אור הרמב"ם

נשאלתי בעניין המאמר המפורסם "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", ונתבקשתי להסבירו מעט. ובכן, הדברים די עתיקים וידועים, אנסה אפוא להאיר אותם מנקודת מבט שאולי טרם ניתנה עליה הדעת. בתורה נאמר כך (דב' ז, י): "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ", ושם תרגם אונקלוס: "וּמְשַׁלֵּים לְשָׂנְאוֹהִי, טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן לְאוֹבוֹדֵיהוֹן לָא מְאַחַר עוֹבָד טָב לְשָׂנְאוֹהִי טָבְוָן דְּאִנּוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵּיהוֹן מְשַׁלֵּם לְהוֹן". כלומר, הקב"ה משלם לשונאיו את כל הטובות שהם עושים לפניו בחייהם, במטרה להאבידם, הקב"ה לא דוחה את הטובות לשונאיו, הטובות שהם עושים לפניו, משלם להם בעודם בחייהם.

נמצא אפוא, שהסיבה לכך שהרשעים זוכים לאי-אלו טובות בעולם הזה היא מפני שהיו בידיהם מעשים טובים מסוימים, ועל אותם המעשים הטובים הקב"ה גומל להם בעולם-הזה – כדי לכלות את כל שכרם בעולם-הזה ולהאביד אותם לנצח נצחים מחיי העולם-הבא. לעומת זאת, הצדיקים, הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השׂערה ומייסר אותם על כל עוונותיהם תשלום מלא, וזאת כדי שהם יהיו מזוכּכים וממורקים לחיי העולם-הבא, ויזכו בחיי הנצח בשלמות העונג.

ולכן נראה לנו לעתים שהרשעים זוכים לטובות העולם-הזה, ואין זה אלא עניין זמני, כדי לכלותם ולהאבידם מחיי הנצח שבעולם האמת. ולכן נראה לנו לעתים שהצדיקים סובלים ייסורים, וזאת כדי לזכך ולמרק את נפשם, ולרומם אותם לזכות לחיי העולם-הבא בשלמות.

ואחתום עניין זה בתהילים עג, וכך אומר דוד המלך: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי, כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה, כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם, בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ. לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ, יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב. יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ, שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ. [...] וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן, הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל. [...] וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי, עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת, אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת. [...] כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ. וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְיִ מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ".

כלומר, דוד המלך מלמד אותנו על תהליך נפשי שהוא עבר, ומבקש ללמד אותנו מוסר חשוב ונעלה: לעולם לא להתייאש, ולעולם, גם לא ברגעים הקשים, לא לחדול מן האמונה שכל מעשי ה' הם ביושר ובצדק נוקב ומדוקדק: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם". אז, לאחר שהתהליכים המורכבים יסתיימו, אז אבין היטב את כל פעולותיך ואת תכלית הייסורים: "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ", "וְרִיב לַייָ עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ" (הושע ד, ט; יב, ג). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב ח, ג; לד, י–יב).