שׂומה עלינו לשמור על מדינתנו מכל משמר, לחזקה ולהאדירה, למען תוכל להזין את לבו של היהודי הנמצא בפינה הנידחת ביותר בעולם, עד אשר יתקבצו כולם בארצם ועם-ישראל ישכון לבטח במולדתו, כי עוד נכונו לנו מבחנים קשים, ואולי כבר בשנת תשל"ד ניקרא לעמוד בהם. נאחל לכולנו, כי רוח של עוז ותבונה ישרו עלינו, וכי נצא מן המסות והמריבות אשר יבואו עלינו מחוזקים ברוח ובחומר. מכל פינות תבל יעמדו אחים לצידנו. אך עיקר הכוח, לעמידה ולהחלטה, יגויס פה, בתוכנו.
ברכתנו המיוחדת שלוחה לבני עדות המזרח בארץ: תימנים ומרוקאים, עירקים וכורדים, גרוזינים, מוגרבים, מצרים והודים, וכל שאר יוצאי הארצות הקרויות מזרחיות, שהתקבצו במולדת לבנותה ולהפריח שממותיה. נודה ולא ניכלם, אף כי חפצים היינו שהרגשת אחדות-העם תתמיד בלבנו בכל ימות השנה, ולא רק בערבי-חג, לא נוכל להתעלם מן המעמד אשר זומן לנו בארצנו. החגים הם מיעוט הימים בשנה, בעוד ימות החול רבים, ובהם אנו מרגישים כי במשטר השורר בארץ, כל בני-העם שווים רק להלכה, אך למעשה לצערנו, יש בו שכבות השוות יותר ואחרות השוות פחות.
נפלינו לרעה – בקרבנו אתם מוצאים את רובם המכריע של החלכאים והנדכאים, של המונים אשר סימן-ההיכר שלהם הוא עוני ודחקות. להם אנו מאחלים, כי השנה תביא להם את ראשיתו של שינוי המצב לטובה. שייעלמו מקרב חיינו האפליה שהיא תוצאה של שגגות וזדונות. לא רק למען השכבות המקופחות אנו מתפללים, אלא לטובת האומה כולה, כי לא תוכל לעמוד בהצלחה במערכות, אם יותר ממחציתה נתונה לאפליה ולקיפוח.
על השגגות מצווים אנו לסלוח, לא כן על הזדונות. גם השגגה נהפכת לזדון, לאחר שהחוטאים הוזהרו כי נעשה עוול אפילו לנפש אחת מישראל, וכל שכן לנפשות הרבה שמניינן מגיע למאות אלפים. הוזהרו ולא היטיבו דרכיהם – שגגתם נהפכה לזדון שיש להילחם בו ולעשות הכל כדי להעבירו מן הארץ. זה דרוש, זה הכרחי, למען בריאות העם שאנו בניו לא פחות מן המזידים-החוטאים.
הגורל זימן לנו אפשרות להילחם בתופעות הקיפוח, במשטר האפליה, דווקא בנקוף תשל"ג ובהתחדש תשל"ד במקומה. בחודש האחרון של השנה שחלפה ובחודש הראשון לשנה החדשה, נקראו אזרחי המדינה כולם לבחור בנציגיהם אשר ידברו בשמם ויפעלו בארבע השנים הבאות. נקראנו לבחירות להסתדרות העובדים, שרוב מניינה של ישראל חברים בה. עתה עומדים אנו בעיצומה של המערכה לבחירות לכנסת, אשר תנווט את ספינת העם והמדינה עד הבחירות הבאות, בשנת תשל"ח.
הבחירות להסתדרות הן מאחורינו, וחובתנו לראות בעיניים פקוחות את אשר קרה בהן. אירע, לדעתנו, דבר חשוב. לא הירידה למערך היא אופיינית לבחירות אשר היו, ולא הקיפאון בשיעור ההצבעה ל"ליכוד" החדש. השלטון בהסתדרות ממילא לא יועבר לידיים אחרות – מי ששלט בו הוא שישלוט. הדבר החשוב הוא, שהתייצבו בבחירות הללו ארבע רשימות חדשות, כולן מבני עדות המזרח, כולן פרי מחאה על סדרי חיינו, על העוול הנעשה מתוך שגרה או בכוונה תחילה, לרובו של העם הנמנה על עדות אלה. וראו זה פלא: חרף הפיצול ועל-אף הנחיתות בפרסום הרשימות באמצעי התקשורת, צברו הרשימות כמעט שלושה אחוזים ממניין הבוחרים, אחת מהן – הפנתרים השחורים – צועדת בראש עם יותר קולות משאר הרשימות שמייצגות את יוצאי המזרח.
בפעם הראשונה הודו מפלגות אשכנזיות במדינת ישראל, שהן מופתעות מהצלחת הרשימות המזרחיות. ההפתעה מובנת לנוכח ההתעלמות העיקשת מקיומה של בעיה עדתית בישראל, ולנוכח הטענה הבלתי-מבוססת, כי עדות המזרח אינן מסוגלות להתארגן לצורך מאבק על זכויותיהן.
אין אנו חפצים להסיק מסקנות נמהרות מהצלחת הרשימות בבחירות להסתדרות, אדרבה, חרף שמחתנו גדולה גם חרדתנו, הנובעת מן ההכרה כי היריב לא היה מוכן ואינו מוכן גם עתה להשלים עם התארגנותן העצמית של עדות-המזרח עד היותן לכוח העשוי להתחרות על השלטון ועל חלוקת משאבי-העם. לכן נקט הממסד, המבוסס בעיקרו על יוצאי אירופה, במדיניות של "הפרד ומשול" שהוקעה בשעתו על-ידי אותם האנשים, כאשר קולוניאליסטים הפעילוה נגד היישוב העברי ונגד עמים כבושים אחרים. האשמה זו הוכיח בצורה משכנעת בן-הרוש, שסיפר באחת מהופעותיו בטלביזיה איך שבר הממסד לרסיסים את ההתארגנות בראשותו. ועדיין זוכרים כולנו, איך ניסו שליחי הממסד לשבור את התארגנות הפנתרים בסיפור על בקבוק-מולוטוב, אשר עד עצם היום הזה לא נקבע סופית מי הטילוֹ.
אך לא תמיד ולא הכל מפעילים כוח גס, אחרים נוקטים שיטות מעודנות יותר. הנה, למשל, יוסף אלמוגי, שר העבודה כיום, אשר עתיד להיות ראש-עיריית חיפה. כאשר נשאל השר לדעתו על התארגנות הפנתרים, השיב, כי זו היא תופעה בלתי טבעית והיא חייבת להתחסל. לדעתו, חייבת כל התארגנות להיות על בסיס אידיאי ולא עדתי. מסקנת דבריו היא, שעדות-המזרח חייבות להשתלב במפלגות הקיימות. ברם, אלמוגי שכח עובדה יסודית אחת: התארגנות הפנתרים היא על בסיס מעמדי, של מעמד העניים והמקופחים. יש למעמד זה כל האפיונים החברתיים-הכלכליים המיוחדים – ואם זהה מעמד זה, במקרה, עם מוצא עדתי מסוים, אין זו אלא אותה מקריות המזהה נחשלות, פיגור ומצוקה בישראל עם יוצאי אסיה-אפריקה. המשותף לבני מעמד זה גדול בהרבה מן המשותף להם ולבני המעמד הבורגני או הפועלי המתברגן, המהווה את בוחרי וחברי מפלגות המערך וה"ליכוד" למשל, ששוב "במקרה" חבריהן הם ברובם אשכנזים.
מציאות השנים האחרונות הוכיחה, כי אין אפשרות לשנות דברים יסודיים במאבק בקרב המפלגות האשכנזיות הקיימות. שולמית אלוני, הבקיאה יותר מאיתנו במפלגות אלו, והיא בעלת ניסיון רב יותר, כינתה את העצה הזאת "סיסמת כזב" – היא יודעת על מה היא מדברת.
הצעדים הקטנים שנעשו בשנתיים האחרונות לטפל בבעיית הפער, לא מיוזמתן ומרצונן של המפלגות הקיימות באו. מפלגת השלטון עשתה מה שעשתה כאילו כפאה שד. היא נחלצה לעשות תיקונים מעטים, רחוקים מפתרון הבעיות מיסודן, אך ורק בגלל ההתעוררות הציבורית בעקבות פעילות הפנתרים. היא עשתה את המעט שעשתה, חרף דעתה של הגברת מאיר כי הפנתרים "לא נחמדים". משנדמה היה, כי הסתערות הפנתרים נחלשה, כמעט הושמה שוב בעיית הפער במקרר.
תוצאות הבחירות להסתדרות הוכיחו לממסד, שהאור האדום, שנעלם מעיניו, מוסיף להאיר באפלת משכנות העוני והמצוקה, והוא מעורר למחשבה, לפעילות ולמאבק. על כן נזרקו לחלל הציבור עוד אי-אלו תכניות "גרנדיוזיות" לפתרון מצוקת הדיור. אך הבעיה איננה של מצוקה בתחום זה או אחר, הבעיה היא רחבה יותר, היא מקיפה את כל תחומי חייו של יותר ממחצית העם, את מעמדם של חסרי הייצוג, את שלילת הכרת ערך עצמם, כבודם ואורחות חייהם. אין זה עניין לפילנתרופיה, בני עדות-המזרח אינם רוצים שאנשי חסדים יטפלו בעניינם מגבוה, הם תובעים וחייבים להיאבק על מה שמגיע להם בזכות, לפי כל הכללים של הדמוקרטיה הייצוגית. אם לא תהיה להם שותפות-אמת בשלטון, בקביעת מדיניות וחלוקת משאבי-העם על-פי חיוניות היעדים ודחיפותם, אין בכל התכניות הנקבעות, כאילו מטעמי חסד, דבר ממשי שעשוי לפתור את הבעיה.
אין אנחנו משלים את עצמנו, שביום בהיר אחד יתעורר מצפונם של אחינו האשכנזים בממסד, והם יזמינו אותנו לשותפות הזאת. אנו מודעים לכך, כי כדי להשיג זאת חייבים להיאבק קשות. מאבק זה חייב להתנהל על-ידינו ובהתאם לראייתנו ותפישתנו או במלים אחרות – דרושה התארגנות עצמית.
אנו בטוחים, שאם תהיה התארגנות כזאת, תהא באפשרותנו להביא לכנסת נציגות רבת מספר, שתהיה אופוזיציה לוחמת של ממש – סיעה אשר לא תניח לבעיה שתרד מסדר יומם של הכנסת והציבור, אנשים אשר מצוקת אחיהם תעמוד בראש דאגותיהם. לדאבוננו, לא כל הציבור המזרחי מודע עדיין לכוח העצום האצור בתוכו, על-כן עדיין מתגלות בקרבו תופעות של פיצול. ההצלחה היחסית בבחירות להסתדרות פעלה בכיוון ההפוך מזה הנדרש, ובמקום למנוע את הפיצול לכמה רשימות, גבר הפיצול עוד יותר, ובבחירות לכנסת יתחרו שש רשימות מזרחיות על קולם של בני עדות-המזרח.
להלכה אין רע בדבר שחוגים שונים מתעוררים לפעולה ומתחרים על אמון הבוחר. אלא שחוקת הבחירות לכנסת שונה מחוקת הבחירות להסתדרות. בבחירות להסתדרות אין אחוז חסימה – כל רשימה המקבלת קולות כדי ציר, מקבלת אותו והיא זוכה לנציגות. בבחירות לכנסת יש חסימה של אחוז אחד מקולות הבוחרים, אשר כפי שמשערים, יתקרב בשנה זו לששה-עשר אלף. ייתכן מאד שייווצר מצב, שלכל היותר רק רשימה אחת תצליח, בעוד שחמש הנותרות לא תעבורנה את אחוז החסימה בהפרש גדול או קטן. במקרה זה עלולים ללכת לאיבוד קרוב לשבעים וחמשת אלפים קולות. סיכויי המפלגות להצליח יגדלו, אם אותם שבעים וחמשה אלף קולות יינתנו לרשימה אחת מאוחדת, כך ינוצלו בצורה יעילה כל הקולות הניתנים להן, ואף יעוררו באחדותן ציבור נרחב יותר, ויעלו את הסיכוי הממשי לסיעה גדולה ככל האפשר בכנסת.
לאחר הגשת הרשימות המזרחיות ויצירת עובדת הפיצול, אנו מקווים כי הציבור המזרחי ישים לנגד עיניו בעת מימוש זכותו הדמוקרטית את הסיסמה שהעלה הסוציולוג האמריקאי הרברט גאנז, במחקרו המאלף על בעיית העוני: "רק בני המקופחים יכולים לפתור את בעיית המקופחים".
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נא, מרחשוון תשל"ד, עמ' 2–3.
בתמונת שער הרשומה: הנשיא חיים וייצמן ממתין בעוד אשתו ורה מצביעה בבחירות הכלליות הראשונות במדינת ישראל.