תשעת הימים לפי הרמב"ם

ביחס לנקודה הראשונה:

לסגפנותם יש שתי סיבות מרכזיות לעניות דעתי, האחת היא להרשים את אלהים ולגרום לו להתפעל ולהתרגש מעינוייהם ובשל כך לרחם עליהם ולהכשיר להם את תועבותיהם בחדרי חדרים, וזהו היא גישת הנצרות, אשר מכשירה את התועבות בתנאי שהאדם מסגף ומייסר את עצמו עליהן. הסיבה השנייה היא סיבה שלא קשורה לאלהים אלא לשאיפתם להערצת ההמונים במטרה להיראות בעיניהם כ"בני האלהים" -- מעמד אשר מצדיק קבלת טובות הנאה ללא שום גבולות מהקופה הציבורית, וכן העלמת-עין מחטאים ופשעים, ויסוד הסיבה הזו אף הוא בכנסיה הנוצרית אשר הפכה את הפקת הרווחים מן ההמונים לאמנות.

ביחס לנקודה השנייה:

כל הכללה היא שגויה, ברם אני הולך בגישתו של רס"ג אשר מפרש את המלה "כל" כ"רוב", כלומר כאשר אני מכליל לעולם אין מדובר בכולם באופן מוחלט, וגם התורה כאשר היא כותבת "כל" היא לא מתכוונת לרוב מוחלט. אולם, מכיוון שלצערי הרב היהדות האשכנזית החריבה את דת משה, איני מתייחס לפרטים שהם צדיקים וחסידים באמת, אלא למכלול התפישות והדעות כי רק לאחר שעם-ישראל יבין שהתרבות היהודית האשכנזית מובילה את עם ישראל לחורבן (וכבר היה חורבן אחד פעם אחת לפני כשבעים שנה), רק אז ניתן יהיה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.

היאחזותם של האשכנזים בתרבותם נובע מגאוותם ושאיפתם להיות "הגזע הארי" בין אם במודע ובין אם בתת-מודע, ויש לכך ראיות חברתיות רבות בשבעים השנים האחרונות על האופנים שבהם האשכנזים מנציחים את שלטונם בחברה הישראלית והיהודית העולמית, ואני באופן אישי סבלתי רבות מאפליה על רקע עדתי וכמעט שהפסדתי את כל חיי בעקבות כך. ואפילו אשכנזים שהם רמב"מיסטים לכאורה, קשה להם מאד לקבל את התקפותיי על העדה האשכנזית, והם מיד עוברים לתקוף אותי אישית, ורק לאחרונה כלומר לפני כמה ימים, כעסו עלי ועשו לי שיימינג בפורום מסוים, כאשר ביקרתי את התרבות האשכנזית, אף שמדובר באנשים ששואפים לאמת, עדיין קשה להם מאד לוותר על העליונות הגזעית שלהם בחברה היהודית והישראלית.

כאמור, הגעתי למסקנה שרק לאחר שבירת הגאווה האשכנזית על תרבותם היידישאית, ניתן באמת לערוך חשבון נפש מחשבתי והשקפתי, להכות על חטא, ולשוב ליסודות הדת הטהורים.

אין בי שנאה אישית חלילה, ובמסגרת עבודתי ב"עזר מציון" אני מטפל בקשיש אשכנזי חביב ביותר והוא אף מלמד אותי מעט יידיש, אך מבחינה שכלית השקפתית, הנזק שהתרבות האשכנזית גרמה וגורמת לעם ישראל הוא עצום מכל הבחינות.

כמו כן, איני מתרשם כלל מ"גדולים" ש"חיו בצניעות" וכיו"ב, כי בלי ידיעת ה' ובלי השקפות נכונות, אין לי ספק שמדובר במשחק חיצוני ותו לא, שנועד להרשים "גבירים" ולפתוח להם את הכיס לתרומות נכבדות לישיבות, וכמו שנהג הרב שטיינמן שחי בצניעות על גבול העוני, אך בין מדפי ספריותיו התגלגלו מיליונים רבים, ואיך אני יודע? פעם אחת נגנבו מביתו שלושה מיליון ש"ח במזומן! והם פרסמו פאשקוויל שזועק להחזרת הכסף, אך בסוף הם לא הגישו תלונה במשטרה כי הבינו שאם המשטרה תתחיל לשאול שאלות על כל הכספים שמתגלגלים בין ספריו וספריותיו של שטיינמן הוא עלול לשבת בכלא, ואין לי ספק שצניעותו הייתה משחק או מעין "דרישות העבודה והתפקיד" -- עבודה אשר הובילה לכך שכל בניו ונכדיו יהיו מסודרים בדירות ובחיי רווחה.

גם הליטאים נוהים אחר התאוות, כי הגאווה היא תאווה, ולא רק אחר תאוות הגאווה, כי במקום שאין ידיעת ה' והגאווה חודרת ושורפת, כל שאר התאוות ימצאו כר נוח מאד לגדול לרחוש ולהתפתח. ולכן איני סבור שזה לא נכון "אינטלקטואלית" לתקוף אותם, כי כאמור, מי שרחוק מה' יתעלה בדעתו, והשקפותיו משובשות להחריד, ותורתו אינה תורה, ברור כשמש שהוא כעלה נידף בים התאוות והסכלות, ומי שאין לו מעשים טובים וזכויות להגן עליו, יתדרדר בקלות ובמהירות לים הסכלות והתאוות.

כמו כן, אחד הדברים החמורים ביותר שהתרבות האשכנזית החדירה לעם ישראל הוא קידוש החיצוניות וטיפוח הצביעות, כלומר ההשקפה שמותר שיהיה לך אחד בפה ואחד בלב, את השאיפה ליופי החיצוני הזה הם למדו מן הנצרות אשר מקדשת את החיצוניות אך בתוך תוכה היא מכוערת וכעורה ביותר -- וזה הוא יפת בנו של נוח, אשר כלפי חוץ יפה מאד, אך מבפנים כעור להחריד.

קצרו של דבר, לעולם לא נזכה לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אלא לאחר ביעור תרבות היידישקייט הפרו-נוצרית, ורבים מהאשכנזים מבינים את זה במודע או בתת מודע, אך אינם מוכנים להודות בכך, כי הם נהנים מן העליונות הגזעית שלהם, בהעדפה ברורה בשוק העבודה, במשכורות יותר גבוהות משמעותית, בוויתורים רבים שעושים להם (לדוגמה בן עדות המזרח יצטרך כל הזמן "להוכיח" את עצמו ולהתאמץ בעבודתו, לעומת האשכנזי אשר יקבלו אותו גם אם הוא בינוני), וביחס מועדף בכל תחומי החיים, וכמובן מהרגשת עליונות אישית גאוותנית.

והאמן לי אם היית יודע איך האשכנזים התייחסו ליהודי תימן לדוגמה בתחילת המאה הקודמת וכן לאחר העליה הגדולה בקום המדינה, היית מבין מעט על הגזענות המובנת בלוח האם שלהם -- וגם היום היא נמצאת שם לא פחות, אלא שאנחנו חיים בדור שהכל מצולם ומוקלט ולכן הם למדו להסתיר זאת.

אני חייתי עם אשכנזים כל ימי חיי, גדלתי בשכונת "רמת אביב" האשכנזית המתנשאת "והיוקרתית". לא גדלתי עם עדות המזרח, ולכן אני מכיר היטב את האשכנזים, ובמיוחד את השכבות החברתיות העליונות. על האשכנזים להבין שתרבותם היהודית היא שוקת שבורה ומשענת קנה רצוץ לעם ישראל, ורק כך הם יהיו מסוגלים להודות על האמת.

"יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (ירמיה, טז, יט).

א) לכאורה אין בעיה להוסיף, אך אם חז"ל לא גזרו מעבר לזה? מדוע שאנחנו נוסיף על גזירתם?

ב) התפישה ש"קורים דברים רעים" בתקופה הזאת של שלושת השבועות, היא הזיה מיסטית אשר מנוגדת לתורה, כי לפי התורה אסור לנו לקבוע שיש זמנים "טובים" וזמנים "רעים". יסודה של ההזיה המאגית הזו לפי דעתי בהשקפות הגויים עובדי האלילים למיניהם, אשר תפשו את האלילים כאלילי "זעם" אשר נוקמים בעובדיהם בזמנים מסוימים שבהם הם "עצבניים" יותר מאשר בשאר הזמנים.

ג) אני מסכים בהחלט, ולכן אני חוזר על השאלה בנקודה הראשונה: אם חז"ל לא גזרו מדוע שאנחנו נוסיף ונגזור? ואפילו כאשר יש סנהדרין צריכה להיות סיבה טובה להוסיף על גזרות חז"ל, כל שכן וקל וחומר כאשר אין סנהדרין, שצריכה להיות סיבה ממש טובה כדי שרב מסוים יגזור גזרה חדשה על אנשי קהילתו.

ד) בהחלט, ותוספת האבל על חורבן בית המקדש היא צביעות אחת גדולה, כי חכמי אשכנז שהוסיפו את החומרות הללו, כלל לא עודדו לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, וגם בימינו הם אינם חותרים להשיב עטרה ליושנה ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא כל מה שמעניין אותם זה התקציבים שלהם וטובות ההנאה שלהם, ולהמשיך לקיים את אורחות חייהם והדת החדשה שאבותיהם הנחילו להם.

ובמלים אחרות, הם לא באמת מתענים על בית המקדש והוא לא מעניין אותם, ותוספת החומרות היא ביטוי חיצוני למגמה מחמירה שאחזה ביהדות אירופה, שביקשו לחקות את מנהגיהם החיצוניים של הכומרים הסגפניים, כי בזאת הם השיגו מעלה בעיני ההמונים שהם "בני האלהים"; וגם הזו לחשוב כי בסיגופיהם הם משיגים מעלה לפני ה' יתעלה ושהוא מוחל להם בזכות סיגופיהם על פשעיהם וחטאיהם בחדרי חדרים ואף מכשיר את עוונותיהם לכתחילה, וכל זאת הזיה אשר נובעת מנטייה אחר התאוות.

1) אנא תנו לי תובנה בתחום הבא: אנשים רבים מתאבלים על כל תשעת הימים, ורבים אחרים במשך שלושה שבועות שלמים. מה הבעיה בזה? כן חז"ל רק חייבו אותנו להתאבל בשבוע שחל בו תשעה באב, אבל מה הבעיה ?הספציפית במקרה הספציפי הזה להחמיר ולהוסיף ימים נוספים או שבועות נוספים של אבל

2) אולי כתשובה אני יכול להציע את הדברים הבאים: כילד לימדו אותי כי שלושת השבועות הם זמן שבו דברים רעים קורים להיהודים, ושתשעת הימים הם זמן שבו אלוהים זועם על היהודים, ושעלינו לצפות שאלוהים יכפוף אותנו לכל מיני טרגדיות איומות בתקופה זו. אני זוכר בכל תוקף שתשעת הימים היו זמן של אימה מפחידה עבורי, ושתמיד הוקל לי מאוד ברגע שסוף סוף הגיע סוף תשעה באב. אני זוכר היטב כי תמיד הרגשתי תחושת הקלה רבה שעכשיו הסתיימה התקופה המפחידה הזו ושכבר לא היינו צריכים לפחד שאלוהים רוצה לפגוע בנו או להרוג אותנו בכל רגע. כתוצאה מחוויות הילדות האלה, גם עכשיו כמבוגר אני שונא את התקופה הזו של השנה, ואני תמיד שמח מאוד כשזה נגמר. ואין לי ספק בכלל שהרבה מבוגרים אחרים מרקע מהסוג שלי מרגישים פחד ושנאה כלפי תקופה זו של השנה. אני בטוח שאם הקהילה שגדלתי בה רק התאבלה למשך השבוע שחל בו תשעה באב, לא הייתי סובל כל כך טראומה כילד, ואני בטוח שאלוהים לא רוצה שילדים קטנים, או אפילו מבוגרים מלאים, יעברו טראומות .מזיקות כאלה - טראומות שבוודאי אינן עוזרות ליהודים לממש את מטרת חיי האדם

3) למעשה, נראה כי חז"ל לא היו רק חוקרים גדולים אלא גם פסיכולוגים גדולים. רמב"ם אומר שמצוות התורה יוצרות איזון מושלם ברווחתו של האדם - בין אם זה פסיכולוגי פיזי או רוחני. אני חושש שגם חז"ל דאגו שהתקנות שלהם יוצרות את אותם איזונים. ואם נוסיף או נגרע מהתקנות שלהם - אם בכמות או באיכות - אנו נגרום לעצמנו כל מיני נזקים, בין אם הם גופניים, פסיכולוגיים, רוחניים, או כל אלה .יחד

4) ובמקרה של תשעה באב נראה כי חז"ל סברו שהשבוע שחל בו תשעה באב הוא פרק הזמן הנכון והמספיק .עבורנו להתאבל, וכי אם נוסיף לכך אנו נגרם נזק קשה לעצמנו ולילדינו

.אנא תנו לי את המשוב שלכם על נקודות אלה

אולי כדאי להוסיף שהלכת "שבוע שחל בו" איננה של הרמב"ם, כמו כמעט כל הלכותיו, אלא חז"ל הם אלה שקבעו הלכה זו, שבשבוע שחל בו תשעה באב נוהגים במנהגי אבילות מסוימים. ולפי דעתי הדבר פשוט מאד שתשעה באב "משפיע" מבחינה הלכתית על השבוע שבו הוא חל, אך לא מעבר לכך.

וגם מבחינה פסיכולוגית הדברים ברורים, כי לא מתכוננים לתשעה באב בשבוע שלפני השבוע שחל בו, ורק בשבוע שחל בו יש התכוננות נפשית מסוימת ליום תשעה באב. כמו כן, אינו דומה שבעת ימי האבילות לתשעה באב, כי שבעת ימי האבילות חלים לאחר הקבורה, ואילו שבוע שחל בו חל לפני יום תשעה באב.

קצרו של דבר, חכמים קבעו כללי הלכה שונים לאבילות פרטית ולאבילות לאומית: מצד אחד הם קבעו שהאבילות הלאומית תהיה מדי שנה בשנה, אך מצד שני הם לא קבעו לה שבעה ימים כי הדבר קשה מאד, אך בכל זאת קבעו מעט כללים הלכתיים לשבוע שחל בו בלבד, שבו כאמור מתכוננים לצום ויש כבר אווירה מסוימת של תשעה באב.

א) האיסורים שנזכרו בהלכה אינם נוגעים למיעוט בשמחה מראש-חודש-אב, אלא לשבוע שחל בו תשעה באב בלבד, ולעניות דעתי ממעטין בשמחה הכוונה שמשתדלים שלא לקבוע אירועים או חוויות משמחות מתחילת ראש חודש אב ואילך, אך אם יש צורך לא נמנעים אפילו מלהתחתן בימים הללו, ורבנו פוסק שמותר להתחתן אפילו בתשעה באב עצמו, וכה דבריו בהלכות אישות (י, יד): "מותר לאדם לישא בכל יום חול, אפילו בתשעה באב, בין ביום, בין בלילה".

ונראה לי שההלכה הזו שממעטין בשמחה מתאימה בעיקר לתלמידי חכמים, אשר מרגישים יותר את צער החורבן והעדר האמת, וכמו שבתשעה באב עצמו ובסעודה המפסקת הם נוהגים באופן שונה משאר העם. כללו של דבר, נראה לי שהלכה זו היא בגדר המלצה למעט בשמחה מראש חודש אב, ורק מי שבאמת מרגיש את צער החורבן והעדר האמת ידקדק בה, אך אין להחמיר יותר מדאי, כי רוב בני האדם ובני המשפחה אינם מסוגלים לחיות בצער מתמשך.

ב) מדוע אסור לדעת רבנו לצאת לחופשה? ולפי עניות דעתי יש בכך מצוה רבה גם לשמח את האשה והילדים, וגם לתת לנפש מנוחה ורוגע בדברים השלווים והנעימים. ואיני מתכוון לחופשות טומאה, אלא לחופשות בירושלים וסיורים לימודיים ומעניינים בעיר העתיקה, וכן בשאר ארץ ישראל.

ג) כמו שאמר תלמיד הרמב"ם יצ"ו, השנה אין דין של "שבוע שחל בו".