יומא טבא לרבנן
נשאלתי כך: מהו המקור למנהג לערוך סעודה כאשר מסיימים ללמוד מסכת? במסכת שבת (קיח ע"ב) נאמר כך: "ואמר אביי: תיתי לי [=ישולם לי שכרי], דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה – עבידנא יומא טבא לרבנן". האם זהו המקור שממנו הגיעו למסקנה שיש לערוך סעודה כאשר מסיימים לימוד מסכת? מדוע מכנים זו סעודת מצוה? כיצד יש להסביר ולבאר את הקטע שהצגתי? וכיצד יש להסביר את האמור לפיו רבא היה עושה "יום טוב"? תשובה:
בתלמוד שם מתוארים מנהגים שונים שנהגו חכמים יחידים, מנהגים שלא נפסקו להלכה. מן הדברים עולה שאותם חכמים ראו במנהגים הללו מעלה, ואף-על-פי-כן המנהגים הללו לא נפסקו להלכה. ברור אפוא, שאין שום חובה לעשות סעודת מצוה או כל ציון לשבח אחר כאשר התלמיד הגיע לשלב מסוים בלימודו כמו סיום מסכת. אמנם, לעתים יש צורך לעודד את התלמידים להתחזק בלימודם ובדרך ה' ואז המורה יכול, לפי שיקול דעתו, לבחור ולציין את הישגי התלמידים בסעודה או בכל אירוע משמעותי אחר (כגון סיור בירושלים אשר ילמד על ההיסטוריה של ירושלים, או מורשת קרב על המלחמות הקרובות והרחוקות שהתרחשו כאן בארץ-ישראל, ועוד כיוצא בזה), אשר מטרתו היא לחזק את התלמידים ולרענן את נפשם.
הוי אומר, אם צאצאי המינים השחורים ידעו ללמוד גמרא היה ניתן לעשות סעודת מצוה לסיום מסכת, ואף היה מדובר במנהג טוב שאינו מחייב, שתכליתו כאמור לעודד את התלמידים. אולם, באלף השנים האחרונות לימוד הגמרא נהפך לרועץ ולמכשול-עוון לעם-ישראל בהיותו אחד הגורמים המרכזיים הפיכת תורתנו לדת מינות. וביתר ביאור, בימינו מדובר במנהג מינות מגונה מאד, מפני שלימוד הגמרא המעֻוותת של ווילנא החרֵבה והטמאה יחד עם פרשני המינות האירופים למיניהם המשולבים בה כחלק בלתי נפרד, מחריב את תורתנו ואומתנו.
ואוסיף ואסביר את הדברים: פרשני המינות הצרפתים לא רק מאמצים כתורה מסיני את כל הדעות הדחויות שבגמרא, חמור מכך בהרבה: הם מרוצצים את יסודות תורתנו כליל, מחדירים לתלמידים בכוחנות ובדורסנות את תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ואף הופכים את הפולקלור הפגאני ששולב בגמרא ואשר נועד אך ורק לתאר את תרבות בבל הפגאנית – לחלק בלתי נפרד מהתורה-שבעל-פה שמשה רבנו קיבל בסיני! כל זאת מדרדר את תורתנו ואומתנו לחורבן הדעת וכתוצאה מכך אף עלול להמיט על אומתנו חורבן ממשי ומוחשי, וכפי שאירע בשואה.
ועוד בעניין זה ראו נא בהרחבה רבה: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" (דב' כט, כג).
"מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר, מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים? הֲלוֹא יְיָ זוּ חָטָאנוּ לוֹ! וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ, וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו [על עם-ישראל] חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה, וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב" (ישעיה מב, כג–כה).
"אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַייָ לֹא עָשָׂה?" (עמוס ג, ו).