המנהג הנפוץ כיום לתת "זכר למחצית השקל" לא הוזכר בדברי חז"ל, לא במשנה ובתוספתא, לא בש"ס בבלי וירושלמי, לא במדרשים ולא בשאר ספרות חז"ל. אף ברוב ככל דברי הגאונים והראשונים וברוב הפוסקים הקדמונים ובראשם הרי"ף והרמב"ם לא הוזכר מנהג זה.
המנהג הוזכר לראשונה בספרי הראשונים האשכנזים, שהתגוררו במרכז אירופה, גרמניה, והאיזור.
מאוחר יותר במשך הדורות התפשט מנהג זה גם לקהילות הספרדים, בתחילה באופן חלקי, ולאחר מכן הונהג מנהג זה באופן מלא כבקהילות האשכנזים.
מנהג זה נוסף לשורת המנהגים שאין להם ענף ושורש בדברי הקדמונים וכיום מקפידים ומחמירים בו כאילו היה מצוה דאוריתא, עד כדי כך שמובא בספריהם שמעות אלו מכפרות על הנפש, והן כעין סגולה להנצל מכל מיני מרעין בישין ודינים קשים.
השאלה העולה - אדם שנהג לתת מעות אלו במשך עשרות שנים, האם צריך להמשיך ולתת, ואם לא, האם צריך לעשות התרה על מנהגו?
אני בכוונה מעלה שוב פוסט זה לקידמת הפורום, לטובת החברים החדשים שוחרי האמת שהצטרפו במשך השנה האחרונה.
נאור, ראה נא מאמרי: "תפילת ערבית – חובה או רשות?".
שם התייחסתי לשאלה היסודית האם מנהג הופך לנדר.
אם כבר אדם נותן למה לישיבות שחוץ מהאיסור בדבר אין קשר למחצית השקל. מחצית השקל מטרתה לתחזק את בית המקדש אז אם כבר זכר אז שיהיה דומה למטרה הזו למען התקדמות שלנו לבניית בית המקדש.
לעניות דעתי אין למנהגים שום קשר לנדרים ואין צורך בהתרת נדרים. לפי מה שאני יודע מהרמב"ם במשנה תורה רק מה שאדם מוציא מפיו בלשון נדר נחשב לנדר ויש אפשרות להתירו.
לא ולא