פרשת וירא: מדוע התפלל אברהם לאלוהים על חייהם של הסדומים אבל לא על חיי בנו?

איך הרמב"ם מתייחס לתחרות בעסקים? אם חנות אחת מוכרת מוצר במאה ש"ח ובא אדם ופותח בסמוך אליה חנות שמוכרת את אותו מוצר בחמישים ש"ח, דבר זה מותר או אסור? דעות ה, כו-כז: משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה:  אומר על לאו לאו, ועל הין הין.  מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן.  ונותן דמי הלקח לאלתר.  ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו.  ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן.  ולא יירד לתוך אומנות חברו , ולא יצר לאדם בעולם בחייו. הלכות שכנים ו,ח כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות, היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי , ואפילו היה מבני מבוי אחר אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות. אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו. בהקשר זה ישנה תשובה מעניינת של הרמב"ם על מקרה שבו דיין-מוהל ורופא גרו בשכונה אחת, והחליט הרופא שהוא מל לפעמים גם כן, ולא רק זה שהוא מל, אלא את שכר המילה הוא יעביר לצדקה לעניים. מקרה מעניין שהרמב"ם התייחס אליו כדלהלן (שו"ת הרמב"ם סימן רע"ג): (שאלה) [מה] תאמר הדרת יקרת [צפירת תפארת מרינו] ורבינו אדונינו משה הרב [הגדול הפטיש החזק] יהי שמו לעולם כירח יכון עולם, [בדבר דיין, אשר דר] בכפר, שסביבו חוות. והיה [מנהג זה הדיין], כאשר נזדמנה באחת מהן מילה, לצאת אל [אותו] הכפר ולמול בו. ואירע בינו ובין איש [רופא ריב], שהביא לידי כך, שיצא זה האיש אל כפר אחד (ומל) בו. ונמשך הענין כך. וקבל במילה הנזכרת סכום מה. ובא ואמר איני צריך לזה, וחילקו לעניים. יורינו אדוננו, האם אותו האיש עובר עבירה, כיוון שעבר כלפי הדיין הנזכר בזה, אם לאו? והאם מה שחילק לעניים, מותר להם לקבלו אם לאו? ושכרו כפול מן השמים, נצח סלה. התשובה מה שסבר, שעשה מצוה בחלקו [לעניים, הרי] היא מצוה הבאה בעבירה לא עבודת ה', וחטא, לפי שמנע פרנסה קבועה של עני בן תורה , ועבר על לא תקום ולא תטור ועבר על אסורם ז"ל על גניבת דעת [הבריות] לפי שרצונו הראשון [של זה] וכונתו להציק לאויבו, ומטעה הוא את מי שאינו יודע (דברים כהויתם) לחשוב שהוא מתכוון לעשות מצוה. ועבר ג"כ עבירה, שירד לאומנות חברו אפילו היה נצרך . אבל כשאינו נצרך, הרי זו אכזריות והפלגה בנקימה ובנטירה. ואסור למי שיש לו... הדבר אשר הוא... [סוף] דבר, כל מי שמעכב (חברו) לעסוק במעשיו, הרי הוא בכלל מסיג גבול רעהו לפי דעתי . וכתב משה. אגב, אפשר גם כן ללמוד מהתשובה הזאת, שעני בן תורה ודיין אמור להתפרנס בעצמו, וכנראה גם מותר לו לבצע את המלאכה הזאת בפרהסיה. אבל על כך בשרשור המיוחד שנפתח לנושא זה ולא כאן.

האם אצל הרמב"ם יש הבדל בין דיין לפרנס או שמדובר במילים נרדפות*? סנהדרין כה,א: אסור לדיין לנהוג בשררה על הציבור ובגסות רוח, אלא בענווה ויראה.  וכל פרנס המטיל אימה יתרה על הציבור, שלא לשם שמיים--נענש, ואינו רואה בן תלמיד חכמים:  שנאמר "לכן, יראוהו אנשים; לא יראה, כל חכמי לב" ( איוב לז,כד ). סנהדרין כה, ד: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה, כדי שלא יתבזה בפניהם. אם המלאכה ברבים אסורה עליו--קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים, ובכנסת עמי הארץ, ובסעודת מריעות.  אוי להם לאותן הדיינין , שנהגו בכך מעלבון תורת משה, שבזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר, וגרמו להן רעה ולבני בניהם בעולם הזה, ולעולם הבא. דעות ב,ג: ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. בקובץ סיני יב במאמר של יעקב נאכט - הפרנס בישראל (עמוד רע"ה), נטען כי בתלמוד שתי מילים אלה הן נרדפות. האם טענה זו נכונה כלפי הרמב"ם?

האם הסיפור על מינויו של מרי קאפח על ידי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרשל"צ דאז, נכון? לפי סיפור זה, לכאורה, מרי קאפח חיזר אחרי משרה רבנית וקנה את תעודתו בכסף... כאן . הסיפור נמסר על ידי שכיר רבני של העיר שלומי, אני לא יודע אם הסיפור הזה נכון או מפוברק. אני מקווה מאוד שזה לא נכון. וגם אם זה נכון, תקותינו שמרי עשה תשובה על כך בערוב ימיו.