אבי מרי, יוסף דחוח-הלוי ע"ה נפטר ביום חמישי כ באייר תש"ף, הלווייתו נערכה אור ליום שישי בשעה 22:00 בבית העלמין הישן בחדרה.
אבי מרי ניחן באישיות נפלאה ומופלאה, הוא זכה לקנות ולשכלל גם מעלות מידותיות וגם מעלות הגיוניות. ממעלותיו המידותיות היו ענווה, מתינות, נדיבות, מסירות, התמדה, יושר, חריצות, אורך רוח, רגישות, חמלה, הכלה, הבנת הזולת, חברות נאמנה, ועוד. וממעלותיו ההגיוניות היו ישרות מחשבה, שׂכלתנות, תפישה מהירה, כושר ניתוח מבריק, יכולת ביטוי מופלאה, זיהוי הבחנה ואבחנה, הבנה מעמיקה ומקיפה, תבונה ייחודית, ועוד.
בדברים אלה מבקש אני לעמוד על שלושה היבטים באישיותו של אבא מרי, אשר דומני הינם היסודות המרכזיים למכלול מידותיו הטובות, לאישיותו המכוננת, ולפעלו האנושי ההיסטורי. שני ההיבטים הראשונים נוגעים לפעלו הציבורי והאחרון נוגע לפעלו המשפחתי והאישי.
ההיבט הראשון שאפיין את אבא מרי הינו שילוב נדיר בין אהבת האמת ורדיפת הצדק לבין אהבת האדם. ישנם לא מעטים אשר אוהבים את האמת והצדק, וישנם לא מעטים אשר הינם אוהבי אדם, אך שילוב של שני המאפיינים הללו הוא נדיר מאד. שופט ודיין די לו לשפוט בצדק את בעלי הדין הניצים העומדים לפניו, אך הוא לא מחויב לדאוג לצרכיהם הרגשיים. ברם, מצאנו אצל משה רבנו כי הוא שפט בצדק דלים ועשוקים ואף דאג למצוקתם הרגשית, מתוך אהבה עמוקה ועצומה לכל אדם באשר הוא אדם.
כאשר משה רבנו בורח ממצרים למדין מפני פרעה ומפני האנשים אשר קמו להורגו, הוא מגיע לבאר מים: "וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שמ' ב, טו). במהלך ישיבתו על הבאר, הוא רואה את שבע בנותיו של יתרו כהן מדין אשר הגיעו לבאר והחלו להשקות את צאן אביהן. לפתע, מגיעים רועים אחֵרים, והם מגרשים את שבע בנותיו של יתרו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם" (שמ' ב, יז). משה רבנו מתבונן בעוול שנעשה לנגד עיניו והוא אינו מסוגל להיוותר אדיש, משה רבנו קם ומגרש את אותם רועים אכזריים, למרות שהוא רחוק מאד מביתו וזר יחידי ובודד בארץ נכריה: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן" (שם).
לכאורה, סוף פסוק, משה רבנו מילא את חובתו המוסרית כלפי היושר והאמת, הוא גירש את כל הרועים הזדים, אִפשר לבנות יתרו לגשת אל הבאר, ועשה מעל ומעבר ולפנים משורת הדין לכל הדעות. ברם, משה רבנו ע"ה לא הסתפק באהבת האמת ורדיפת הצדק, נאמר בהמשך הפסוק שהוא לא רק קם והושיע את בנות יתרו, אלא גם השקה את צאנם! והנה הפסוק: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם". ולא ברור לכאורה, מדוע משה רבנו ראה לנכון גם להשקות את צאנם? וכי לא היה די בכך שהוא סיכן את נפשו וגירש רועים אכזריים במדבר? האם מישהו היה יכול לבוא אליו בטענות מדוע הוא לא השקה את צאן בנות יתרו?
ברם, משה רבנו ניחן לא רק במידת אהבת האמת ורדיפת הצדק, אלא גם באהבת האדם! הוא לא היה מסוגל לנהוג באדישות כאשר הוא ראה את הפגיעה הרגשית החמורה שנפגעו אותן שבע הבנות, אשר גורשו כנראה תוך כדי השפלות חרפות וביזיונות, ואולי אף הייתה סכנה ממשית לכבודן ולצניעותן, שהרי הגויים נמשלו כבהמות נדמו. ומשה רבנו, כאשר ראה לנגד עיניו את העלבון ההשפלה והפגיעה הרגשית של אותן הבנות, נחלץ לעזרתן גם בתחום הרגשי והאנושי, במטרה לשקם את כבודן ואת הרגשתן שהושפלו עד עפר. ולכן, הוא לא הסתפק בהשכנת הצדק והיושר על מכונו הטהור, אלא גם בהשקטת המיית נפשן העשוקה.
כך היה אבי מרי ע"ה, הוא לא רק פעל את פעולותיו מתוך אהבת האמת ורדיפת הצדק, אלא גם מתוך אהבה עמוקה לכל אדם באשר הוא אדם. כאשר הוא סייע לאדם יחידי או לכלל הנדכאים העניים והנחשלים הוא עשה זאת מתוך הבעת רגשי אהבה וידידות עמוקים, כמעט בלתי נתפשים, לאותם בני האדם. כלומר, עצם עובדת היותם נדכאים עשוקים וחלשים, די היה בה כדי להילחם בעבורם ולאהוב אותם אהבת נפש עזה, אהבה שמטרתה לשקם את כבודם העצמי ולרומם את רוחם השפלה. והנה נבואתו של ישעיה (נז, טו) אשר כֹּה מיטיבה לתאר את אישיותו ההיסטורית של אבא מרי ע"ה: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".
ההיבט השני נוגע למאפיין נוסף באישיותו הציבורית של אבא מרי, אבי פעל את פעולתו לשם שמים לחלוטין! כלומר מתוך אהבת ה' טהורה זכה ונקיה! לא למחצה וכמובן לא לשליש או לרביע. הוא לא ביקש לעצמו שׂררה או כבוד או שלטון או משׂכורות או טובות הנאה. הוא פעל את מפעלו ההיסטורי חדור באהבה לה' יתברך, ולכן הוא לא היה זקוק לשום דבר מעבר לאהבה זו. לפיכך, אם כתב-העת שהוציא במשך למעלה מיובל שנים נקלע למצוקה כלכלית, הוא הכניס את ידו לכיסו הפרטי הדל והוציא משם את הכסף הנדרש להוצאת העיתון, אשר היה שופר לכל הנדכאים הנחשלים והמנוחשלים שנמנו בעיקר על בני עדות-המזרח.
ובמלים אחרות, יחד עם אהבת האמת ורדיפת הצדק, ויחד עם אהבת האדם, בערה בקרבו של אבי מרי אהבה עצומה לבורא-עולם! אהבה אשר רוממה אותו לפסגות הגבוהות ביותר של עבודת ה', אהבה טהורה זכה וברה אשר כֹּה נעדרת בימינו מקרב מנהיגי הממסד הדתי והציבורי והפוליטי והשלטוני אשר מצֻווים יותר מכל על שנאת הממון ואהבת האמת ובורא-עולם. אך לצערנו הרב, רובם ואולי אף כולם הינם גדולי רודפי השלמונים וההבלים וטובות הנאה, ולא שתו לבם לתוכחתו של מיכה הנביא (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה".
וגם בתכונה זו דומה הוא אבא מרי למשה רבנו ואף לאברהם אבינו ולשמואל הנביא, ועוד, אשר אהבו את ה' יתעלה באמת ובלבב שלם וסירבו ליהנות מדת האמת ואפילו במעט שהוּתר. הם התנגדו בתוקף לקבל ממון ואף לימדו אותנו שיש בכך קידוש ה': אברהם אבינו – "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (בר' יד, כג); משה רבנו – "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במ' טו, טז); שמואל הנביא – "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר" (ש"א יב, ג).
לסיכום שני ההיבטים הראשונים, היו באבי מרי ע"ה שלושה אדנים של טהרה וקדושה אמיתית: אהבת האמת ורדיפת הצדק, אהבת האדם, ואהבה עצומה ונדירה מאד לבורא-עולם. וראוי לחתום את שני ההיבטים הציבוריים הייחודיים הללו בשיר שכתב על אבא מרי המשורר הדגול רצון הלוי ז"ל, והנה השיר לפניכם (השיר נכתב בסיוון תשס"ה):
ליוסף דחוח-הלוי נ"י
יְהִי רָצוֹן יוֹסֵף שֶׁתּוֹסִיף / שְׁנוֹת זְרִיעָה וְאָסִיף
וְאֵל עֶלְיוֹן לִבְרָכָה יָקִים / כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ בַּ"אֲפִיקִים"
סָלַלְתָּ דֶּרֶך בְּאוֹר הַלֵּב / נֶאֱזַרְתָּ כֹּח בִּנְתִיב הַכְּאֵב
פָּעַלְתָּ מִפְעָלְךָ לְלֹא חִמּוּשׁ / הִכּוֹן יִכּוֹן אֵיתָן לֹא יָמוּשׁ
דּוֹר לְדוֹר יַבִּיַע אֹמֶר / בַּאֲפִיקֶיךָ רוּחַ וְחֹמֶר
חוֹנַנְתָּ מֵאֵל לְהוֹצִיא לָאוֹר / אֱמֶת מֵהַחֹשֶׁך וְלַהַב מֵהַכְּפוֹר
וְאֵל שַׁדַּי יוֹסִיף לְלֹא דַּי / נִבְעֵי חַסְדּוֹ וְכֹה לֶחָי
חָלְפוּ שְׁנוֹת דּוֹר וְהִנֵּה הִנּוֹ / "אֲפִיקִים" הֹוֶה וּמֵנִיב רְנָנוֹ
ההיבט השלישי נוגע לפן המשפחתי והאישי באישיותו של אבא מרי, אבי מרי היה אבא נפלא וייחודי, ואם חשבתם שפעילותו הציבורית העיבה על אהבתו למשפחתו, לא כן הדבר, להיפך, אבא מרי העניק לנו משפע טובו ולא חשׂך כל מאמץ ויגיעה בחינוכנו ובטיפוחנו. הוא הקדיש את חייו למען הציבור ולמען המשפחה, לא נהה אחרי טובות הנאה ולא נטה אחרי תענוגות העולם-הזה, כל חייו היו מוקדשים לאהבת האמת, לאהבת האדם, לאהבת ה', ולאהבת המשפחה. הוא השקיע את כל נפשו ומאודו בכל אחד ואחד מבניו באופן שווה, והתאים את דרכי החינוך לכל אחד ואחד מבניו כפי אופיו, הלך מחשבתו, שאיפותיו ורגשותיו.
קשה לי עד מאד להיפרד מאבי, וכמה שהשתדלתי והכנתי את עצמי ליום הבלתי-נמנע הזה, עדיין קשה לי, באופנים שבלתי ניתן לתאר אותם ולהעלות אותם על הכתב. עיניי שותתות דמעות, על אבי מרי איש חמודות אשר אהבתיו אהבת נפש. כל-כך יקר בעיניי היה אבא, עד שהיה קשה לי מאד לקבל מרות בתקופת בית-הספר, כי כמעט כל מורה שעמד לנגד עיניי לא התקרב כהוא-זה למידותיו המשוכללות של אבא מרי, לחוכמתו, להבנתו, ולחמלתו עלי. מעולם, אבל מעולם, לא ראיתי את אבי כועס על אמי ע"ה או אפילו עלינו, בניו, מעולם לא הרים את קולו בביתו, ולעולם פתר את כל הקשיים והמשברים בשקט ובדממה.
זכורני שסיפרו בשבעת ימי האבלות שאבי מרי התארח אצל אחד מקרובי המשפחה בשבת, ובמהלך תפילת ערבית של שבת הוא ישב מאחורי אותו קרוב, עטוף בטלית כמנהג יהודי תימן. ברם, אותו קרוב שישב לפני אבא מרי נהג להתעטף כמנהג אשכנז, וכך נהגו כל אנשי בית-הכנסת באותו המקום. כאשר הסתובבו אנשי בית-הכנסת בעת אמירת "בואי כלה" לעבר פתח בית-הכנסת והפנו את אחוריהם להיכל, ראה אותו קרוב-רחוק את אבא מרי מעוטף בטלית כמנהג יהודי תימן הקדום. הוא החל לצרוח עליו לפני כל אנשי בית-הכנסת ואף טען שהוא חוטא חטא גדול לאלהים! אבי מרי שתק עד שהכלב הנובח הזה סיים את צרחותיו, ואז אמר לו: "אתה צודק, טעיתי", ופרש את טליתו על כתפיו כמנהג המאוחר של השאמי.
וזו רק דוגמה אחת מני רבות לאישיותו הכבירה של אבא מרי, ומי שמכיר אותו יודע עד כמה הסיפור הזה מיטיב לתאר את אישיותו וענוותנותו. ולא רק בבית-הכנסת ובמקומות ציבוריים, אף יותר מכך וביתר ענווה נהג בביתו, עם אמי ע"ה ועם בניו ועם כל באי ביתו.
ישתבח שמו יתעלה שזיכה אותנו לאב היסטורי שכזה, ואוי לנו שאיבדנו אותו, ועתה אנחנו נאלצים לחשב את מסלול חיינו בלעדי אישיותו האדירה שתסוכך על מעשינו ורגשותינו. אוי לה לעדת יהודי תימן אשר איבדה מנהיג אמיתי אשר אהבהּ באמת ובתמים ובלבב שלם. אוי להם לכל אותם נדכאים ועשוקים, חלשים נחשלים ומנוחשלים, אשר איבדו את האדם שעודדם ללא לאות, ריפא את נפשם, זעק את זעקתם, כאב את כאבם, וראה בהם אֶחָיו ואחיותיו בניו ובנותיו, לא פחות מבניו יוצאי חלציו ששמו נקרא עליהם.
אך "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה" (תה' פט, מט), ועלי להיפרד ממך אבי האהוב, אבי האוהב, אבי הנעים והעדין, האמיץ והישר, אשר שכלל את תבונתו הרגשית לאמנות נפלאה דקה עדינה, מדהימה ביופייה, מרפאת את הנפש במגעהּ.
ובמה איפרד ממך אבי היקר? וכיצד? כיצד אתמצת את מסכת חייך האנושית למילות פרידה כל-כך קצרות וכל-כך כואבות ומייסרות? ובכן, דומני שאמי מורתי ע"ה, אשה יראת ה' היא תתהלל, הטיבה בחוכמתה ובתבונתה לתמצת את פעלך ואישיותך, היא תיארה אותך תמיד במלים: "איש היסטורי". לכן אפוא, שלום לך אבא מרי, שלום לך אבא ואיש היסטורי!
וכך נכתב על קברו של אבא מרי ע"ה:
פ"נ
אוהב האמת ורודף הצדק
אבינו היקר, המורה והמחנך הסופר והמשורר
אשר הקדיש את חייו לאהבת ה' ולאהבת האדם
ופעל לחם ונאבק למען עדות-המזרח לשם שמים
ר' יוסף דחוח-הלוי ע"ה
טו בתמוז תר"ץ – כ באייר תש"ף
סָלַלְתָּ דֶּרֶך בְּאוֹר הַלֵּב
נֶאֱזַרְתָּ כֹּח בִּנְתִיב הַכְּאֵב
פָּעַלְתָּ מִפְעָלְךָ לְלֹא חִמּוּשׁ
הִכּוֹן יִכּוֹן אֵיתָן לֹא יָמוּשׁ
דּוֹר לְדוֹר יַבִּיַע אֹמֶר
בַּאֲפִיקֶיךָ רוּחַ וְחֹמֶר
חוֹנַנְתָּ מֵאֵל לְהוֹצִיא לָאוֹר
אֱמֶת מֵהַחֹשֶׁך וְלַהַב מֵהַכְּפוֹר
נשמתך הטהורה צרורה בצרור החיים
והשׂגתך הזכה קשורה בצור העולמים