בקריאתו ההיסטורית המהדהדת של אברהם אבינו (בר' כא, לג), פותח רבנו הרמב"ם את ספרו "מורה הנבוכים" ואת כל ספריו (כך גם פתח את פירושו למשנה ואשר בטעות נשמט גם ממהדורתו של מָרי). וכך כותב מָרי בהערתו לפסוק זה שקובע הרמב"ם בראש ספרו "מורה הנבוכים":
"ברור כי פתיחה זו באה בעקבות האמור באברהם אבינו [...], לרמוז כי פעולתו בספר זה היא המשך קריאתו של אברהם אבינו לפרסם את אמיתת ייחוד השם בעולם".
הרמב"ם ראה את עצמו כממשיך דרכו של אברהם אבינו, ממשיך דרכו המחשבתית-פילוסופית, ממשיך דרכו בקריאה לכל באי עולם לייחוד השם, וממשיך דרכו בעמידה איתנה ונחושה כנגד דעות נפסדות והשקפות זרות.
א. קריאתו של אברהם אבינו
בספריו "משנה תורה" (הלכות עבודה-זרה פ"א) ו"מורה הנבוכים" (ג, כט), רבנו מלמד אותנו על מהות "קריאת הקרב" של אברהם אבינו, וזה לשונו שם בהתאמה:
"ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך [בשׁגייה אחר עבודה-זרה], עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו [...]. כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו [...], ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה. וידע שיש שׁם אלוה אחד [...] וידע שכל העם טועים [...] וכיון שהכיר וידע, התחיל להשיב [...] ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה [...]. כיוון שגבר עליהם בראיותיו ביקש המלך להרגו ונעשה לו נס ויצא לחרן. והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם ולהודיעם שיש אלוה אחד [...], עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר: 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם' [...]. וכיוון שהיו העם מתקבצין אליו [...] היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירֵהו לדרך האמת".
"וכאשר גדל עמודו של עולם ונתברר לו שיש שם אלוה נִבְדָּל לא גוף ולא כוח בגוף, ושכל אלה הכוכבים והגלגלים מעשיו, והבין אפסוּת אותם ההבלים אשר נתחנך עליהם, החל לסתור שיטתם ולבאר הפסד השקפותיהם, וּפִרְסֵם הֶפְכָּם, וקרא 'בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם' – קריאה הכוללת מציאות ה' וחידוש-העולם מאת אותו האלוה".
נשים לב כי ב"מורה הנבוכים" לעיל (ג, ט) הרמב"ם כותב, שקריאתו של אברהם אבינו נועדה לעורר לידיעת השם (="מציאות ה'") ולהשקפת חידוש-העולם. אך בפתיחת ספרו שם כאמור, מָרי מעיר שקריאה זו נועדה לפרסם את אמיתת ייחוד השם בעולם, ומשום כך קבעהּ הרמב"ם בראש ספרו "מורה הנבוכים". ברור אפוא, שקריאתו זו של אברהם אבינו כוללת את מצווֹת ידיעת ה' וייחוד ה' וחידוש העולם וכל יסודות הדת המחשבתיים.
ב. שׂכרו של אברהם אבינו
אברהם אבינו סיכן את עצמו ולחם בעוז כנגד עובדי העבודה-הזרה שהיו סביבו עד שביקשו להרגו, וקשה מאד להבין את תעצומות הנפש האדירות שהיו לאברהם אבינו לעמוד יחיד כנגד אומה גדולה אכזרית וּרְשָׁעָה (ומהו הממסד הרבני העריץ לעומת מלכותו של נמרוד?). ההסבר היחיד לעמידתו האיתנה והעקבית הוא אהבתו העצומה לבורא-עולם וזו שגשגה ופרחה מכוח ידיעתו אותו, עד שנאמר עליו: "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (יש' מא, ח). אהבתו העצומה לבורא-עולם היא-היא אשר נטעה בו את האהבה האדירה לאמת, ואת כוחות הנפש המופלאים לבטוח בבורא-עולם ולהתמודד בהצלחה עם כל הרדיפות שהיו מנת חלקו.
רבנו התייחס לעמידתו האיתנה של אברהם אבינו ב"מורה הנבוכים" שם (הדברים בסוגריים הרבועים הם הערותיו של מָרי, וקשה שלא לחוש בהזדהותו העמוקה), וכֹה דבריו:
"ואין ספק אצלי שהוא [=אברהם אבינו] [...] כאשר חָלק על שיטת כל בני אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים [רבנו אומר את זאת גם מתוך הניסיון שנתנסה, וכן נהגו ונוהגים]. וכיוון שסבל כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה והעדיף את האמת על כבודו [כלומר שאברהם אבינו ויתר על כבוד עצמו וסבל רדיפות וביזיונות למען האמת], נאמר לו: 'וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה' [בר' יב, ג]. והיה תכלית עניינו [כלומר בוא וראה למה זכה בשכר מסירותו], מה שאנו רואים היום מהסכמת רוב אנשי תבל לרוממוֹ ולהתברך בזכרוֹ, עד שמתייחס אליו [גם] מי שאינו מזרעוֹ, ואין חולק עליו ולא בלתי יודע את גדולתו".
ג. אברהם אבינו והרמב"ם
לאור כל זאת מובן מדוע רבנו ראה את עצמו כממשיך דרכו של אברהם אבינו. רבנו הרמב"ם היה בדעה שתכליתה הראשונה של דת משה היא לחנך ולהורות לדעות ולהשקפות נכונות ולבער את העבודה-הזרה וכל גרורותיה, וכפי שכתב ב"מורה הנבוכים" (ג, לז): "כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת – סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".
וברורה עתה גם תשובתו של מָרי לשאלה מדוע קורא הרמב"ם לקבוצת הלכותיו הראשונות יסודי-התורה: "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו".
כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת, וכפי שכותב רבנו במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
וזו הסיבה שרבנו פותח את ספרו "משנה תורה" ב"ספר המדע" – בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, ולהדריך אותו ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.
ברם, רבים הם אשר תקפו את רבנו הרמב"ם, רבים הם אשר לא עָרַב לחיכּם מבטו החודר והנוקב עד התהום, וכפי שתיארם בצוואת ספרוֹ "מורה הנבוכים":
"אבל המבולבלים אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי-נכונות ובדרכים המטעים [...] ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת. הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם ענין. ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו לו כדי שלא תֵּחָשֵׂף תרמיתם] – שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות הן רכוש הַזְּעוּמִים [=שיש זעם כלפיהם מלפני ה'] הרחוקים מה' יתעלה ויתרומם, והן אלה אשר יסבּבו אל הַסָּכָל המחזיק בהן רעה וימיטו עליו שבר, מידה כנגד מידה. "עַווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ" (מש' ה, כב).
ונסיים בקריאת-האמת מרטיטת הלבבות של ישעיה הנביא (נא, א): "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם [...] כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ".