זה היה אברהם לינקולן שאמר פעם, שאתה יכול להוליך את הבריות שולל חלק מן הזמן, או להוליך שולל חלק מהבריות כל הזמן – אך אינך יכול להוליך שולל את כל הבריות כל הזמן. האמת היא שזה למעלה מעשרים-שנים שהממסד המדיני-חברתי האשכנזי במדינתנו, מנסה בכל כוחו לעשות את הבלתי-אפשרי, דהיינו להוליך שולל את כל הבריות כל הזמן.
כאשר הגיעו גלי העליות מארצות אסיה ואפריקה-הצפונית בתחילת שנות החמישים, אמרו לנו כי אין המדינה מסוגלת לשאת בעול הכבד של קליטתן – אך חיש מהר נוכחנו לדעת כי המשאבים שהיו מיועדים לקליטה הלכו דווקא לוותיקים האשכנזים, שהצליחו לשפר את תנאי חייהם ללא שיעור על חשבון העולים מארצות האסלאם. כשהתחלנו להתאושש ולדרוש את זכויותינו, אמרו שזה עניין לזמן ארוך: כל שנה הבטיחו לנו חגיגית שהמעברות יחוסלו – אך העניין התמשך למעלה מעשרים-שנה עד שהמעברות חוסלו והוחלפו בשכונות עוני. כשהגיעו מים עד נפש והתחילו ההפגנות של ה"פנתרים השחורים" השנה, שלחו כוחות משטרה מוגברים, ניסו לפזר את ההפגנות בכוח, ואחר כך באו לטעון שהפגנות הפנתרים היו "אלימות".
אך כנראה אין גבול לשאיפתו של הממסד להמשיך ולהלעיט אותנו בסילופים ובפלפולים, הידועים היטב-היטב לאחינו הנאורים יוצאי תחום המושב של מזרח-אירופה.
אין אנחנו באים כאן לספר את כל הניסיונות שנעשו בשביל להוליך אותנו שולל. ברצוננו לנגוע כאן רק באחרון שבניסיונות אלה – דהיינו "הברירה" שמציבים בפנינו: בין קליטת עלייה חדשה לבין מלחמה בעוני. והמוזר בטענה זו, שהם אינם אומרים אותה בלשונם הם, אלא מאשימים אחרים באמירתה. כך הם מנסים לצוד שתי ציפורים בבת אחת: להבאיש את ריחם של כל אלה הזועקים לצדק סוציאלי בחברתנו, ולהצדיק את כישלונם הם בשטח קליטת העלייה.
סיפור המעשה ידוע לכל. מיד אחרי הופעת הפנתרים השחורים, שאחת מסיסמאותיהם הייתה, אי-הפליית השכבה הענייה שבין הוותיקים לעומת עולים חדשים, קמו ראשי המדינה על רגליהם וצעקו חמס! אתם רוצים שנפסיק את העלייה ונעביר את המשאבים לטיפול בשכבות העניות? והרי איך ייתכן כדבר הזה במדינה שכל שאיפתה הוא להביא עולים ולקבץ גלויות?! ומאחר וידוע לכל שזהו משטר הנגוע ב"דברת", לא נשאר כמעט שר או מנהל כללי של משרד ממשלתי או חבר-כנסת שלא "התלבש" על הנושא-המציאה. אך משום מה הגדילו לעשות הנוגעים בדבר ישירות: במיוחד שר הקליטה נתן פלד, המשתייך כידוע למפלגה סוציאליסטית מובהקת, ומנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית האלוף עוזי נרקיס (מיל).
שני אדונים אלה, שהבטיחו בשנים האחרונות הרים וגבעות בקשר למספרי העולים שיבואו ארצה ושהבטחותיהם לא התקיימו במלואן, מיהרו לטעון בעיתונות, ברדיו ובטלביזיה, שתופעת הפנתרים השחורים, וקריאתם כביכול לצמצם או אף להפסיק את העלייה, כבר נתנו את אותותיהם! כעת מתברר, כך סיפרו, שמספר עולים בכוח "נרתעו" מתופעות ודרישות אלה, והם לא ייאותו לעלות!
ברם, בו בזמן שאפשר לבטל את ניסיונותיהם של האדונים פלד ונרקיס להצדיק את כישלונותיהם הם, בתלותם את הקולר על צווארם של הפנתרים השחורים – אי אפשר שלא להתייחס לגופו של עניין סבוך זה, השאלה היא: האם קליטת עלייה חדשה עומדת באמת בניגוד לשיפור מצבם של שכבות-העוני והנוער-המקופח מבני עדות-המזרח? האם בניית דירות לעולים חדשים, הענקת הלוואות בתנאים נוחים, והתרת קניית רהיטים ואביזרים ומכוניות מתוצרת-חוץ ללא מכס וללא מסים, באים על חשבון שכבות העוני ועל חשבון שיפור תנאי חייהם? ובראש וראשונה: האם בהעדר עלייה היה הממסד מוציא את הסכומים העצומים, המוּצאים כיום על קליטת עולים חדשים, למען תכניות המיועדות לשיפור תנאי חייהם, חינוכם ובריאותם של יוצאי ארצות האסלאם מתושבי שכונות העוני והמושבים והעיירות הנידחות?
תשובתנו על השאלה האחרונה לפחות היא ברורה בהחלט: לא ולא! אין דעתו של הממסד נתונה כלל וכלל לנושא הנוגע למצבם של למעלה מ-20 אחוז מהאוכלוסייה – והיא נתונה אף הרבה פחות לנושא הכואב לכולנו לא פחות – דהיינו הפער העדתי-חברתי (להבדיל מהפער הכלכלי-חומרי) שבין העדות.
קליטת עולים חדשים, על כן, אינה באה על חשבון צמצום הפער העדתי, החברתי, החינוכי או אף הכלכלי. אין אנו מחסידיו הגדולים של ראש הנהלת הסוכנות היהודית מר אריה פינקוס, אך לדעתנו הוא הגדיל לעשות כשאמר במפורש במועדון המסחרי בתל-אביב, ב-3 לחודש דצמבר, כי הסכומים המוּצאים על קליטת עולים אינם באים ישירות מכיסו של משלם המסים הישראלי, אלא מהמגביות היהודיות למיניהן.
אין אנו בין אלה הגורסים שמדינת ישראל עושה טובה כלשהי לעולה החדש כשהיא מאפשרת לו התחלה נאותה של חייו החדשים בישראל, ואיננו חס וחלילה באים לטעון כי הממשלה חייבת לצמצם או אף להפסיק את העלייה, בכדי שתוכל להפנות את המשאבים למטרה הנעלה של צמצום פערים וחיסול שכונות עוני. נהפוך הוא: לפי דעתנו, כל הניגוד המדומה הזה שבין קליטת עולים לבין חיסול העוני והקיפוח, אינו אלא המצאה של כל אלה הרוצים לתרץ את אזלת-ידם בשטח צמצום הפערים מחד, וכישלונם למשוך עולים מארצות הרווחה מאידך. אף איננו באים לטעון כי לא נעשים עיוותים שונים ומשונים בשטח זה, ואיננו באים להצדיק את הניצול לרעה על-ידי כמה מהעולים – ובאופן מיוחד על-ידי מספר ותיקים הרוצים להתעשר – של כל הזכויות המגוונות הניתנות להם. אך המרחק בין זה, לבין הטענה שקיים ניגוד אינטרסים בין העולה החדש והתושב הוותיק מבני עדות-המזרח הינו רב עד למאוד.
בכדי שנטפל טיפול נאות בבעיות העוני והקיפוח, עלינו לאתר את מקור הרע – למצוא "היכן קבור הכלב". לדעתנו, מקור הרע אינו בהוצאת סכומים על קליטת עלייה חדשה ואף לא בבניית דירות הנראות בעינינו מפוארות בשביל עולים אלה. מקור הרע היה, הווה, וימשיך להיות במדיניות האפליה המכוונת שהממסד הנהיג נגד כל מי שאינו אשכנזי מהיום בו הוכרז על הקמת המדינה, ואף הרבה לפני-כן. כל עוד שמשטר זה של אפליה שיטתית לא יחוסל, תשארנה שכבות עוני, ימשיכו מוכי-הגורל להתקיים בתוכנו, וימשיכו האפליה והקיפוח "לעבור מדור לדור".
כל עוד שמשטר האפליה ימשיך לעמוד בעינו תִּפְשֶׂה ותפרח השחיתות הממארת במדינה, כדוגמת מעשי האונאה, הגניבות, הבזבוזים המחרידים והמעילות ברבבות מיליוני ל"י המתבצעים על-ידי אנשי השררה והפקידות הבכירה ב"נתיבי הנפט", ב"אוטוקרס" ובמפעלים כושלים אחרים, שרק הדי-הדיהם מגיעים בימים אלה לאזני הציבור.
הדרך היחידה לחיסול האפליה והקיפוח וקלקול המידות, כמו שאמרנו לא פעם, הינה אפוא, שיתוף מלא של בני עדות-המזרח בניהולה ובחייה המעשיים של המדינה בכל השטחים.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון מא, כסלו תשל"ב, עמ' 1–2.
בתמונת שער הרשומה: אברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארצות הברית, ממרץ 1861 ועד הירצחו באפריל 1865, ומגדולי האישים בתולדותיה. לינקולן כיהן כנשיא משנת 1861 ועד למותו, ונחשב לאחד מהאישים המשפיעים ביותר על תולדות ארצות הברית. השפעות פעולותיו כנשיא ניכרות עד היום. כך למשל, ביטול העבדות, וחיזוק אחדות ארצות הברית באמצעות מניעת פילוגה בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית.