בחלקו הראשון של המאמר למדנו על דעת הרמב"ם שאסור באיסור חמור ביותר לייחס לה' גשמות מכל סוג שהיא. כלומר אסור להיות בדעה שיש לבורא יד, רגל, עיניים, וכיו"ב. איסור זה לדעת הרמב"ם הוא בגדר כפירה והעבודה-הזרה החמורה ביותר. למדנו גם מעט על תרגום אונקלוס ועל דרכו העקבית בכל תרגומו להרחיק מהגשמת הבורא, וכמו שהרמב"ם מתאר את פעלו המבורך בספרו מורה-הנבוכים (עמ' מא):
"אנקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר נתן דעתו לסילוק הגשמות, וכל תואר שמתאר הכתוב המביא לידי גשמות, מבארו כפי עניינו".
עוד ראינו, כי מפירוש רש"י עולה הגשמה בוטה ביחס לה' יתעלה, ואף הבאנו ראיה מדברי הראב"ד שהעיד על "גדולים וטובים" מהרמב"ם שהלכו בזאת המחשבה של הגשמת הבורא, מפני שנשתבשו "בדברי האגדות המשבשות את הדעות", ואמרנו כי קרוב לוודאי שאמר וכיוון את דבריו לרש"י שחי בדיוק באותה התקופה בצרפת, והוא גדול מפרשי המקרא לפי האגדה.
שלוש ראיות ראשונות
במאמר זה נצרף עוד כמה דוגמאות מפירוש רש"י אשר מהן עולה הגשמה ביחס לבורא, ונשווה אותן לתרגומו-פירושו של אונקלוס ולפירושו של רס"ג.
א) בשמות (ז, ה) נאמר: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". אונקלוס תרגם כך: "וְיִדְּעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ. כַּד אֲרֵים יָת מַחַת גְּבוּרְתִי עַל מִצְרָיִם. וְאַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּינֵיהוֹן". אונקלוס מוסיף עוד שתי מלים, ומתרגם: כאשר אכה אותם בגבורתי. גם רס"ג הרחיק מן ההגשמה, והוא מתרגם שם: "בנטותי את ידי על מצרים – כשאשלח מגפותיי עליהם". ברם, רש"י תרגם באופן שיש בו הגשמה, וזה לשונו: "את ידי – יד ממש להכות בהם".
ב) בשמות (יד, לא) נאמר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אונקלוס תרגם כך: "וַחֲזָא יִשְׂרָאֵל, יָת גְּבוּרַת יְדָא רַבְּתָא. דַּעֲבַד יְיָ, בְּמִצְרַיִם. וּדְחִילוּ עַמָּא, מִן קֳדָם יְיָ. וְהֵימִינוּ, בְּמֵימְרָא דַּייָ. וּבִנְבִיוּת מֹשֶׁה, עַבְדֵּיהּ". גם כאן אונקלוס מוסיף מילה כדי להרחיק מן הגשמות, כלומר עם ישראל ראו את גבורת ידו של הקב"ה, אך לא את ידו ממש, כי הרי אין לו גוף ודמות הגוף. הרמב"ם כבר לימדנו על דרכו זו של אונקלוס בספרו מורה-הנבוכים, וזה לשונו (עמ' לו):
"אבל התרגום הלך כפי שיטתו בעניינים אלה, והיא, שכל דבר [=כל פעל או עצם] שהוא מוצא אותו מיוחס לה' ויש בו הגשמה או ספיחי הגשמה, מפרשו כאילו הושמט אשר היחס אליו, ועושה אותו היחס לדבר מסוים נספח לה', אלא שהושמט. אמר במה שנאמר: 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' – 'יְקָרָא דַּה' מְעַתַּד עִלָּווֹהִי' [בראשית כח, יג; וגם כאן רס"ג הרחיק מן הגשמות ואמר: "וְהִנֵּה ה' – והנה כבוד ה'"], ואמר בפסוק: 'יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ' – 'יִסַךְ מֵימְרָא דַּה'' [שם לא, מט], ועל דרך זו נמשך בכל פירושו ע"ה". וכן עשה גם כאן, כאשר מצא את היד שמיוחסת לה' יתעלה, פירש כאילו הושמט אותו אשר היחס אליו, דהיינו גבורתו של ה' יתעלה, ולכן הוסיף את המלה גְּבוּרַת שנשמטה.
נחזור עתה לפסוק בשמות (יד, לא), לא רק אונקלוס מרחיק מן הגשמות בפסוק זה, גם רס"ג, וזה לשונו שם: "היד הגדולה אשר עשה – המכה הגדולה אשר הנחית". אולם, רש"י לא ראה לנכון להרחיק מן הגשמות כלל, אדרבה, גם כאן הוא אומר דברים מפורשים שיש בהם הגשמה ביחס לבורא יתעלה ויתרומם: "את היד הגדולה – את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא. והרבה לשונות נופלין על לשון יד, וכולן לשון יד ממש הן, והמפרשו [אונקלוס?] יתקן הלשון אחר ענין הדבור". רש"י מגלה כאן, שכל לשון יד שנאמר ביחס לה' במקרא, הוא לשון יד ממש לפי דעתו.
ג) בשמות (לג, כב) נאמר: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי". אונקלוס תרגם שם כך: "וִיהֵי בְּמִעְבַּר יְקָרִי. וַאֲשַׁוֵּינָךְ בִּמְעָרַת טִנָּרָא. וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי. עַלָךְ עַד דְּאַעְבַּר". ואף שגם אמירה עלולה להתפרש כהגשמה, ולייחוס כלי דיבור, מכל מקום אין ספק שיש כאן הרחקה מהגשמת הבורא, ועצם ההרחקה מגשמות גסה מלמדת על כוונתו להרחיק מהגשמות בכלל. רס"ג תרגם שם כך: "ואסוכך בענני", כלומר הוא מרחיק לחלוטין מן ההגשמה, מפני שהוא אומר שמה שיסוכך על משה רבנו הוא ענן, ולא כלים גופניים, יתעלה ה' מעל זאת לעילא לעילא.
ביחס לתחילת הפסוק "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי" הרמב"ם מוסיף במורה-הנבוכים, וזה לשונו (עמ' לו): "וממה שמחזק את פירוש אונקלוס הגר ז"ל, מאמר הכתוב 'וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי', הנה באר, כי אשר יעבור הוא דבר המיוחס לו יתעלה לא עצמותו יתרומם שמו, ועל אותו הכבוד אמר 'עַד עָבְרִי'".
לעומתם, רש"י מפרש שם כך: "בַּעֲבֹר כְּבֹדִי – כשאעבור לפניך [...] ושכתי כפי – מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל, ותרגומו: ואגין במימרי, כנוי הוא לדרך כבוד של מעלה, שאינו צריך לסוכך עליו בכף ממש". כדי להבין את ריחוקו מרבנו הרמב"ם יש לפרק את דבריו לשלושה חלקים:
ג.1) רש"י עושה בפירושו זה דבר שלא ייעשה, הוא מגשים את הבורא אפילו במקום שהתורה עצמה השתמשה במשל! נאמר בתורה: "בַּעֲבֹר כְּבֹדִי", ורש"י פירש: "כשאעבור לפניך", כלומר לא כבודו של ה' יתעלה יעבור לפני משה רבנו אלא עצמותו, יתעלה מלייחס לו עצמות. ופירושו זה בניגוד גמור ומוחלט לדברי הרמב"ם לעיל, שבאר מפורשות שהכתוב נקט בלשון "כְּבֹדִי" כדי להרחיק מן ההגשמה.
ג.2) רש"י מסביר את תרגום אונקלוס כאילו גם אונקלוס מגשים את הבורא. כלומר, רש"י אומר שכוונת אונקלוס באמרו "וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי" היא כינוי, ומדוע נצרכנו כאן לכינוי? מפני שכאן יש מציאות מיוחדת לפי הבנתו-דמיונו, שבה ה' אינו צריך לסוכך עליו בכפו ממש. ומכל מקום משמע, שרק מפני שאין כאן צורך בהפעלת ידו של הבורא, אונקלוס תרגם בדרך של הרחקת הגשמות, ולא בגלל שלבורא אין גוף ויד ורגל וכיו"ב. ולעצם העניין, האם הוא בכלל מסוגל להסביר מדוע דווקא כאן אין צורך בהגנת ידו של הבורא לפי דמיונו? וכיצד הוא מתמודד עם מאות המקומות שבהם אונקלוס הרחיק מן ההגשמה?
ג.3) רש"י מסביר: "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי – מכאן שניתנה רשות למחבלים לחבל". ובפירושו זה הוא מסביר דברי אגדה כפירוש לפשט הפסוק, ומעודד בזאת יצירת דמיונות שווא כגון שדים ומזיקים למיניהם בקרב שומעי לקחו. ולעצם העניין, מי חכם ויבן כמה רחוק הוא מעומק חשיבתו של רבנו, והמעיין במאמרי "מה ביקש משה רבנו מהקדוש-ברוך-הוא?", אי"ה יבין... כי לא יראני האדם וחי...
ראיות נוספות שעלו בחיפוש קל
עד כאן הצגנו וניתחנו שלוש ראיות שהעביר אלי ידידי ניב זנדני הי"ו. בעקבות הערותיו ערכנו חיפוש קל בפירושו של רש"י, ומצאנו שבמקרים רבים רש"י אינו מרחיק מן ההגשמה, כגון בבראשית (יח, לג): "וילך ה' – כיוון שנשתתק הסניגור הלך לו הדיין", וכן בדברים (טז, כב) בפירושו לפסוק: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ", הוא אומר כך: "אשר שנא – מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה-זרה". והתייחסות פשטנית לה' כבעל תכונות נפשיות כגון אהבה ושנאה היא הגשמה לכל דבר ועניין (ראו סדרת מאמריי בידיעת השם וייחוד השם). רס"ג לעומתו מרחיק שם מן ההגשמה ומפרש: "אֲשֶׁר שָׂנֵא – באופן הַשָּׂנוּי לפני ה'".
ברם, חמור מזה מצאנו, והוא שרש"י בפירושו הגשים את הבורא באופן הגס ביותר, להלן המקורות שעלו באמתחתינו:
א) בבראשית (יא, ה) נאמר: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם", אונקלוס תרגם וַיֵּרֶד ה': "וְאִתְגְּלִי יְיָ", וגם רס"ג הרחיק מן ההגשמה ואמר: "וַיֵּרֶד ה' – ויורד ה' פקודת הפחדה". לעומתם, רש"י מפרש כך: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת – לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו. במדרש רבי תנחומא". ומדבריו עולה שה' יתעלה ירד פיזית לראות את העיר והמגדל אשר עשו בני האדם, אף שלא היה חייב לעשות כן, כי ראה הכל גם מלמעלה... ובכל זאת עשה כן כדי ללמד את הדיינים וכו'. וכמה שנות אור רחוק פירושו מביאורו המופלא של רבנו במורה לפֹעל ירד.
ב) בספר במדבר (ו, כה) נאמר: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ", ושם פירש רש"י: "יאר ה' פניו אליך – יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות", ואף לאחר כל מה שראינו איני מבין כיצד ניתן להעלות דברים כאלה על הכתב, ואפילו בפירוש אליגורי כל שכן בפירוש שמתיימר להיות פשטני.
ג) בספר במדבר (י, לה) נאמר: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ", אונקלוס כדרכו מרחיק מן ההגשמה ומתרגם כך: "וַהֲוָה. בְּמִטַּל אֲרוֹנָא וַאֲמַר מֹשֶׁה. אִתְגְּלִי יְיָ. וְיִתְבַּדְּרוּן שָׂנְאָךְ. וְיִעְרְקוּן בַּעֲלֵי דְּבָבָך מִן קֳדָמָךְ". וכבר העיר רבנו הרמב"ם על תרגומו זה ודומיו, וזה לשונו במורה-הנבוכים (עמ' מא):
[תחילת דבריו הובאו בראש דברינו, ואלה המשכם:] "וכל שהוא [=אונקלוס] מוצא מן השמות הללו המורים על מין ממיני התנועה, עושה עניין התנועה התגלות והופעת אור נברא, כלומר שכינה או השגחה, וכך תרגם: ירד ה' – יתגלי ה'; וירד ה' – ואתגלי ה', ולא אמר ונחת ה'; ארדה נא ואראה – אתגלי כען ואדון, וזה נמשך בתרגומו". ובמקום אחר בספרו (א, יב) רבנו מבאר כיצד יש להבין את הפעולה "קימה" ביחס לה' יתעלה.
אולם, רש"י מפרש כאן בלשון שיש בו ריח חריף של הגשמה, וזה לשונו: "קוּמָה ה' – לפי שהיה מקדים לפניהם מהלך שלשת ימים, היה משה אומר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר, במדרש תנחומא בויקהל". וצדק הראב"ד באמרוֹ שמגשימי ה' יתעלה נשתבשו "לפי מה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". וכבר הערכנו שכוונתו בין השאר גם לרש"י בן דורו ובן ארצו, שהוא אבי אבות בעלי האגדה, ואין ראוי ממנו לדברים אלה.
ד) בספר במדבר (יא, א) נאמר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה", גם כאן אונקלוס כדרכו מרחיק מן הגשמות, וזה לשונו: "וַהֲוָה עַמָּא כַּד מִסְתַּקְּפִין. בִּישׁ קֳדָם יְיָ. וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ וּתְקֵיף רוּגְזֵיהּ. וּדְלֵיקַת בְּהוֹן אִישָׁתָא מִן קֳדָם יְיָ. וְשֵׁיצִיאַת בִּסְיָפֵי מַשְׁרִיתָא". פעמיים אונקלוס מרחיק מן הגשמות: הוא מחליף את המלה "אזני" ב"לפני", ומוסיף "לפני" שנייה סמוכה לה כדי שלא חלילה נחשוב שה' שומע בכלים גופניים: רע מלפני ה', ונשמע לפני ה'.
גם רס"ג מרחיק כאן מן הגשמות בפירושו, בדיוק כמו אונקלוס, וזה לשונו: "כמתאוננים רע – כמתעוללים ברעה לפני ה'". אולם רש"י לא כן עמו, ושוב הוא מפרש בדרך גסה של הגשמה, וזה לשונו שם: "רע באזני ה' – תואנה שהיא רעה באזני ה', שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט. אמרו: אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך". ואכן אוי לנו שפירוש פשטני כזה נתקדש בעם ישראל, וגרם לדורות רבים לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך.
ונצרף את פירושו הנפלא של רס"ג לפסוק זה (משלי ב, יג): "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וזה לשונו: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".
ה) את הפסוק בספר במדבר (יב, ח): "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" אונקלוס מתרגם כדרכו בקודש ומרחיק מן ההגשמה, וזה לשונו: "וּדְמוּ יְקָרָא דְּיְיָ מִסְתַּכַּל". גם רס"ג הרחיק מן ההגשמה וזה לשונו: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט – ומראות אלהים הנבראים לו יביט". ומעיר שם מָרי יוסף קאפח: "כי לכל נביא נבראים צורות ומראות לפי כח תפישתו".
אולם, רש"י כאן מתרגם כך: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט – זה מראה אחוריִם, כענין שנאמר (שמות לג, כג): וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי". ואף ששם הוא מפרש הראהו קשר של תפילין, קשה מאד עם הביטוי הזה, "זה מראה אחוריים", ויש בו לא רק הגשמה אלא גם ביזיון כלפי מעלה. ומי יתן ושתק ותהי לו לחכמה. וכמה עמוק ביאור רבנו בעניין זה לעומת רדידות פירושו של רש"י שקרוב לוודאי שהבין מדרש זה כפשוטו.
ו) על הפסוק בספר במדבר (יד, טז) "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה", אומר רש"י: "מבלתי יכולת – מתוך שלא היה יכולת בידו להביאם שחטם". ומי ביקש ממנו להוסיף מלת הגשמה שאינה מופיעה במקרא?! לא ידעו ולא יבינו כמה צריך לנהוג זהירות במילותינו ביחס לה' יתעלה...
ז) את הפסוק בדברים (כא, כג): "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", מתרגם אונקלוס כך: "אֲרֵי עַל דְּחָב קֳדָם יְיָ אִצְטְלִיב", וכך בדיוק פירש רס"ג שם: "כי קללת – כי נתלה מפני שהתפקר והתפרץ כלפי ה'". אולם, רש"י הגשים כאן בצורה יוצאת-דופן, אם אפשר לומר כך לאחר כל יוצאי-הדופן שראינו, וזה לשונו: "כי קללת אלהים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו". ועל פירוש אליגורי כזה ראוי לקרוע בגדים ולברך דיין האמת בשם ומלכות, כל שכן על פירוש שטוען לפרש את פשט הפסוקים.
ח) על הפסוק בדברים (לג, ב) אומר רש"י: "ה' מִסִּינַי בָּא – יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר (שמות יט, יז) לקראת האלהים, למדנו שיצא כנגדם". לא הספיק לו לומר פעם אחת שה' יצא לקראתם? עד כדי כך דבק רש"י בהגשמה? ואין לה' גוף כדי שייצא ממקום ויבוא למקום, יתעלה ויתרומם מאי הבנתו המזעזעת של רש"י.
ט) הזכרנו לעיל בראש פרק זה, כי התייחסות פשטנית לה' כבעל תכונות נפשיות כגון אהבה ושנאה, היא הגשמה לכל דבר ועניין. ואף בעניין זה אין לי ספק שיימצאו בפירוש רש"י פירושים לא מעטים שבהם הוא ייחס לה' על דרך הפשט תכונות נפשיות-אנושיות, נצרף כאן שתי דוגמאות: 1) בספר במדבר (ו, כו) אומר רש"י כך: "יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ – יכבוש כעסו"; 2) בדברים (ד, כד) אומר רש"י כך: "אֵל קַנָּא – מקנא לנקום [...] מתחרה על רוגזו להפרע מעובדי עבודה-זרה". וכי יש באמת כעס לפני ה' יתעלה? ומה זה בכלל "מתחרה על רוגזו"?, וכל העניינים האלה הם הלכות בסיסיות בהלכות יסודי התורה...
ואם רש"י סָכַל בעניין הגשמת הבורא ברובד הפשוט יותר, וסבר שיש לה' יד וכלים גופניים, אין ספק שהוא סכל והגשים את הבורא ברובד המעט עמוק יותר, וסבר שה' הוא בעל תכונות נפשיות, וכל התארים שנאמרו בתורה על השם, כגון חנון ורחום, כעס וזעם וכיו"ב, מתארים לפי דעתו החסרה התפעלויות רגשיות בדומה לקיים בקרב בני האדם.
י) בספר דברים (לב, יז) נאמר כך: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", ושם פירש רש"י כך: "לֹא אֱלֹהַּ – כתרגומו [של אונקלוס]: 'דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך', [כלומר] אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו".
בפירושו זה, רש"י הנחיל השקפה שגויה נוספת שנובעת מהבנתו המשובשת את המדרשים, ואף השקפה זו נוגעת בעבודה-זרה מפני שהיא משבשת את יסוד דת משה הוא ייחוד השם. כאמור, בפירושו לעיל רש"י אומר: "אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו". דברי רש"י מועתקים ממדרש ספרי (שם, שיח):
"יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ – אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות ולדברים שהם צורך לעולם והניה לעולם בהם, לא הייתה קנאה כפולה".
ויש לשאול, האם יש להבין מדרש זה כפשוטו, שיש חלילה לפני ה' יתעלה רגש עז של קנאה? ואפילו הקנאה האמורה בפשט מקראות התורה היא בגדר משל, מה נאמר אפוא על המושג "קנאה כפולה" שמובא במדרש?
אמנם, ודאי יהיו שינסו להגן על רש"י ולומר שהוא התכוון למשל ולא התכוון לפשט המושג "קנאה", לאלה אשיב כי רש"י כבר שגה בחמור מכך, ביחסו לה' גוף ודמות הגוף. ואין לי ספק שמי ששגה בעניין כל כך פשוט, ישגה בעניין העמוק יותר והוא זיכוך המחשבה וטהרתה מלייחס מושגי תכונות נפשיות לבורא יתעלה, וכל המייחס לבורא תכונות נפשיות אין בינו לבין ההגשמה מאומה וחוטא חטא גדול לאלהים (וכבר ביארתי עניין זה במאמרי "מבוא למצות ייחוד השם").
ויתרה מזאת, פירושו של רש"י הוא פירוש פשטני לפי הצהרתו המפורשת, כלומר רש"י במוצהר איננו עוסק במשלים, כי אם בפירוש פשטי המקראות. וכפי שהוא אומר בפירושו לבראשית (ג, ח): "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו". ושיטתו תמוהה ביותר: וכי יעלה על הדעת להסביר את פשטי המקראות לפי האגדות? האם ניתן ללמד מתמטיקה באמצעות שירי ביאליק? והלא זו סתירה מיניה וביה וחוסר הבנה בסיסי ומשווע בתורת השם, וכל מי ששכלו נקי מדעות קדומות וזך מדמיונות והבלים, יבין זאת. נמצא אפוא, שכל מי שינסה להגן על רש"י בעניין זה מתעלם מדברי רש"י עצמו, ומטעה את עצמו ביודעין או שלא ביודעין.
נחזור לרגע למדרש שנזכר בדברי רש"י, חשוב לציין כי גרסת רבנו הטהור למדרש זה נקייה מן הגשמה! וזה לשון רבנו במורה-הנבוכים (ג, מו): "לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]". כלומר, לפי רבנו אין גורסים בספרי שם "קנאה כפולה" כמו שגרס רש"י לעיל. והבא ליטמא פותחין לו פתח לגרסאות משובשות.
יא) נאמר בבראשית (א, כו–כז): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" וכו', וכך מפרש רש"י שם:
"'נַעֲשֶׂה אָדָם' – ענוותנותו של הקדוש-ברוך-הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם [...]. 'בְּצַלְמֵנוּ' – בדפוס שלנו. [...] 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ' – בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר והוא נברא בידיים שנאמר: 'וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה' [תהלים קלט, ה] [...]. 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו, צלם דיוקן יוצרו הוא".
וברור שאסור לייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות-אנושיות כגון ענווה בפירוש לפי הפשט, כי אין בין השקפה זו להשקפת הגשמות מאומה. וכן אין לומר שהאדם נברא בדמות המלאכים או לייחס להם קנאה, כי השקפה זו מובילה בהכרח להשקפה הרעה שהם כשאר בשר ודם, אוכלים ושותים ובועלים.
אך חמור מכך, אין לומר "שהכל נברא במאמר והוא [=האדם] נברא בידיים", שהרי ייחוס ידיים להקב"ה הוא הגשמה חמורה ברורה ומפורשת. וכן אין לומר שהאדם "צלם דיוקן יוצרו הוא", ואף זו הגשמה חמורה ביותר. ואיך העז לומר דברים מכוערים כאלה?!
יב) נאמר בבראשית (ו, ו): "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ". וכך פירש אונקלוס שם בהרחיקו מן ההגשמה כדרכו בקודש: "וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ, אֲרֵי עֲבַד יָת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא, וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ" (=ואמר בִּדְבָרוֹ לשבור את רשעותם כרצונו). רס"ג מפרש שם בדומה לאונקלוס, ואף הוא מרחיק מן ההגשמה: "וַיִּנָּחֶם ה' וכו', אז אמר ה' להענישם כאשר עשאם בארץ והביא העיצבון אל לבם".
רבנו הרמב"ם פירש במורה-הנבוכים (א, כט) כך: "עצב שם משותף: [א] הוא שם הכאב והצער, 'בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים' [בר' ג, טז]; [ב] והוא שם הכעס, 'וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו' [מ"א א, ו] – לא הרגיזו, 'כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד' [ש"א כ, לד] – רגז בגללו; [ג] והוא שם המרי והמרד, 'מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ' [יש' סג, י], 'יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן' [תה' עח, מ] [...], 'כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ' [שם נו, ו]. ועל דרך העניין השני או השלישי נאמר 'וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ': [1] אם כפי העניין השני הרי ביאורו שה' התאנף בהם [=החליט להענישם] לרוע מעשיהם [ורבנו מבאר שם, כי נאמר "אֶל לִבּוֹ" מפני שה' לא הודיע על כך לשום נביא] [...]; [2] ולפי העניין השלישי יהיה פירושו וימרה האדם את רצון ה' בו [=באדם], כי 'לב' נקרא גם הרצון [=כי ה' רצה שיהא האדם פרוש ובעל משמעת והוא שקע בתאוותנות]".
למרות כל האמור, רש"י בחר לפרש באופן של הגשמה: "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ – נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו 'נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ' [ש"ב יט, ג]". וכי יעלה על הדעת לפרש שה' יתעלה מתאבל כבני-אדם?! וכי יעלה על הדעת שהקב"ה ברא את האדם בידיו?! ולא די שאמר זאת, אלא הוא אף משווה את מלך מלכי המלכים למלך בשר ודם, בהשוותו את עיצבונו ואבלו של דוד המלך על בנו אבשלום, לעיצבונו ואבלו של ה' יתעלה ויתרומם כביכול על מין האדם.
יא) ונסיים את דוגמותינו בפירושו של רש"י לבראשית (ו, ו), וזה לשונו: "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה – נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאילו היה מן העליונים היה ממרידן", וכי יעלה על הדעת שאם היה נברא האדם מן העליונים היה בכוחו להמריד את המלאכים? וצר לי לומר אך פירוש פשטני זה מעיד פשוט על סכלות תהומית.
סוף דבר
לצערי הרב, כל עוד עם-ישראל לא יתנער מפירוש רש"י לא נהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולא נזכה למילוי ייעודינו כאור ליהודה ואור לגויים. ועדיין נמשיך לדשדש ברפש טומאת הדעות המחרידות וההשקפות הבזויות, וחובה עלינו להתנתק מהן כדי להתרומם למעלת ידיעת השם. רק אז נהיה ראויים להיקרא "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), וכן נהיה ראויים שייאמר עלינו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו).
גם אם נחטא לה' יתעלה חלילה ונניח בצד לרגע את ענייני ההגשמה, עדיין איני מבין מדוע הפליגו כל כך בשבחו של רש"י, שהרי ללקט מדרשים ולהצמידם למקראות איננה מלאכה שדורשת גאונות כלל, וכל תלמיד כולל יכול לעשותה אם רק ישלמו לו עליה כהוגן. ואולי אף יעשה אותה טוב מרש"י, ולא רק בשל האמצעים המשוכללים שיש בימינו וריבוי המגיהים והעורכים, וכפי שעשו פרשנים לא מעטים בימינו שכתבו פירוש נכון ומאיר-עיניים לתורה, עשרות מונים מרש"י. ואציין לשבח את פירושו של הרטום שמשום מה הקצו אותו מחמת מיאוס, ולאחר שלמדתי בעיון את כל פירושו לנביאים, עדיין איני יודע מדוע, וכנראה שאותם שוטים התמכרו לשוטות שלהם עד כדי כך, שהם מקצים את הנבונים כדי לשמֵּר בכוח את סכלותם.
ונסיים בדברי רבנו במורה-הנבוכים (א, לו): "ואתה דע שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמָה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
"זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז), "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט).