מאמר זה נולד בעקבות חליפת מכתבים עם הר"ב השכיר רצון ערוסי, אשר התעקש לטעון שמותר לכומרים אורתודוקסים שכירים לחצוב משכורות שחיתות מן הקופה הציבורית ואפילו במשך עשרות רבות בשנים, ואין צורך לומר שלפיו מותר להם לחצוב טובות הנאה מן הציבור. כל הטענות של ערוסי במכתבים הללו ועוד טענות רבות, ותשובותיי להן, מובאות באתר אור הרמב"ם בסדרות המאמרים: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", "קארו הקראי – מגדולי מחללי שם שמים", ובעוד מאמרים רבים.
באחד ממכתבי התשובה לערוסי מתחתי ביקורת על קאפח על-כך שהוא נטל משכורות, ואף משכורות שחיתות, בעבור פסיקת דינים במשך יובל שנים! בעקבות ביקורתי ערוסי טען כנגדי שאסור לי לטעון שום טענה כנגד קאפח, מפני ש"אין משיבין את הארי לאחר מיתה!". ובכן, למי שאינו בקי ברזי יהדות המינות האורתודוקסית האשכנזית מדובר בכלל קדום ודי מפורסם, שמדי פעם הכומרים השכירים למיניהם מנפנפים בו כדי להעמיד את התעיותיהם.
לפי הכלל הזה, שלקמן נוכיח שכולו מקשה אחת של התעיה אורתודוקסית, אסור להקשות על חכם גדול שמת ואסור לסתור את דבריו, וכדברי שר"י במסכת גיטין (פג ע"א): "אם היה קיים שמא יחזיר לכם תשובה". כלומר, לפי פרשנות זו אין להרהר אחר קביעתו ופסיקתו של חכם גדול, גם אם הוא שגה וטעה – ואפילו אם הוא תעה ולעה והִתעה רבים במינות, אנחנו למעשה "תקועים" עם שגיאתו וסכלותו לנצח-נצחים... באמצעות השימוש בכלל המינות הזה, חכמי-יועצי-אשכנז מצאו דרך להגן על מנהגיהם, הלכותיהם ואורחותיהם העקלקלות והקלוקלות.
ברם, מסתבר שלא רק המינים וצאצאיהם משתמשים בכלל האשכנזי הזה, כי ערוסי שנזכר לעיל, ואשר חרֵד לדברי המינים הארורים הרבה יותר מאשר לדברי אלהים חיים, קיללני קללה נמרצת מפני שגיניתי את קאפח השכיר על-כך שנטל ממון רב בעבור פסיקת דינים. ערוסי כינה אותי במכתבו בכינויים קשים מאד, כגון: "חוטא" ו"הולך רכיל" ו"מספר לשון הרע" ו"מוציא שם רע" ו"מבזה את התורה", ועוד. ובכן, ביחס להאשמות הללו, ברור לי שלא מדובר ב"מוציא שם רע" כי עובדה היא שקאפח נהנה ממשכורות הדיינות ושלל טובות ההנאה במשך חמישים שנה, ואשתו אחריו עוד 14 שנה. זאת ועוד, ברור לי שלא מדובר ב"הולך רכיל" ולא ב"מספר לשון הרע" ולא ב"מבזה את התורה", שהרי איני טוען דברים מזה לזה ללא צורך ואיני מספר בגנותו לשם הנאה כלשהי. כמו כן, מי שביזה את התורה זה קאפח השכיר בעצמו, וכמו שהוכחתי מדבריהם הנחרצים והנוקבים של חז"ל ורבנו בסדרות המאמרים שנזכרו לעיל.
יתר-על-כן, לא רק שאיני "חוטא" וכו' כדברי ערוסי, אלא שהנני מקיים מצוה גדולה ורבה, כי כל תלמידיו של קאפח למיניהם, כולם "אוכלים מן התורה", מי ברב ומי במעט. כלומר, כולם מתירים לעצמם לחלל-שם-שמים ולבזות את התורה ולכבות את מאור הדת, על סמך היתרו של קאפח: שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) מותר לחלל את השם ואת התורה. הם גם סומכים על "מעשה ר"ב" – "מעשה רודף בצע", שהרי קאפח השכיר המושחת התיר לעצמו לאכול מתורת אלהים חיים וכן חצב משכורות מפסיקת דינים בסכומים עצומים, תוך שהוא משליך אחרי גוו איסורים חמורים של חילול-שם-שמים ושל ארור לוקח שוחד.
כאמור, כל תלמידיו המובהקים של קאפח "אוכלים מן התורה", מי ברב ומי במעט, וכולם לקחו ולוקחים בסתר ובגלוי כספים וטובות הנאה בעבור לימוד התורה ובעבור דברי תורה. ולכן, מצוה גדולה ורבה להסיר מכשול מקרב עמִּי, ולא אחוש לגינויָם של עשרת אלפים "דרדעים" סכלים ושחצנים האוכלין מן התורה – כי אין עצה ללמד את האמת מבלי להודות שקאפח תעה ולעה באיסור חמור מאד. וברוך שהצילני מן השוחה העמוקה הזו, וניתקני מעטיני הטומאה, ורחצני וטיהרני מזוהמתה, ורוממני מן המסכים העבים והאטומים אשר מעוורים מלראות נכוחה.
זאת ועוד, קאפח גרוע בהרבה מסתם שכיר מחלל-שם-שמים, מפני שהוא התהדר בכינוי "הרמב"ם של ימינו" (מעולם הוא לא דחה את הכינוי הזה), כלומר, הוא התיימר ללכת בדרך האמת שמסרו לנו אנשי האמת והמוּסָר חז"ל והרמב"ם! ובמלים אחרות, אם "הרמב"ם של ימינו" מחלל-שם-שמים ואף כורע אפיים ארץ ומשתחווה ליהדות המינות האורתודוקסית – המסקנה המתבקשת היא שחז"ל ורבנו הרמב"ם בכבודם ובעצמם היו מודים במינות (בקבלה הפגאנית) ובחילול-שם-שמים! ולא רק שהוא מוציא לעז חמור מאד על חז"ל והרמב"ם, אלא שהוא משחית את דרך האמת בהשחתה שעלולה להחריב אותה מיסודה, שהרי רבים נושאים את עיניהם אל קאפח השכיר כמייצג וכַמוֹסֵר הנאמן של דרך האמת הקדומה והמקורית!
נחזור לערוסי השכיר, לאחר שהוא קיללני קללה נמרצת במכתבו, הוא חתם את דבריו במלים הבאות: "וכשמדובר במי שכבר נפטר שאינו יכול להשיב, שהרי אין משיבין את הארי אחרי מותו, העבירה חמורה שבעתיים". כלומר, כל העבירות והחטאים והפשעים שהוא תיאר גרועים שבעתיים כאשר מדובר ב"חכם גדול" שכבר מת ואינו יכול להשיב. לאחר דברי הרקע, נעבור לעיין בעצם הטענה-ההשקפה שאין משיבין את הארי (או העכברוש) לאחר מותו.
מקור הטענה
מקור הטענה הזו בסוגיה ארוכה בתלמוד הבבלי (גיטין פג) אשר דנה בדברי ר' אליעזר במשנה. נחל אפוא בדברי ר' אליעזר במשנה, הקובע, שמי שגירש את אשתו ואמר לה שבגט זה היא מותרת לכל העולם חוץ מאשר לאדם פלוני – האשה מגורשת כדין. ברם, חכמים חולקים עליו ואינם מכשירים גט מסוג זה והינה לדעתם עדיין אשת-איש, והנה דברי המשנה (ט, א):
"המגרש את אשתו ואמר לה: 'הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני' – ר' אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין".
על המשנה הזו סערו סער כל חכמי התלמוד נוחי נפש בסוגיה די ארוכה, ואף הובאה שם ברייתא שממנה עולה שהיו ארבעה חכמים שהשיבו על דברי ר' אליעזר לאחר פטירתו! ורק חכם אחד נמנע והורה שאין להשיב על דברי ר' אליעזר בטענה: ש"אין משיבין את הארי לאחר מיתה". ובכן, כבר בשלב הזה אנו רואים בבירור, כי רוב מוחץ של חכמי המשנה היו סבורים שאין כל מניעה לחלוק ולהשיב על הארי לאחר מותו, ורק חכם אחד סבר היפך דבריהם.
נעבור עתה לעיין בקטע המרכזי של הסוגייה בגטין (פג ע"א):
"תנו רבנן: לאחר פטירתו של רבי אליעזר, נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו, אלו הן: רבי יוסי הגלילי, ורבי טרפון, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבה. נענה רבי טרפון ואמר: [...] הא למדת שאין זה כריתות. נענה רבי יוסי הגלילי ואמר: [...] הא למדת שאין זה כריתות. נענה רבי אלעזר ואמר: 'כריתות' – דבר הכורת בינו לבינה, הא למדת שאין זה כריתות. נענה רבי עקיבה ואמר: [...] הא למדת שאין זה כריתות. דבר אחר: [...] הא למדת שאין זה כריתות".
הנה לנו אפוא ארבעה ואולי אפילו חמשה מחכמי המשנה הגדולים ביותר, אשר לא ראו שום מניעה מלחלוק, להשיב, ואף לפסוק כנגד חכם גדול מאד שנפטר, והוא ר' אליעזר הגדול (בן הורקנוס). לאחר שכל החכמים הללו אמרו את דבריהם (ודילגתי על הוכחות כולם והבאתי רק את הוכחתו של רבי אלעזר מפני שרק היא נפסקה להלכה), מגיע רבי יהושע ואומר: "אין משיבין את הארי לאחר מיתה", ומוסיף רבא אחריו: "כולהו אית להו פירכא [כל הסברות שנאמרו לסתור את דברי רבי אליעזר ניתן להפריכן], לבר מדרבי אלעזר בן עזריה דלית להו פירכא. תניא נמי הכי, אמר רבי יוסי: רואה אני את דברי רבי אלעזר בן עזריה מדברי כולן".
ואף שכל הסברות של חכמי המשנה נדחו מן ההלכה למעשה (למעט סברתו של ר' אלעזר בן עזריה), אין צל של ספק שהן נדחו מפני שהן לא היו מספיק חזקות ומבוססות, אך על עצם השיטה שחובה לחתור אל האמת ולחלוק על חכם גדול ככל שיהיה, שמת – אין עוררין!
נמצא, שלא רק ארבעת או חמשת חכמי המשנה שנזכרו לעיל סברו שאין שום מניעה לחלוק ולסתור את סברת חכם גדול מאד שמת (רבי אליעזר הגדול), גם רבא מודה להם, שהרי הוא מודה שהוכחתו של רבי אלעזר בן עזריה לא ניתנת להפרכה, כלומר, אף הוא מודה שניתן לחלוק ולסתור דברי חכם גדול שמת; וגם רבי יוסי, אשר מודה שדברי רבי אלעזר בן עזריה הם העומדים והיציבים והקיימים מדברי כולן, למעשה מודה שמשיבין את הארי לאחר מיתה.
נמצא, שטענתו של ערוסי "שאין משיבין את הארי לאחר מיתה" אינה אלא התעיה! שהרי מדובר בדעת יחיד כנגד שישה-שבעה חכמים שמשיבים ודוחים וסותרים את דברי רבי אליעזר הגדול במשנה ופוסקים הלכה כנגדו! ובמלים אחרות, הלכה למעשה משיבין את הארי לאחר מיתה! וכן פוסק רבנו בפירושו למשנה שם (ט, א): "דע, כי האומר 'אלא לאיש פלוני' כאומר חוץ מאיש פלוני, ואין זה ספר כריתות [=כסברת ראב"ע]. [...] ואין הלכה כר' אליעזר".
וכן פוסק רבנו בהלכות גירושין (ח, ו): "המגרש את אשתו והִתנה עליה [...] ואמר לה: 'הרי את מותרת לכל אדם חוץ מאיש פלוני' או 'אלא לאיש פלוני', ונתן לה הגט על תנאי זה [...] – אינו גט, שהרי שייר בגט ואין זה כריתות [=כסברת ראב"ע, וכנגד סברת רבי אליעזר הגדול]".
ואולי יתרה מזאת, איך יסביר ערוסי השכיר את הכלל התלמודי "הלכתא כבתראי"? שהרי אם לא ניתן לדחות ולסתור את דברי חכם שמת, איך קבעו חכמים שיש לפסוק כפי חכמי התלמוד המאוחרים ולא הראשונים? וברור שכלל זה נכון רק לתלמוד ורק לזמן שעדיין הייתה קיימת סנהדרין, אך בימינו שאיש הישר בעיניו יעשה, וכל חכם בעיניו מדמה שהוא גדול ממשה רבנו ע"ה ומשנה ומוסיף וגורע מחוקי התורה כרוח הסכלות הרעה עליו – אין להחיל כלל זה.
וגדולה מזאת, איך יסביר ערוסי השכיר את דברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה" (הלכה ל): "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון"? כלומר, אם "אין משיבין את הארי לאחר מיתה", מדוע שומעין למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון? מדוע אין משַׁתְּקין את החולקים ואומרים להם: שאין משיבין את הארי לאחר מיתה? וקללני לחינם, ובצעוֹ גרם לו להתעוור לחלוטין מדרך האמת: "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).
וגדולה ועצומה מכולן, והיא: "קבל האמת ממי שאמרו", כי לא יעלה על הדעת שנהיה אזוקים ואסורים אפילו בידי חכם אמיתי, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא ישגה, כל-שכן וקל-וחומר שנהיה כבולים בידי המינים והסכלים האירופיים שצאצאיהם קיבלו עליהם לאלילים. "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם", "פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יב, כו; יח, ז).
סוף דבר
לאור האמור נראה ברור, כי המליצה שנפנף בה ערוסי השכיר: "שאין משיבין את הארי לאחר מותו" היא התעיה אשכנזית פרו-נוצרית מובהקת מבית מדרשם של המינים, אשר נועדה להגן על גדוליהם עובדי האלילים מפני קושיות וטענות, ולהסתיר את סכלותם וריקנות פרשנויותיהם השקפותיהם והלכותיהם. ולא לחינם קבעו לנו לומר בהגדה של פסח, שהוא חג הגאולה מן האלילות: "מתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו", ולכן, חובה עלינו לפשפש במעשינו ובמעשי אבותינו תדיר, ובכל מקום שנמצא שהם שוגים וחוטאים עלינו להתנער ממעשיהם.
ואצרף עוד תמיהה שנוגעת לטענתו של ערוסי השכיר כנגדי: איך יעלה על הדעת שאבותינו או רבותינו יתירו את האָסור בעניין שיש בו חילול השם או ריח של עבודה-זרה, ואנחנו לא נגנה אותם על-כך רק בגלל מליצה דחויה?! טענת ערוסי הינה אפוא התעיה מדרך האמת, וכלי בידי המינים האירופיים, שורפי יסודות דתנו, להנציח את ההבל ולהוסיף ולהרחיק את עמֵּנו מדרכי מישרים ישרים ותמימים, כדי לפטם את שחצנותם, לשמֵּר את שלטונם ולמלא את תאוותם.
ואחתום בדברי רבנו בעניינו של ערוסי הכסיל ודומיו (מורה ב, כג; פיהמ"ש לנדרים ד, ג):
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמֵּד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד, י).