"הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (מש' ט, ח).
ביום שישי יח בטבת תשע"ח נתקיימה שיחה בנושא "עילוי נשמות לדעת רס"ג והרמב"ם". השיחה נערכה במסגרת "כולל יום השישי" במכון-הגבוה-לתורה שבאוניברסיטת בר-אילן. כ-40 משתתפים השתתפו בלימוד, רובם ככולם מקרב יהודי אשכנז. אודה על האמת, שחששתי לא מעט ממסירת שיחה בנושא כל-כך טעון מול קהל אשכנזי שאיננו אמון על ברכי משנתו המחשבתית וההלכתית של הרמב"ם בלשון המעטה.
ברם, להפתעתי הרבה במשך כל השיחה הייתה הקשבה ערה לנושא הנלמד, מדי פעם נשאלו שאלות, ונאמר לי שגם מי שבדרך כלל נוטה "להפריע" הפעם ישב בשקט ודמם. עוד אציין לשבחם, הסדר המופתי של אחינו יהודי אשכנז, המיקרופון, מערכת ההגברה, הכיבוד העשיר שהיה בהפסקה, חלוקת דפי המקורות, וכמובן השתתפות של אנשים רבים ביום גשום וסוער במיוחד. הגשם הרעיד את גג בית-המדרש עד שלעתים נאלצתי להגביר את קולי במיקרופון כדי שדבריי יישמעו. בתום השיחה ניגשו אלי כמה אנשים ועודדו אותי ב"שכוייכ", ואף היו כמה שהתעניינו בנושאים נוספים במשנתו של הרמב"ם.
ימים מעטים לאחר-מכן, נתבקשתי למסור שיעור לפני קהל של יהודי-תימן האמונים על משנתו של הרמב"ם למחצה לשליש ולרביע, הצעתי את הנושא הנדון, ולמרבה הפתעתי הם ביקשו לשנות את נושא ההרצאה! מיד חיברתי את הדברים למה שנאמר לי קודם-לכן על-ידי אחד הגבאים המקומיים, אשר סיפר לי שיום אחד הוא נתן עותק ממאמרי בנושא עילוי הנשמות לאשה אחת, והיא ראתה זאת בעין לא יפה בלשון המעטה. מכל מקום, נתבקשתי לשנות את נושא ההרצאה, ולא אתפלא אם הסיבה האמיתית לשינוי היא "מה יאמרו עלינו"...
לאחר שמסרתי את השיחה לאשכנזים יוצאי ארץ אדום, אשר שמעו בחפץ לב את דבריי, הרהרתי בפחדם של התימנים, וזעקה אילמת פרצה מקרבי. התבוננתי ברגשי הנחיתות של אחיי בני תימן בהערצתם העיוורת ליהדות אשכנז, וברצונם הנרצע שלא להרגיז את הפריץ. תחושת צער ויתמות מילאה את ישותי, ושאלות ניקרו במוחי: מדוע עד עתה לא זכתה עדת תימן להתנער מעפר הסכלות ורגשי הנחיתות ולשמוח בגאון במורשתם ומפעלו האדיר של רבנו הרמב"ם? האין זו תעודת עניות מהדהדת לעם ישראל בכלל וליהודי תימן בפרט?
לזאת כדאי להוסיף, כי מאז שהוקם מיזם "אור הרמב"ם" בחודש סיוון תשע"ז, נתקבלו בתיבת הדואר שלנו לא מעט תגובות, רבות מהן תגובות חיוביות משמחות ומעודדות, אך היו גם לא מעט תגובות שליליות וארסיות שלא תמיד ראינו לנכון להתייחס אליהן. ומה דעתכם? מי עמדו מאחורי רוב תגובות השטנה? אשכנזים? ספרדים? לא ולא! תימנים! ולא סתם תימנים, תימנים שמזוהים לכאורה עם משנתו של הרמב"ם, הם או שלוחיהם שיגרו את חיצי הרעל הארסיים ביותר! כמו כן, יודע אני היטב כי רבים מקרב אחיי התימנים והדרדעים מוציאים-שם-רע עלי ועל אור הרמב"ם, כי אור האמת מכה אותם בסנוורי-הדעת ולא יוכלו שאת.
ונצרף שני סיפורים קצרים בעניין התימנים: זכורני שסופר לי על אדם אחד שנסע לקאפח להתייעץ אתו בהקמת עסק, קאפח עודד אותו, אך כאשר שמע שהוא מתכוון לפתוח את העסק בקרבת תימנים, קאפח הזהיר אותו: תתרחק מהתימנים... עוד סופר לי שביקשו מקאפח למסור שיעורים בכויילל מסוים בקרית-אונו שבעבר רוב מנענעי הסטנדרים שבו היו תימנים. כאשר קאפח שמע שמדובר בתימנים הוא סירב לבוא למסור שיעורים בכויילל, וכששאלוהו מדוע, הוא השיב על התימנים: "כינוסם – רע להם ורע לעולם, פיזורם – טוב להם וטוב לעולם". ואכן, ברבות הימים עזבו עוטי המרדעת התימנים את הכולל ואשכנזים מילאו את מקומם.
מגדלור לדת האמת
יהודי תימן ביראת השמים שלהם היו אמורים לשמש מגדלור לדת האמת, ולמשנתו הזכה הצלולה והטהורה של רבנו הרמב"ם. מקור מפכה צלול זך וטהור להפצת דרך האמת וערכי האמת של אבותינו ואבות-אבותינו הקדושים והטהורים. תעודת כבוד לעם-ישראל בכלל ולעדת תימן בפרט, ומצבת נצח להודם והדרם של זקנינו נוחי נפש, ולערכי הנצח משובבי הנפש שהנחילו לנו אבותינו הקדמונים. אך כל זאת – נעדר.
במקום מגדלור לדת האמת – משכן לצרות עין ולשנאת חינם; במקום משנה זכה וטהורה – עזובה רוחנית ושממה השקפתית; במקום הפצה של ערכי יהדות – חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו; במקום תעודת כבוד לאבותינו – תעודת עניות לסכלותנו ולנחיתותנו; במקום מצבת נצח להודה והדרה של יהדות תימן – מצבת חרפה לעדתנו המעידה על אנוכיותנו, צרות עינינו, ונהייתנו אחר ההזיות האליליות, האמונות התפלות, והתאוות הבזויות.
למי אוי למי אבוי
אוי ואבוי לנו שעניות הדעת המרקיבה חלחלה וחדרה לעצמותינו. אוי ואבוי לנו שהמידות הרעות, הקנאה השנאה והתחרות מחריבות את נפשנו. אוי ואבוי לנו שרבים מקרבנו ובמיוחד ראשנו ומנהיגינו, אימצו את הדת החדשה הפרו-נוצרית ומחללים-שם-שמים בהפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים. אוי ואבוי לנו שיש בקרבנו רבים בעלי יכולת מדעית ורוחנית, אך בוחרים לנשק לחבק ולגפף את הנאות העולם-הזה, כאילו העולם-הזה, תאוותיו, הבליו והזיותיו הוא עולם הנצח והאמת: "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר" (תה' מט, יב).
אוי ואבוי לנו ליהודי-תימן שאין אנו מסוגלים להתאחד סביב האהבה לאמת. רבים הם מרבני עדתנו, ואף מהקרובים ביותר לדרכנו, שאינם מסוגלים להטות שכם זה-לזה. בתחילה הרשיעו מתוך מטרה למצוא חן בעיני אדוניהם האשכנזים, או מתוך חשש שמא יבולע להם מהם, אך מהר מאד "מתוך שלא לשמה" הפכה השנאה הקנאה והשׂררה לשירת חייהם.
אוי ואבוי לנו יהודי תימן, שיש לנו מורשת מפוארת, לוית חן עטרת זהב, דת האמת והצדק, היושר והחן, הנימוסין ודרך הארץ; אך כמה מידות רעות שנשתרשו בקרבנו, הגאווה אצל לא מעטים מרבני העדה וחכמיה, ואהבת העולם-הזה אצל הרוב, הן שהביאו אותנו להיות עם מפוזר ומפורד. אוי ואבוי לנו יהודי תימן שאנחנו מפנים עורף לדרך האמת, ומשקיעים את רוב מאמצינו מִרצנו אוננו והוננו בהבלי העולם-הזה – "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם" (תה' מט, יא), אוי ואבוי לחרפה שתבואֵנו ביום מיתתנו וְתִטְפַּח על פנינו – אך כבר יהיה מאוחר מדי.
ונצרף את תוכחתו של רבנו בחיי בן יוסף, מתוך ספרו "תורת חובות הלבבות", שער חשבון הנפש (עמ' שנה):
"נִטְרַדְנוּ בעולם הַכּוֹלֶה מלעסוק בַּקַּיָּים, ובמחלות גופותינו מִלְּהִטַּפֵּל במחלות שׂכלינו, ובַמִשמעת לרוע תכונותינו מלעסוק בְּמִשמעת בוראנו, ובעבודת יצרנו מעבודת אלהינו. אוי למבוכתנו מה רב בה הָעִוָּרוֹן, וְלַשִּׁכְרוֹן כמה קשה הוא, כמו שנאמר: 'כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם' [יש' מד, יח], ואמר: 'שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר' [שם כט, ט]".
ללמוד מאחרים את הטוב
עדוֹת אחרות שאין להן גישה למורשת האמת המפוארת שאבותינו שימרו, ואף אינם קרובים אליה, השׂכילו להגיע להבנה הבסיסית שבהתארגנות סוד ההצלחה, יחד ניתן להגיע להישגים שיחלחלו לכל שכבות העדה. אך אצלנו, לא נשתנה כמעט דבר, ואנחנו משמרים בעקשנות חמורית את חולאי אבותינו ואבות-אבותינו רדופי ההזיות והדמיונות. אף לא עוררונו הייסורים והביזיונות שספגנו, על שהתעללו בזקנינו ובאמותינו, גזלו את ממוננו וחטפו את ילדינו, על אף כל זאת, המשכנו בתעייתנו, בקשיות ערפנו ובשרירות לבנו. אוי לנו כי חטאנו.
האם נצליח להשתחרר מתפישתנו הגלותית? האם יצליחו מנהיגנו ותלמידי החכמים שבינינו לחדול מאהבת עצמם ומצרות העין שפשׂתה בקרבם? האם הדור הצעיר יצליח במקום שהדור הקודם נכשל? והאם נצליח להתנתק מאהבת העולם הזה ומשנאת החנם שמכלה את נפשנו? לדעתי הדבר לעולם לא יקרה! כל עוד יהודי תימן בורחים כמו מאש מדרך האמת, הם ימשיכו להיות אסקופה נדרסת בעם-ישראל וזהו עונשם על הפניית העורף לאמת ולצדק.
ויתרה מזאת, במשך השנים האחרונות התחלתי להבין, כי הישועה לא תבוא מיהודי תימן, הישועה של עם-ישראל תבוא מאנשי האמת והצדק אשר בכל העדות והזרמים. יהודי תימן לעולם לא יצליחו להשתחרר מרגשי הנחיתות ומתפישת השעבוד, כמו דור המדבר בשעתו, ומי שירים על נס את אור האמת והצדק יהיו שוחרי אמת וצדק מכלל עדות ישראל. רק לאחר שדרך האמת תהפוך לתנועה רחבה בעם-ישראל, רק אז יהיה לתימנים את האומץ להצטרף אליה, רק לאחר שהם יראו את אדוניהם האשכנזים והספרדים מצטרפים, כדרך העבדים.
ברם, למרות שהנני מבין היטב בשֵּׂכל כי יהודי תימן לעולם לא ירימו על נס את אור האמת כאיש אחד בלב אחד, ברגש קשה לי לקבל את זאת, ומתוך הרגש פורצת מלבי זעקה אילמת לבורא עולם, אשר יפיח רוח בעצמותיהם היבשות של יהודי תימן, ואף שכבר אמרנו ברוב ייאושנו: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יח' לז, יא), אנא העלה בנו בשר וגידים, רוֹמְמֵנוּ להבנת ייעודנו ומעמדנו, עַטְּרֵנוּ בעטרת מורשת אבותינו, ותן בלבנו אהבה לאמת שֶׁתְּבַעֵר את צרות העין מקרבנו, ותכשירנו לאהבת חינם ולאושרנו האמיתי בעולם-הזה ובעולם-הבא. ובזאת, יזכה כל עם-ישראל לעשות צעד משמעותי לקראת "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו), בזוֹכרנו את ציווי ה' לנו: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב).
אך לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, לפיכך קרוב לוודאי שהתשועה תבוא מקרב כלל עם-ישראל, מאנשי האמת האהובים הקדושים והטהורים מכל העדות, וכדברי הנביא צפניה (ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".