מספר שאלות בהלכה - מוצ"ש כ"ז תשרי תשע"ט

1) מותר לאשה לעשות את כל המצוות גם מצוות עשה שהזמן גרמא, אך אין שכרה כמי שמצֻווה ועושה, ואינה מברכת על העשייה כיוון שאין עליה ציווי לעשות. וכן פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, טז): "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש כיוון שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה, אלא פחות ממנו". ומרי מבאר שם: "והטעם נראה פשוט דהמצֻווה יש בידו שתיים: עצם הלמידה שהיא מצוה, וקיום הציווי".

ובספר המצוות (עשין יג) אומר רבנו: "ושתי מצות אלו [תפילין של יד ותפילין של ראש] אין הנשים חייבות בהן, שהרי אמר יתעלה בטעם חיובן למען תהיה תורת ה' בפיך, ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה" - משמע שאם רוצות להניח מותר להן להניח ויניחו בלא ברכה.

וכן אומר מרי בהלכות שופר (ב, אות ג): "ומנהגנו שאין הנשים מברכות על שום מצוה שהזמן גרמא, בהתאם לפסק רבנו שהיא ברכה לבטלה ועוברת על לא תשא החמורה". כלומר, הן רשאיות לקיים את המצוה ויש להן שכר אך אסור להן לברך, כיוון שאינן יכולות לומר: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", שהרי לא נצטוו.

ברם, עיין בהלכות תפילה עמ' רסא. שם מרי אומר שמותר לאשה לעלות לתורה ולברך מעיקר הדין, אך אסרו זאת חכמים משום כבוד הציבור. ושם התירו לה לברך כי "קריאה זו תקנתא דרבנן, והם אמרו בשעת התקנה שכל השייכים בקדושת ישראל שייכים בקריאה זו. ומברכת אף שאינה מצֻווה לפי שאין אנו מברכים אקב"ו על קריאת או על לימוד התורה, ואין ברכות הללו אלא הודאה לה' אשר קדשנו בקדושת תורתו, ונשים ודאי שייכות בקדושה זו" (מרי שם).

וזכורני לפני כמה שנים, ביקשה ממני זקנה בכסא גלגלים שאתן לה את הלולב כדי לנענע, נתתי לה בשמחה אך אמרתי לה בתנאי שלא תברך.

2.א) דיני אמירה לגוי מפורטים בהלכות שבת פרק ו, ושם פוסק רבנו כך:

[א] "אסור לנו לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצֻווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן".

[ח] "ישראל שאמר לגוי לעשות לו מלאכה [מן התורה] זו בשבת, אף על פי שעבר, ומכין אותו מכת מרדות, מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתיעשה. ולא אסרו בכל מקום עד שימתין בכדי שייעשו אלא מפני דבר זה. שאם תאמר יהא מותר מיד, שמא יאמר לגוי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד [במוצ"ש]. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שייעשו, לא יאמר לגוי לעשות לו, שהרי אינו משתכר כלום, מפני שהוא מתעכב לָעֶרֶב בכדי שייעשה דבר זה שנעשה בשבת".

[ט] "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת. והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה".

[י] "כיצד, אומר ישראל לגוי לעלות באילן בשבת או לשוט על פני המים, כדי להביא לו שופר או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין ביניהן עירוב מים חמין להרחיץ בהם קטן או מצטער. וכן כל כיוצא בזה".

ושם מעיר מרי באות יז: "נראה לי ברור שאין שום חילוק באמירה לגוי שהיא אסורה מדרבנן בין שאמר לגוי בשבת עצמה או מלפני השבת, ואפילו ברמז או הערה אף מלפני השבת לעשות בשבת - אסור, וכמו שכתב בפירוש בהל' א. ורמז והערה כמו שכתב בפירושו למשנה במכשירין והובאה לעיל אות יא. ולעולם אין מותר אלא שבות דשבות במקום חולי או מצוה או צורך גדול, ושוב לא שנא בין אמירה קודם השבת בין אמירה בשבת".

לגבי המשלוח שציינת, נראה שאם אין ברירה אחרת - מותר, כי הדבר בגדר צורך גדול שאין דרך אחרת לעשותו. או שאינך יודע שמא יגיעו בשבת שמא לא יגיעו, גם כן מותר, כי אין לך שליטה בזמן שיבואו.

2.ב) בנושא זה יש להכיר פן נוסף והוא נתינת מלאכה לגוי לעשותה לזמן ארוך. ושם פוסק רבנו כך:

[יא] "פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים, והגוי עושה לעצמו. ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר. וכן השוכר את הגוי לימים הרבה מותר, אף על פי שהוא עושה בשבת. כיצד, כגון ששכר הגוי לשנה או לשתיים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר, כאילו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה. והוא שלא יחשֵּׁב עמו יום יום".

[יב] "במה דברים אמורים? בצנעא, שאין הכל מכירין שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא. אבל אם היית הידועה וגלויה ומפורסמת אסורה. שהרואה את הגוי עושה אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הגוי לעשות לו בשבת".

[יג] "לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כתלו או לקצור את שדהו, או ששכרו שנה או שתיים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם, אם הייתה המלאכה במדינה או בתוך התחום, אסור לו להניחו לעשות בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק [=עמו מראש וחושבים שלקח אותו בשכירות יומית]. ואם הייתה המלאכה חוץ לתחום מותר, שאין שם ישראל שיראה את הפועלין כשהן עושין בשבת".

ומעיר שם מרי באות כה: "ומכל מקום דברי רבנו ברורים, שאם כל אנשי המקום מוסרים אותה מלאכה בקבלנות אין איסור שהגוי יעשה אותה המלאכה בשבת, כגון בימינו שהיהודי מוסר בנין ביתו לגוי, הכל יודעים שאין דרך להעסיק את הגוי בשכירות יומית או חודשית, ואין שום אדם עושה כן כלל, נראה שמותר לגוי לעשות המלאכה בשבת בתוך העיר שכולה יהודים. [...] וכבר היה מעשה לפני שנים באחד שמסר לגוי בנין ביתו בקבלנות והתנה עמו שלא יעבוד בשבת. והנה חל ר"ה ביום חמישי וששי, ורצה הגוי לעבוד בשני הימים הללו, שאם יעכבוהו מלעבוד יעזוב את המשך הבניה לכמה חודשים ויבואו ימי החורף ויגרמו נזקים גדולים, ונטיתי אני להקל, ומורה אסר, ונגרמו לבעל הבית הפסדים עצומים".

3) אנוס רחמנא פטריה, ואפילו נאנס במקום שהיה צריך לעבור ולמסור את נפשו (קידוש השם), אף שעבירה בידו, אין עונשו כרת ולא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי בית דין. אלא לעולם אנוס פטור מן הכל. ראה דברי רבנו באגרת השמד, עמ' קיז.

4) מה שהרמב"ם כותב בראש הלכות שבת הוא נכון אך ורק להלכות שבת, וכמו שרבנו כותב שם: "כל מקום שנאמר בהלכות שבת" (א, ב). לא מצאתי בשום מקום שרבנו פוסק שמכת מרדות מותנית בעדים והתראה, ולכן נראה שאין חייבים להתרות בו (נראה ברור ששני עדים כשרים צריך בכל מקרה). וכן כותב מָרי יוסף קאפח בהלכות אסורי ביאה א (אות יז): "ומכל מקום נראה שהמכת מרדות הוא בלי עדים והתראה".

5) פוסק רבנו בהלכות שבת (כט, יז): "וסוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו", כלומר סוחטו לפני שבת, ומקדש עליו בעוד הוא מיץ. ברם, אם ישאירו כמות שהוא ולא יכניסו לכלי מתאים הוא יתסוס מהר, ויין שתסס אם טעמו טעם חומץ פסול לקידוש, ואם טעמו טעם יין כשר לקידוש, וכמו שפוסק רבנו שם: "יין שריחו ריח חומץ, וטעמו טעם יין--מקדשין עליו".

6) אכן, אפילו אם הסבירות שהמלאכה לא תתקיים הוא כמעט אפסי - עדיין מותר. רק כאשר המלאכה תתקיים בסבירות מוחלטת כגון חתיכת ראש התרנגול שאין שום סיכוי שבעולם שהוא יישאר בחיים, רק אז היא אסור.

7) באופן כללי, ברגע שבירכת בורא פרי הגפן אתה מותר לאכול, בין סעודת קבע בין סעודת עראי (אפילו לאחר שחרית לפני מוסף). השאלה היא האם אתה יכול לוותר על חובת סעודה על הפת בשבתות. וזה לשון רבנו בהלכות שבת (ל, ט):

"חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת--אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו, שלא יפחות מהן כלל; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סועד שלוש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה, או שהיה מתענה--פטור משלוש סעודות".

נמצא לשאלתך, מותר לך ללוות את החתן ומצוה היא, ומותר לאכול עמו לאחר הקידוש רק מיני מזונות. ברם, עדיף שתקבע סעודה שם, ואם אכלת נפח שלוש ביצים ממיני מזונות, אתה צריך ליטול ידיים ולברך המוציא, ודינה כסעודה לכל דבר. ואם בכל זאת לא קבעת שם סעודה, קבע סעודה בביתך על הפת. ואם הדבר עלול להזיק לבריאותך הנך פטור.

8) אין חובה, ברם הדבר רצוי מאד ובגדר קידוש השם (כאשר חובש הכיפה מתנהג בדרך ארץ). ונפקא מינה כאשר אין אפשרות לאדם שאינו דתי לשים כיסוי ראש, אז יש להסביר לו שלא יימנע מלברך. וכן להסביר לאנשים שאינם עוברים על עבירה גדולה שלא יחשבו שמא הם מרוחקים מה' יתעלה בגלל זאת. והם רצויים ואהובים לפניו יתעלה אם מעשיהם טובים ונאים.

9) בטל הטעם לא בטלה התקנה הוא כלל חשוב, כדי ללמדנו את חשיבות הסנהדרין ונחיצותה העצומה לעם ישראל לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. אמנם, ייתכן ויש מקרים נדירים ביותר שהתקנה בטלה למעשה בגלל שבטל הטעם, כי לעתים מציאות החיים חזקה יותר מההלכה. אך יש לעשות מאמץ לשמר את ההלכה כמות שהיא עד שתקום סנהדרין, ונראה ברור שהסנהדרין החדשה שתקום תשנה את פני הדת, כי ישנן לא מעט תקנות שיש לעדכנן ולהתאימן או אף לבטלן. ונראה לי שיש להקפיד הקפדה מיוחדת על תקנות חז"ל שנועדו לעשות סייג לדיני התורה, כי אלה לעולם לא יבטלו.

לגבי התכבדו מכובדים, זו תקנה יפה, להזכיר לאדם שלא יהרהר בדברי קדושה בבית הכסא. והמלאכים שהוא פונה אליהם הם למעשה כוחות השכל שאדוקים ודבוקים בהלכה ובמחשבה, ויש להרפות מהם לרגע בעת עשיית הצרכים. ואולי בטלה אמירת "התכבדו מכובדים" כי כבר אין כמעט אנשים אשר מתרוממים באמת למעלה זו... והדת הפכה להיות חיצונית מאד נעדרת מהות פנימית אמתית של ידיעת השם ועבודתו באהבה ובלבב שלם ללא כל שיור ואינטרס.

10) נראה כי הפד הזה עשוי מחומרים סינתטיים ולכן הוא אינו מקבל טומאה. אך אם הוא מבד ויש בו 6X6 ס"מ, הוא מקבל טומאה. ובכל מקרה, גם אם הכתם מטמא האשה אינה צריכה הפסק טהרה ושבעה נקיים, אלא סופרת שבעה נקיים מאותו יום שראתה בו את הכתם. כלומר, אם ראתה כתם ביום ראשון, סופרת שבעה מיום ראשון ללא הפסק טהרה לדעת רבנו, וטובלת לטהרתה במוצאי שבת. וזה לשון רבנו בהלכות אסורי ביאה (יא, י):

"דין הכתמים בזמן הזה כמו שבארנו, ואין בדבר לא חידוש ולא מנהג, אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה הרי היא טהורה, וכל שאמרנו שהיא טמאה, סופרת שבעת ימי נקיים מיום שנמצא בו הכתם".

שבוע טוב, יישר כוח על כל התשובות!

1) אם כן מה כוונת חז"ל ב-"כל המלמד תורה כאילו מלמד את בתו תִּפלוּת"?

3) שגיתי כשכתבתי "שבוי" (כפי הנראה זה היה בכוונה למניחים שלא שומרי תורה ומצוות בני זמנינו נחשבים תינוקות שנשבו לפי הדעה הרווחת בהתבסס על דעתו של החזון איש אאל"ט). תהיה תועלת אם תכתוב על הנושא הזה מאמר שנוכל להפנות אליו במידת הצורך. הדין של שבוי פשוטו כמשמעו הוא פשוט ולא התכוונתי אליו.

לכן הייתי מנסח את תשובתי מחדש באופן כזה: לגבי המחלל שבת שנחשב כעובד ע"ז לכל דבריהם. האם הוא בכלל מורידין ולא מעלין? מותר לצרפו למניין, לזימון וכיו"ב? 

5. את התשובה לשאלה לא הבנתי. אולי השאלה שכתבתי לא הייתה ברורה. האם מותר להוסיף מים למיץ ענבים או שההיתר הוא ליין בלבד?

7. "באופן כללי, ברגע שבירכת בורא פרי הגפן אתה מותר לאכול, בין סעודת קבע בין סעודת עראי (אפילו לאחר שחרית לפני מוסף).". היכן המקור לכך במשנה תורה?

9. בדיעבד מצאתי מקור נפלא זה שמבאר היטב את דברי הרמב"ם:

http://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:-rGvSCflV2wJ:www.herzog.ac.il/vtc/0069074.doc+&cd=9&hl=en&ct=clnk&gl=ua

10. השאלה הייתה לגבי ראיית כתם בתוך זמן הספירה של השבעה הנקיים הראשונים. האם זה נחשב ככתם או כהמשך המחזור החודשי? וגם לא הבנתי אם היום שבו פסקה נמנה בתוך השבעה הימים. לדוגמה אם היום הוא יום ראשון והפסיקה בטהרה לפני השקיעה אז תטבול במוצ"ש (כך יוצא שהיו כאן שישה ימים וכל שהוא), או שצריכה שבעה ימים טוטאליים נקיים והיום ההוא אינו נמנה בתוך השבעה?

אחרי קריאה נוספת בספר טהרת משה (עמ' יח), ראיתי שכותב בשם הרמב"ם שאם ראתה כתם של שלושה גריסים חוששים לזיבות ואז צריכה שבעה ימים מן התורה, אך לא ברור שם אם צריך שיהיו כתמים אלו דווקא על בגד לבן או אפילו על בגד צבעוני כדי להצריך אותה שבעה ימי טהרה התורה.

הנה הציטוט מהמקור:

"לדעת רבינו הרמב"ם אין אם הכתם בשעור של ג' גריסים הרי שהיא סופרת שבעה נקיים כולל יום מציאת הכתם, אך אם שיעורו של הכתם יותר מג' גריסים יש בזה חשש לזיבות ולכן סופרת שבעה נקיים מאחר היום שראתה בו הכתם". (טהרת משה עמ' יח).

1) עיין בדברי מָרי שם במשנה תורה שמצמצם מאד את האיסור הזה רק לאבי הבת, ורק למידות שהתורה נדרשת בהן. ועיין גם במאמרו בכתבים "חינוך הבת ללימוד תורה ומוסר", שם הוא מסיק שמצוה גדולה ללמד את הבת בעניינים שקשורים לידיעת השם, ובעניינים שקשורים למצוות המעשיות בחיי הבית.

3) כן. ובימינו אין בידינו כוח להעמיד את ההלכה על תילה. כלומר, הלכה זו מתאימה כאשר עם ישראל הולך בדרך השם ובית המקדש עומד על תילו, וישנה הסכמה רחבה בעם ישראל על חומרת השבת ועבודה-זרה. ברם, בימינו יש לנהוג לפי יחסו של הרמב"ם למחללי שבת בפרהסיה, וזה לשונו בסוף איגרת השמד:

"וכן אין ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם לעשיית המצוות, וכבר פירשו רבותינו ז"ל שהפושע, אם [צ"ל אפילו] פשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג ביזיון, וסמכו על זה מדברי שלמה שאמר 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות".

ותיקנתי את דברי רבנו כי אגרת השמד שבידינו היא תרגום מערבית של דברי רבנו. ויש בה לא מעט לשונות מוזרים.

5) כן. כוונתי שהוא בגדר יין לכל דבריו.

7) המקור בהלכות שבת (כט, י) "ואסור לו לאדם שיטעום כלום, קודם שיקדש" - משמע שמותר לו לאכול לאחר הקידוש, ויכול לאכול לאחר תפילת שחרית, ולכן יכול לקדש ולאכול. ונראה שיכול גם לקבוע סעודה לפני תפילת מוסף.

9) כל אלה דברים מוסריים יפים, אך אין חיוב הלכתי לגברים לשים כיסוי ראש.

10) אין זה משנה בימינו מתי אשה רואה כתם, אם בימי נדתה או בימי ספירת נקיים, לעולם אם יש בו לטמא, היא בודקת עצמה באותו יום שהיא נקייה, וסופרת מאותו היום שבעה, כלומר אותו היום שראתה את הכתם ועוד שישה. לגבי הזיבות, מדובר לדוגמה באישה שישנה שלושה לילות רצופים ולא בדקה ולא החליפה את בגדיה, וראתה לאחריהם כתם גדול בגודל שלושה גריסים, שאז יש לחשוש שראתה דם שלושה ימים רצופים, ואז יש לחוש לזיבות וצריכה לעשות הפסק טהרה ולישב שבעה נקיים נפרדים. אך אם ראתה כתם בגודל גריס אחד אין חשש לזיבות וסופרת כמו שאמרנו, ועיין שם במפרשים.

יישר כוח. החכמתי מדבריך כרגיל...

תודה