בהיכתב שורות אלו, עדיין לא נחרץ גורלו של הסיוע האמריקאי בסך 550 מיליוני דולרים לישראל. אם יתמיד הנשיא ג'רלד פורד בהתנגדותו לתוספת הסיוע, לא יגיעו הכספים לקופתה של מדינת ישראל. גם אם יאשר הקונגרס את מלוא הסכום יוכל הנשיא להתעלם מן ההחלטה. לפי חוקת ארה"ב רשאי הנשיא להוציא לא יותר מן הסכום המוקצב, אך יש גם ביכולתו לעכב כל סכום שירצה ולא להוציאו כלל.
אולי תימצא פשרה בין שתי הרשויות האמריקאיות – המבצעת והמחוקקת. אולי יסכימו שתיהן להפחית את הסיוע עד מחצית הסכום הנדרש ולהעמידו על 275 מיליון. זו תהיה חצי צרה. אם לא יוקצב סכום כלשהו, יהא מצבה של ישראל קשה למדי. כך אומרים לנו יודעי-דבר, הממונים על אוצר המדינה. ייתכן שיחסר מטבע-חוץ לרכישת חומרי-גלם, ואז ממילא יפסיקו בתי-החרושת את ייצורם. עובדים לרבבות ייפלטו מן התעשייה, אולי גם מן החקלאות, שגם בה צורכים מטבע-חוץ בשביל להבטיח את גורמי-הייצור. ואם ייפגעו הענפים היצרניים, יצטמצמו בהכרח גם השירותים. בנקים, למשל, יצמצמו את היקף פעולתם ופקידים רבים יהיו מיותרים. הענפים המשגשגים ביותר בעִתות צרה, יהיו, כנראה, מפעל הפיס ושאר מפעלי ההימורים. כאשר אדם אינו משׂתכר את לחמו בעמלו, משום שאין לו למי למכור את כוח העבודה, משליך את יהבו על משחקי-מזל. האבטלה תהיה ניכרת.
הכל מתריעים ומזעיקים: נהיה אנוסים להוריד את רמת-החיים. נצטרך לצרוך פחות, לעבוד יותר, לייצא יותר, כדי להבטיח לעצמנו קיום בצמצום: לחם צר ומים לחץ ממש.
כך מחייב ההיגיון. כאשר מצטמצמות ההכנסות, אין ברירה אלא לצמצם את ההוצאות בהתאם. כאשר האפשרות לפשוט-יד נעלְמה ואנו במצב של פשיטת-רגל, אין ברירה אלא לנצל את שתי הרגליים לעמידה איתנה ואת שתי הידיים לעבודה ולמלאכה. יש לגייס את כל כוחות הגוף והנפש, כדי להתגבר על הקשיים, לחדול ממנהגי קבצנים מבקשי-נדבות ולעשות הכל להבראת המשק הלאומי. זה מובן.
מה שאין אומרים לנו הוא: מי יעשה את המלאכה? על כתפיו של מי תוטען המעמסה?
שכן ברור, כי רמת-החיים הוא מושג סטטיסטי, המבטא את כלל הוצאות הציבור בהתחלקו במספר האוכלוסין בארץ. וככל מושג סטטיסטי, גם זה עלול ליהפך לשקר ומדריך לעיוותים חדשים, אם אין שמים לב, שהאיש, הפרט, אינו "ממוצע סטטיסטי". הפרט הוא עשיר או עני, קונה מכל-הבא-ליד או מי שאין-ידו-משגת לקנות אף פת-לחם לביתו. לעשיר לא איכפת, בסופו-של-דבר, אם לתקופת-מה לא יהיו בשוק אותן הסחורות שהוא מתאווה להן. ארונותיו גדושים בגדים ומזוויו מלאים מזן-אל-זן. הוא יכול להתאפק, להימנע מקניות יתרות. בשבילו זה ייקרא הורדת רמת-החיים, אך שום סבל לא ייגרם לו.
בשביל מי שאמצעיו מועטים, להוריד את רמת-החיים פירושו – להגיע עד חרפת-רעב. לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. לא יום עבודה. לא בית-ספר לילדים.
הכל לפי הפתגם העממי: "עד שהעשיר ירזה, העני ימות". והמוות איננו מבהיל כמו מצב של ניוון, של גסיסה איטית, מצב זה מוליד כל מיני תופעות חברתיות, המחלישות את החברה כולה, המסַכנות את העם ואת המדינה.
כיוון שעברו הימים שאנשים קיבלו על עצמם את הדין בשקט, כי הכל משָּׁמים; כיוון שעתה משוכנעים רבים, כי אף-על-פי ש"הכל צפוי" מלמעלה, הנה "הרשות נתונה" בידי אדם – שוב לא יאמינו שהקשיים נגרמים בשל סיבות שאינן תלויות בנו. הכל תלוי בנו בשטח זה. אם תהיה חלוקת המעמסה צודקת; אם ייתן כל אדם לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו – יש וודאות שנעבור אף תקופה קשה זו, שבפניה אנו עומדים. אם לא – ילכו הפורעניות ויתרבו, וגם המחלוקות והמאבקים הפנימיים ירבו.
אם נתבונן בנתונים הסטטיסטיים, נראה שהעשירון העליון של האוכלוסייה מוציא לסיפוק מאווייו יותר משמוציאים ארבעת או חמשת העשירונים התחתונים יחדיו. בעשירונים תחתונים אלה, מרוכזים בני העדות המכונים (לצורך הסטטיסטיקה) "יוצאי אסיה ואפריקה". הם אנשי עמל ונבוני כפיים. הם יכולים לתרום תרומה מכרעת להגברת הייצור בחרושת ובשדה. אולם אסור שיהיו רעבים, הם וילדיהם, בטענת-שווא של הורדת רמת החיים.
הכלל חייב להיות: כל דכפין ייתי וייכול. שלא יהיה רעב בשערינו. את השומן יש להוריד ממי שהוא שמן. הדלים הם כחושים, עור ועצמות.
הניפו הדגלים
הניפו הדגלים, גבוה, גבוה, לכבוד יום העצמאות העשרים-ושמונה למדינת ישראל ולתפארתה. הניפום בהר ובבקעה, בעיר ובכפר, מעל ארמונות שועים ומעל בקתות עלובות של דלים.
תהא שמחתנו שלמה. ביום זה נזכור אך את הטוב אשר העניקה לנו המדינה העצמאית: את התקבצותנו מארבע כנפות הארץ, את התהלְּכֵנו על האדמה הזאת זקופי קומה ומישירי צעד. היום הזה נניח הצידה את הטענות הצודקות על קיפוח ואפליה, שהם מנת חלקנו. נניח אותם לכל ימות השנה. בכל הימים ניאבק נגד העוול ונגד חוסר-השוויון. לבל יהיו עוד מצוקה ועוני במדינתנו.
היום נשמח את שמחת הכלל, יחד עם הכלל. חירות זו שהִשגנו, לא תימוט עוד לעולם. במסגרת המדינה החופשית ננהל את מאבקינו ובאחת השנים נזכה – אנו או בנינו – לחוג את יום העצמאות מתוך הרגשה כי אנו אומה אחת; לא רק ביום זה אלא בכל ימות השנה.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סא, אייר תשל"ו, עמ' 2.