זמן רב אנו שואלים את עצמנו: משום מה אחינו בני תימן, ותיקים וחדשים, לא זכו עד כה להיות בין מעצבי דמות המדינה בתחום החברה, התרבות והכלכלה? והלא הם היו החלוצים הראשונים בזמן שאדמת ישראל היתה עדיין שממת עולם וזָעקה ליד גואלת מעזובה של אלפי שנים?
אין חולק שיהדות תימן נטלה חלק לא מבוטל בהפרחת השממה ובפיתוח הארץ. היא קיימה ומקיימת מצוה גם עתה בכל נפשה ומאודה ואף סבלה והתענתה על כך בחבלי ייסורים שונים. רבים המקומות שעליהם נשפכה זיעתם, ואף דמם, של מתיישבים תימנים. ואם כן, מה עלה לה ליהדות זו שחֶלקה בעיצוב דמות המדינה הוא כה אפסי? כלום אין בניה ראויים למצוא דרכם אל מערכת החיים הכללית? וכלום גזירה מן השמים היא שעליה להיות בתחתית הפירמידה החברתית בארץ, בחינת נענקת ואינה מעניקה?
סיבות ובנות סיבות
נעמוד בקצרה על כמה סיבות ונבחין היטב בין סיבות פנימיות וחיצוניות. בתחום הפנימי – ידוע שבני תימן לא ניסו, מאז בואם לארץ, להתארגן. שום התארגנות ממשית ושום מאבק מסודר על השפעתם כראשוני החלוצים לא ערכו. הם הסתפקו במה שניתן להם על ידי אחרים ומתוך הנחה שהזמן יבשיל פירותיו ולאט לאט הם ימצאו את דרכם אל ההשפעה הציבורית הכללית. בתור גורם אחר פעלו במלוא המרץ צניעותם וענוותנותם. הם אינם אוהבים להידחק ולתבוע, ומשום כך נדחקו לקרן זווית (מקומם במוסדות הרבנות הראשית, למשל, ובגופים ציבוריים אחרים – יוכיח זאת). צניעות וענוותנות זו, בצירוף חוסר תודעה ארגונית-חברתית הם, אפוא, הגורמים הראשיים אשר עיכבו את התפתחותם החיובית כלפי פנים וכלפי חוץ. מבפנים – נמנעו התארגנותם וליכודם במסגרת אחת ראויה לשמה אשר תייצג אותם ותעלה את בעיותיהם בכשרון לפני המוסדות הציבוריים והממלכתיים. ומבחוץ – הורחקו כמעט לחלוטין מהשפעה על ענייני המדינה.
ארץ המוצא ועול הצרות
לתופעה מכאיבה זו של חוסר התארגנות יש גם סיבות חיצוניות הקשורות בארץ המוצא שהיתה מפגרת ואותה לא פקדו דורות רבים שום מהפכות מדיניות או חברתיות, בניה לא נתנסו בהתארגנות במסגרות מודרניות ובמידה שהיתה התארגנות – היתה רופפת ובלי יסודות מוצקים. אף עול הצרות וקושי השעבוד אז מנעו מהם לתת את הדעת לבעיות ארגוניות – ואת מעיינות מחשבתם הקדישו לשמירת המסורת, דבר שהוא אמנם חשוב מאד כשלעצמו. אם נוסיף את חשדנותם של השלטונות בתימן כלפי כל התארגנות – יובן מדוע תודעתם הארגונית היתה עד כה משותקת לחלוטין.
לא הסכינו למציאות
והנה כאשר עלו לארץ הוטלו לתוך מציאות חברתית הפוכה וחריפה מזו שהסכינו לה בגולה. ענייני ארגון היו זרים להם ומושגי החברה החדישים היכום בתמהון. משראו הכוחות הפעילים האחרים בישוב מציאות עגומה זו ניצלוה ניצול מלא. הלבבות כלפיהם הוקשחו והתימנים ניצבו חסרי אונים מול בעיות החיים והחברה – ונסוגו. ואם כי הביאו עמם נכסי רוח עבריים מקוריים, שחשיבותם וערכם גדולים לאומה כולה – לא עמדה לימינם זכות זו. נצרף לכך את הגורם הנכבד מאד שהם נתברכו בילדים רבים – כן ירבו – ופרנסתם העיקה עליהם ודחקה את מעיינות מחשבתם מהעיקר, וכן את התעמולה המפלגתית החריפה שניצלה את תמימותם – ותהיה התמונה שלימה שממנה יובן, משום מה נחרץ גורל השפעתם ובמקום להיות גורם מכוון ומדריך היו תמיד מטרה להרחקה וללחץ כלכלי וארגוני.
אכן, היו אמנם ניסיונות מעטים להתארגנות ולהתלכדות בגזירת המציאות ולא מתוך הכרה, אך אלה נופצו בעיקר אל סלע המחלוקות הקטנות שפשו בתוכם, ואיתם גם הניסיונות לשלבם בכלל הציבור – ובתקוה שבדבר זה יהיה משום ביטוי לאהבת הכלל – כדי לסייע לפחות להטבת מצבם הכלכלי, שיתופם ושילובם בעיצוב ענייני המדינה.
הנה כי כן, חיו בני תימן חיים קשים בשמונים שנות גאולתם בארץ, וכל זה משום שהיו מפורדים ומפוררים בלי גוף ציבורי ראוי לשמו אשר יטול עליו תפקידי חינוך להתארגנות, מאבק להשגת זכויותיהם והעלאת רמתם החברתית והארגונית.
המסקנה
הכרח חיים הוא לנו להתארגן במסגרות בלתי-מפלגתיות פנימיות מסודרות. מסגרות אלו חייבות ללמוד היטב את בעיות המדינה והעדה; הן חייבות לדאוג בראש למתן השכלה גבוהה לילדי העדה ולנער את הציבור מהאדישות המחבלת בו קשות ומכלה כל חלקה טובה; הן יכולות להסתייע לכך בכל גורם הרוצה באמת ובאמונה לעזור להן כדי להגיע למטרתן. אסור לנו להרפות מניסיונות אלו של התארגנות, אף אם יפקדונו כשלונות רבים, עד אשר נוכל לעמוד על רגלינו. אז נוכל להגביר את השפעתנו במדינה, דבר אשר בלעדיו לא יכון שום מיזוג עדות בארץ ויהיו הלחצים לכך אשר יהיו. יש להתעלות מעל כל חילוקי דעות נפסדים. נחדיר אל ליבותינו את ההכרה הברורה שאין אני לי מי לי ונעזור קודם כל לעצמנו לפני שנבקש עזרת אחרים.
פורסם לראשונה בכתב העת "דעת", בתאריך יח באדר תשכ"ג.