כך כותב רס"ג בתחילת הקדמתו לספר משלי: "אל תהיו כבהמות שאין בהם תבונה וזקוקות למתג ורסן לרסנן בו לבל יקרבו אליך להזיק". וכפי שסבי רמז לי פעם: הקשר בין אדם מת למטומטם הוא ששניהם מצערים את הסובבים.
מטומטמים אינם בהכרח אנשים אשר לא הגיעו להישגים אקדמיים או להישגים בתחום התעסוקה והעסקים, שהרי רוב חכמי האמת בתקופת המשנה והתלמוד היו פועלים ובעלי מלאכה, מי בגינון מי בכיבוס-בגדים מי בסבלות, ועוד כיוצא בזה.
אך כן ניתן לאפיין את המטומטמים בעצלות; הם אינם שואפים להתפתח מחשבתית וסופם להשלים עם שלל חסרונותיהם עד שמגרעותיהם משתרשות בנפשם, והן הולכות ומעמיקות ומתפשטות בנפשם וגופם ככל שהם הולכים ומתבגרים.
כיום בעולם הדתי של ימינו מהללים את הטמטום וקוראים לו "שפלות רוח", ובנוגע לנושאים מחשבתיים פילוסופיים דקים, הם נוהגים לירות לכל הכיוונים ללא הבחנה, ונוערים: "הכול מלמעלה".
זאת ועוד, הם מתיימרים להדֵּר במצוות כביכול – מה שמעצים את קרבתם הדמיונית לאלהים. וגם את קרבתם אלינו הם כופים, כפי שצוהלים: "לאהוב כל יהודי".
אם המטומטמים היו בודדים במערכה – כנראה שהם לא היו מחזיקים מעמד, אך זמן רב הדרך הזו מטופחת, עד שכיום הרשעים, הפתאים, העצלנים והסכלים מצליחים לגרום לעצמם להרגיש בנוח לנהוג כמחוסרי דעת. ולמרות שהקב"ה ציווה על האנושות "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בר' ב, טו), אותם מטומטמים עושים את ההיפך, הרי הם שמחים שמלוכלך ומוזנח, מפני שכעת ירגישו בנוח להתייחס לכל דבר באופן מופקר ומרושל.
אך אנשי היושר והחריצות אוהבי ה' מכירים בערך הסדר הניקיון והחריצות, ולכן עמלים הם כפליים בכדי לסלק כל הצטדקות או תירוץ דמיוניים לנהוג ברשעות וברשלנות, זוהי נשיאת עול והיא מרוממת את הסטנדרטים בעולם בכל תחום.
לעיתים זה קשה, אך אין זה מגונה בעיני להתעודד בתקווה שה' בוודאי ישמֵּח את האדם וישלם לו כגמולו, כפי שנאמר (ש"ב יב, ח): "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ, כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה"; גם אציין שהתנהגות עילאית זו משכללת את הנפש, מפני שמדובר בגמילות חסדים ופתיחת שערים לעולם-הבא.
יש לציין שבידי אנשי קהילתנו מקור מים חיים, והיא החכמה, שעליה נאמר: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה, טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר, בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט, לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (מש' ח, יט–כא), ופירש רס"ג שם:
"ומה שאמרה [החכמה]: 'בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך' כוונתה שהיא מובילה אל הכושר וקוראת אל הטוב, כי בטוב נעזרים על הטוב, וברע נעזרים על הרע, כי כל דבר מאמֵּץ את מינו ומחזק אותו. וסיימה [החכמה] במאמר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ', ענין 'יֵשׁ' – המציאות [כלומר, שהחכמה תנחיל לאוהביה מכל הטוב האפשרי הקיים במציאות], לפי שהוא הפך 'אין' [כלומר היפך ההעדר והריקנות]. [...] ומי שיש לו יכולת על עצם המציאות [מי שלא נבצר ממנו מאומה] הרי הוא [ה' יתעלה] ימלא מה שהבטיח למלא את האוצרות טוב, כאמרוֹ: 'וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [ז"א שהחכמה המיטיבה הוא משל, והמיטיב האמיתי הוא הקב"ה שהעניקה לנו צלם אלהים להשכיל ולהתפתח ולנהל בו את חיינו באופנים מאוזנים ומאושרים], ולהם [לאוצרות ה'] עת שהם נפתחים בו כאמרוֹ: 'יִפְתַּח יְיָ לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב' [דב' כח, יב], וכן תקיים מה שאיימה למלא אוצרות רע לרשעים כמו שאמר: 'פָּתַח יְיָ אֶת אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמוֹ' [יר' נ, כה]".
מסקנת הדברים היא: יש לקיים את הנאמר במסכת סנהדרין (ד, ה): "לכל אחד ואחד לומר: 'בשבילי נברא העולם'; שמא תאמרו 'מה לנו ולצרה הזאת' [כמו אותם המתעצלים ומתרשלים למלא את ייעודם ולעמול בעולם-הזה שהוא עולם העמל והעשייה]". יש לחיות בידיעה, שמכל מקום סוף הטובה לבוא, והיא העת שבה יוכשר האדם לקבל שכר נאמן מאת ה'.