אפר׳ 5

מהו הזמן המוקדם ביותר שבו אפשר לקדש בע"ש?

3 תגובות

נערך לאחרונה: אפר׳ 5

בציבור נפוצה הלכה שאפשר לקדש על הכוס מפלג המנחה זאת בהתבסס על הפסיקה בשולחן ערוך. האם זו שיטתו של רבינו? (ר' שבת כט, יא)

 

 

יישר כוחך שאתה מקפיד להביא מקורות לשאלותיך.

 

רבנו פוסק שם כך:

 

"יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף-על-פי שלא נכנסה השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף על פי שעדיין היא שבת: שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט".

 

נראה ממה שרבנו פוסק: "בין קודם לשעה זו במעט", שאין הדבר מפלג המנחה, שהוא כשעה ורבע זמניות קודם לשקיעה, שאין זה בגדר "מעט".

 

ואם בכל זאת תשאל מהו "המעט" הזה? על כך משיב מָרי בפירושו שם:

 

"הקידוש מחיל על האדם קדושת שבת, [ולכן] חששנו שמא משקידש יבוא לאכול סעודת שבת משקידש מבעוד יום, ואינו יוצא ידי חובת סעודת שבת אלא אם אכלהּ ערבית וכמו שכתב רבנו לקמן [ל, ט, ושם פוסק רבנו: "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת, אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה"], לפיכך צמצם את הזמן 'במעט' כדי שעד שיקדש ועד שיביאו את השולחן, [יגיע זמן סעודת ערבית] וכדאיתא בפסחים [ק ע"ב] תניא נמי הכי שאין מביאין את השולחן אלא-אם-כן קידש, ועד שיכין שולחנו ועד שיטול ידיו יגיע זמן הסעודה באמת. ומסתמא הכי סברי תלמידי דרב -- כרב, שיכול לקדש מבעוד יום אבל סעודת שבת אינה נחשבת, ואדם יוצא בה ידי חובתו אלא משחשכה. ומי שטרם קידש, כיוון שחשכה, אסור לאכול עד שיקדש, וכדאיתא בפסחים [קה ע"א]: רב חנניה בר שלמיה ותלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא (בערב שבת) וקאי עלייהו רב המנונא סבא, אמרו ליה: זיל חזי אי מקדיש יומא ונקבעה לשבתא (כדי שמעתה תיחשב המשך סעודתם לסעודת שבת), אמר להו: לא צריכתו, שבת קבעה נפשה (ומשחשכה כבר נחשבת לכם אכילתכם סעודת שבת, אלא שאסור לכם להמשיך לאכול עד שתקדשו, אבל קביעה שלכם אינה דרושה), דאמר רב, כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש".

 

קצרו של דבר, "המעט" הזה הוא כדי שיוכל לסעוד לאחר צאת הכוכבים, ותיחשב לו לסעודת שבת.

 

ומוסיף שם מָרי בסוף דבריו:

 

"ומנהגנו שמתפללים מבעוד יום, ומקדשים מבעוד יום, וממשיכים באכילת פירות ובאמירת שירי שבת כשעה ורק אח"כ מגישים הסעודה כאשר כבר לילה ודאי. ובימי העומר נהוג היה לברך לאחר אכילת הפירות לפני נטילת ידיים לסעודה, וכך היה סבי זצ"ל נוהג".

"יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף-על-פי שלא נכנסה השבת". התוספת "כדי שיוכל לסעוד לאחר צאת הכוכבים" לכאורה אפילו לא נרמזת או מוכחת בדברי הרמב"ם.

לפי דעתי היא נרמזת בדברי רבנו במה שאמר "מעט":

 

"יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום, אף-על-פי שלא נכנסה השבת; וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום, אף-על-פי שעדיין היא שבת: שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו במעט".

 

התוספת של מָרי מבוססת על דברי התלמוד, ולאור התלמוד לעיל הבין כפי שהבין מדברי רבנו, ודומני שהדברים של מָרי נכונים, ובמיוחד לאור מה שכותב רבנו בהלכה שכבר הבאנו לעיל: "חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת, אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה" -- ונראה שיש מכאן זכר לדבר שהסעודה צריכה להיות דווקא בערבית, שהרי לא נאמר "לאחר הקידוש" אלא בערבית.

 

מכל מקום, אם קידשת שעה לפני השבת, הגש לשולחן קליות ופירות, ברך ואמור דברי תורה, עד שייצאו שלושה כוכבים, ואף אם מָרי טועה -- הרווחת מנהג של דרך ארץ וחינוך הילדים ולימוד תורה קודם הסעודה, וכל סעודתך תהיה ברובד אחר של עבודת השם (אם אינך מכיר את מאמרו של מָרי בעניין מטרת הג'עלה לפני הסעודה -- כדאי לך מאד לקראו).

Newest Posts
  • כתלמידי הרמב"ם מה צריכה להיות הגישה שלנו לשפת היידיש? 1) זה נכון ששפה זו הייתה ועודנה שפת האם והשפה העיקרית של לימוד בעל-פה של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים, אבל זה גם נכון שכשיהודים בתקופת התנ"ך והחז"ל דיברו בדרך כלל בעברית ובארמית הם השתמשו בלשונות האלה לכל מיני התנהגות חוטאת. עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 2) בנוסף, הזוהר ורבים מכתבי האריזול הם בארמית, וכתבים קבליים וחסידיים רבים נכתבים בעברית; עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 3) יתר על כן, אנו יודעים גם כי הרמב"ם כותב בהערותיו על פִּיוּטִיוּת בחתונות שמה שחשוב אינו השפה הספציפית אלא התוכן. 4) כנקודה נוספת, הרמב"ם קובע כי מותר לכתוב ספר תורה ביוונית עתיקה, והוא אומר את זה אף על פי שזו הייתה שפתו של עם יווני קדום שעסק ברשימת רעות אינסופית. אולי נראה שגם זה מרמז כי אין לגנות ולהשליך את יידיש רק משום ואע"פ שזו השפה הייתה ועודנה שפת האם של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים - ושבאמצעותה הם עסקו בעל-פה, והפיצו בעל-פה, את הרעל האלילי שלהם, כפי שהם ממשיכים לעשות כיום.
  • כשמשהו טוב קורה, נהוג לרבים בימינו להכריז 'ישתבח שמו!' 1) האם זה תרגול טוב? 2) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל בו השתמשו אנשים בתימן? 3) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל שהרמב"ם מייעץ לנו להשתמש בו?
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!