בעיתון "מעריב" מיום 16.08.74 התפרסמו שתי ידיעות קוטביות:
ידיעה אחת הוכתרה בכותרת: "עולה שובתת רעב – תובעת דירה בת שלושה חדרים לבנה". הסיפור בקצרה הוא: אשה בשם רבקה בקר עלתה מבריה"מ עם ארבעת ילדיה בשנת 1970. הבעל נפטר בווינה בדרכו ארצה. יש לה שני בנים ושתי בנות. האם, רבקה בקר, "מתגוררת לבדה בדירת שלושה חדרים (64 ממ"ר) ברחוב שטרן בקריית יובל". בתה הנשואה קיבלה דירה זהה באותו בית, ולשלושת בני המשפחה הנותרים – כולם מבוגרים כבר – ניתנה עוד דירה באותו בניין. זה לא מכבר נישאה הבת השנייה לישראלי והזוג מתגורר בנווה יעקב (לא נאמר אם מדובר בדירת עולים). אחד הבנים משרת בצה"ל. הבן השני התחתן וקיבל דירה בת שני חדרים בבית-שמש. "שביתת הלוקסוס" של האשה היא כדי שהבן הנשוי הזה יקבל דירה יותר גדולה בת שלושה חדרים בירושלים או בבני-ברק.
משפחה בת חמש נפשות קיבלה אפוא ארבע דירות הכוללות אחד-עשר חדרים ובסך הכל כ-240 ממ"ר.
***
הכתבה השנייה הוכתרה בכותרת: "מעברת זייד – העניין בטיפול". הסיפור בקצרה הוא כזה: מעברת זייד, המאכלסת 108 משפחות מרובות ילדים בצריפוני אזבסט מיושנים ועלובים, עומדת במקומה זה ארבע-עשרה שנים. בכל צריפון גרות שתי משפחות כאשר רק מחיצת עץ מפרידה ביניהן. תושבי המעברה, שרבים מהם חיים מקצבת סעד, הם שני דורות הנשענים על עבודות דוחק ארעיות. האבות הועברו לכאן ממעברה קודמת שחוסלה. הבנים גדלו כאן והקימו משפחות. לכל משפחה בת 8–10 נפשות מוקצים 14–18 ממ"ר. עד כה, לא השמיעו תושבי המעברה קול צעקה ואיש לא חש בקיומם. הם ביקשו לעצמם "פתרונות דיור" בשקט שאין שומע לו, התרוצצו ממוסד למשנהו, מילאו טפסים, כתבו מכתבים, והתשובות שקיבלו כללו תמיד שתי מלים: "העניין בטיפול"...
כעת קצה נפשם של תושבי המעברה והם שובתים ומפגינים ומאיימים לשרוף את המעברה – סמל הניוול והחרפה במדינת ישראל. זאת היא תמציתם של שני סיפורים.
השאלה היא, האם יש עוד אוזניים קשובות ועיניים רואות, או שכבר פסו צדק ומוסר מבני אדם והארץ ניתנה לבעלי זרוע ולשליטים ערלי לב!
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נה, תשרי תשל"ה, עמ' 17.
בתמונת שער הרשומה (לא התמונה לעיל), עולים מתימן במעברה בראש העין - 1950.