ינו׳ 26

ספק דאורייתא לחומרא מהתורה או מדרבנן?

2 תגובות

האם הכלל של ספק דאורייתא לחומרא הוא מהתורה או מדרבנן? והאם לשאלה זאת יש השלכות מעשיות?

 

ספק איסור תורה מותר מן התורה ואסור מדברי חכמים.

 

רבנו פוסק בהלכות איסורי ביאה (טו, יט), וזה לשונו:

 

"דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל שנאמר: 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יי" (דב' כג, ג) – ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק".

 

ואומר שם מָרי יוסף קאפח באות כט (עמ' רמג–רמד):

 

"בקידושין (עג ע"א) נאמר: 'ממזר ודאי הוא דלא יבוא – הא ספק יבוא'. ולדעת רבנו זה בנין אב לכל התורה כולה שאין אסור מן התורה אלא מה שנתברר איסורו, אבל כל ספק מותר מן התורה. וכך כתב בתשובה לעניין תחום שבת:

 

'וכבר בארנו בכלל העיקרים שביארנום, שכל הדברים מותרים מן התורה זולתי מה שנתברר איסורו. ושאומרם: 'ספקא דאורייתא לחומרא' – אינו אלא מדברי סופרים ולא מן התורה. ובפירוש [=בתלמוד] אמרו: 'ממזר ודאי אסרה תורה' – והוא הדין בכל איסורי לאווין, וכיוון שספק איסורא דאורייתא אסור מדרבנן' וכו'.

 

ועל פי עיקר זה כתב גם בהלכות כלאים (י, כז): 'וכבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסורי ספקות מדברי סופרים'. ובהלכות איסורי ביאה (יח, יח): 'הואיל ואיסור כל הספקות כולן מדברי סופרים'. ובספ"ט טומאת מת: 'דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי. אבל כל הספקות, בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות, הרי אין להן אלא מדברי סופרים' – הרי ברור שבניין לכולן הוא הממזר".

 

נראה שיש לכלל זה השלכות מעשיות במקום שיש צורך גדול להקל בספק של תורה.

Newest Posts
  • כתלמידי הרמב"ם מה צריכה להיות הגישה שלנו לשפת היידיש? 1) זה נכון ששפה זו הייתה ועודנה שפת האם והשפה העיקרית של לימוד בעל-פה של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים, אבל זה גם נכון שכשיהודים בתקופת התנ"ך והחז"ל דיברו בדרך כלל בעברית ובארמית הם השתמשו בלשונות האלה לכל מיני התנהגות חוטאת. עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 2) בנוסף, הזוהר ורבים מכתבי האריזול הם בארמית, וכתבים קבליים וחסידיים רבים נכתבים בעברית; עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 3) יתר על כן, אנו יודעים גם כי הרמב"ם כותב בהערותיו על פִּיוּטִיוּת בחתונות שמה שחשוב אינו השפה הספציפית אלא התוכן. 4) כנקודה נוספת, הרמב"ם קובע כי מותר לכתוב ספר תורה ביוונית עתיקה, והוא אומר את זה אף על פי שזו הייתה שפתו של עם יווני קדום שעסק ברשימת רעות אינסופית. אולי נראה שגם זה מרמז כי אין לגנות ולהשליך את יידיש רק משום ואע"פ שזו השפה הייתה ועודנה שפת האם של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים - ושבאמצעותה הם עסקו בעל-פה, והפיצו בעל-פה, את הרעל האלילי שלהם, כפי שהם ממשיכים לעשות כיום.
  • כשמשהו טוב קורה, נהוג לרבים בימינו להכריז 'ישתבח שמו!' 1) האם זה תרגול טוב? 2) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל בו השתמשו אנשים בתימן? 3) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל שהרמב"ם מייעץ לנו להשתמש בו?
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!