[מאמר זה נכתב בעקבות המהפך הפוליטי ההיסטורי עם התמוטטות מפא"י ועליית הליכוד בשנת 1977, פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סה, תשרי תשל"ח, עמ' 5].
המסקנה המיידית של תוצאות הבחירות היא, כי העם נחלק לקבוצות בהתאם לאינטרסים הממלכתיים: אחינו מעדות-המזרח, המהווים כמחצית ממספר המצביעים, לא הקימו את המפלגה הגדולה בישראל כדי להנהיג את המדינה. הם גם לא נתנו את קולם לשליחתו של נציג עדתי אחד לכנסת. אחינו המזרחיים, ואיתם גם רוב ציבור התימנים בארץ, נתנו את קולם למפלגות שביטאו השקפות ממלכתיות בתחומי חוץ, כלכלה וחברה.
המשמעות הנלווית לכך היא, כי אנו המזרחיים הִסכנו לשלטון של אחרים עלינו. מהיום שנולדנו ראינו לפנינו סמכויות של אחרים: מן המורה, דרך מדריך הנוער והמפקד בצבא, ועד למעביד ולמרצה באוניברסיטה – כמעט כולם באו מן העדה האשכנזית. הם מהווים את שכבת המנהיגים, ואין מי שיערער על-כך.
וכשקם מזרחי או תימני ואומר: "אייצג אתכם בכנסת, אדבר בשמכם, אבטא את צערכם, אגשים את כיסופיכם לראות אדם כדמותכם ולשמוע אדם מדבר בשפתכם, הצביעו בעדי" – לא. אנו קטני אמונה מלהאמין כי קיים אחד כזה, שנעניק לו את קולנו. האם מקנאה אנו מסרבים לתת לו את קולנו? האם איננו סומכים עליו וחוששים פן יבייש אותנו?
מעניין, כאשר המפלגה בעלת הצמרת האשכנזית בוחרת כמה נציגים מזרחיים ומושיבה אותם בכנסת, אנו מתמלאים גאווה על הישגיהם, כאילו היו אלה הישגים שלנו, אך כאשר הם נכשלים אומרים אנו: לא אנו שלחנו אותם, שתחוש לעזרתם המפלגה ששלחה אותם. ובמלים אחרות, איננו בשלים דיינו ליטול על עצמנו אפשרות של כישלון. מי שפחדוֹ מכישלון רב, נמנע בדרך כלל מקבלת החלטות, שכן מאחורי כל החלטה יש אחריות, ומי שפוחד מכישלון אינו בוטח ביכולתו.
מוזר: לישא אשה אנו בטוחים בעצמנו, להביא ילדים לעולם גם כן, ליטול אחריות על בני משפחתנו כולם, שבט שלם – אנו מצוינים ונועזים. בעסקים אנו מגלים תעוזה ואיננו חוששים – ואף מצליחים. וראו זה פלא – במנהיגות עדיין לא. את זה אנו משאירים לאחינו האשכנזים. בעין אחת אנו יודעים כי המנהיג בונה אך גם נבנה – הביטו סביבכם, בדרך כלל יש חפיפה גבוהה בין מצבו הכלכלי המבוסס של המנהיג לבין משרתו הרמה. ואת העין השנייה אנו עוצמים ומוותרים על הנתח הנוסף בעוגה, מתרחקים מהקרבה לצלחת, ובלבד להשאיר את האחריות בידי אחר. מה דמותם של אנשים שמוסרים לאחרים את ההכרעה בענייניהם? מה תהיה דמותם של הבנים? כיצד יגדלו בנינו? האמנם כמונו?
את התשובה נותן דין וחשבון על החינוך היסודי, שנכתב בידי חוקרים מן האוניברסיטה – דו"ח מינקוביץ', בדו"ח זה מצוירת חזות קודרת של הדור הצעיר. זהו דור שרובו מזרחי, ורובו של הנוער המזרחי נגזר עליו להישאר טעון טיפוח ונחשל. הסיבה העיקרית: הוא מתחנך בידי מורים, שהם עצמם טעוני טיפוח, שהם חלק מאיתנו: נרפים, חסרי אמונה בעצמם, נכנעים.
לא נבחר אף לא נציג עדתי אחד שיסמל בנוכחותו את קיומה של הבעיה. העובדה שאין לנו מנהיג אחד משלנו, שישמש בגופו עדות לכך שאנו המזרחיים איננו מובלים, איננו מודרכים, ואין מי שמארגנים אותנו – עובדה זו אומרת שאנו מדחיקים את הבעיה העדתית, וחסל – היא איננה קיימת עוד. אם אין נציג עדתי – אין בעיה עדתית. האמנם?
בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם: מדוע אנו בושים בהעלאת הטענה "אפליה"? מדוע כה קשה לטעון לנציגות שווה, למינויים שווים? והרי יש צדק בטענה זו. ובכן, אין פשוט מלתת תשובה לשאלה הזאת: בכל חברה החלש מחקה את החזק ושואף להיות כמותו. וכבר חיקינו אותו (ראה בעניין מבטא החי"ת והעי"ן אשר הלכו כמעט לעולמם בקרב ילדינו), ואנו מוסיפים ומחקים אותו גם במנהגיו ובסגנונו. הוא, איש הממסד, איננו זועק: "אפליה עדתית", הוא מלגלג על מי שצועק כך. לפיכך גם אנו לא נקרא לילד בשמו, אלה מאיתנו שיזכו לחיות עוד 25 שנים, יזכו לראות ולשמוע אחרים צועקים "אפליה".
בתמונת שער הרשומה: בגין נואם מעל בימת הכנסת ולצידו יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו, 1973.
התמונה מאת: לשכת העיתונות הממשלתית; רישיון: CC BY-SA 3.0.