במדרש שבתלמוד הירושלמי מסכת עירובין (ה, א) נאמר כך:
"כתיב: 'וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְיָ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה' [שמ' לג, ז] [...] 'והיה כל מבקש משה' אין כתיב כאן אלא: 'וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְיָ', מיכן שכל המקביל פני רבו כאילו מקביל פני שכינה. [...] כתיב: 'וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו' [מ"א יז, א], והלא אליהו טירונין לנביאים היה [הייתה תקופה שבה אליהו שימש את הנביאים] אלא מלמד שכל עמידות שעמד לפני אחיה השילוני רבו כאילו עמד לפני השכינה".
במדרש זה חכמים ביקשו להורות לעם לכבד את החכמים ותלמידי-החכמים האמיתיים, אשר הולכים בדרכי תורת האמת, בדרכי היושר והמוסר. כמו כן, חכמים ביקשו לעודד את בני האדם לבקש דעת מן החכמים, והדעת שהם יקנו מן החכמים תסייע להם לשפר ולאזן את מידותיהם למידות נעלות, ואף תקרב את מחשבתם לבורא-עולם. נמצא, שמי שחפץ בקרבת ה'-אלהים-אמת, יבקש את חכמי האמת והם יורוהו אל האמת, וכפסק רבנו בהלכות דעות (ו, ג):
"מצות עשה להידבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר: 'וּבוֹ תִדְבָּק' [דב' י, כ], וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הידבק בחכמים ותלמידיהם".
אולם, רבים מקרב המינים וצאצאיהם למדו ממדרש זה שיש לכבד ולהעריץ את גדוליהם דהיינו את גילוליהם, כמו שמעריצים ומפארים ומרוממים ומשבחים ויראים מבורא-עולם. ולא רק שמדרש זה כלל לא נועד לעורר הערצה פגאנית אפילו כלפי הנביאים או חכמי האמת הגדולים, אלא שגדוליהם-גילוליהם הם בכלל בגדר מינים ואפיקורוסים שמצוה רבה לתעב ולמאוֹס.
"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יח' לו).