אפר׳ 13

אם מבטלים ולא מבערים עוברים בב"י וב"י?

8 תגובות

נערך לאחרונה: אפר׳ 13

אם מבטלים ולא מבערים עוברים בבל יראה ובל ימצא?

ר' הלכות חמץ ג,ח ולא ברור לי מה דעת הרמב"ם בנושא הזה.

 

אגב, האם הביעור עצמו לפי רבינו הוא מדאוריתא או מדרבנן? (כוונתי ל-הלכות חמץ ג,יא. וראה שם גם כן ג,ו).

א) אם החמץ הושאר בכוונה תחילה במטרה ליהנות ממנו אחר הפסח -- הביעור לא חל ועוברים על בל ייראה ובל יימצא; אם מצאנו חמץ בפסח שלא ידענו על קיומו -- הביטול מועיל ואין עוברים על בל ייראה ובל יימצא.

 

ב) הביעור בלב הוא מן התורה לדעת רבנו.

 

בימים הקרובים אפרסם מאמר בנושא.

המאמר שאליו התכוונת כמדומני פורסם כאן, ואציג ברשותך חלק מדבריך שם ואשאל מה שלא מובן לי בזה.

 

"ונשאלת השאלה, מה הדין אם אדם שכח בביתו חמץ? האם הוא עובר על שתי מצוות לא תעשה מן התורה? התשובה היא כן. נמצא שלכאורה, מדובר במצוות קשות מאוד, שהרי אדם הוא אדם, ולא נדיר שאדם שוכח בביתו חמץ בפסח, ובמיוחד אם יש לו ילדים ב"ה והחביאו חמץ בבית ונמצא החמץ בתוך החג – האם התורה ניתנה למלאכי השרת?

זכורני לפני כחמש-עשרה שנים דפק אצלי בדלת אחד השכנים בתוך שבעת ימי חג הפסח, פתחתי את הדלת, ומצאתי את שכני, רועד מפחד, בקושי מדבר, ובידו מחזיק שקית גדולה של שיבולת שועל. הוא אמר לי שרעייתו מצאה בארון שקית של שיבולת שועל (שזה חמץ גמור, מכיוון ששורים אותו במים), והוא שואל מה לעשות. שאלתי אותו אם הוא ביטל את החמץ בליבו לפני הפסח, הוא אמר לי שכן, אז השבתי לו במאור פנים שהכל בסדר, לא קרה שום דבר, החמץ הזה שהוא מצא לא נחשב לחמץ, ומבחינה הלכתית-משפטית הוא אינו ברשותו כמו העפר שאינו ברשותו. עדיין הוא לא נרגע וביקש ממני לבער את החמץ, הוא שאל אותי אם יש חובה לשרוף אותו, אמרתי לו שלפי דעתי אין חובה דווקא לשרוף אותו, שהרי מבחינתו הוא ממילא כעפר, וזרקתי את החמץ עמוק לתוך הפח הציבורי.

נמצא כי אותו שכן חשש לחינם, שהרי הוא לא מכר חמץ, ולכן גם אם מצא חמץ, עדיין מצבו מעולה (שהרי החמץ שמצא אינו ברשותו) ביחס לאלה שמשאירים ביודעין חמץ בפסח וסומכים על מכירה שאיננה מכירה – והם אלה שעליהם לרעוד ולחשוש כעלה נידף."

 

 

השאלות:

1) אם אדם שכח בביתו חמץ לפי הבנתי דעת הרמב"ם מפורשת שהוא חייב לבער את זה רק אם הוא לא ביטל. ראה ג,ח. בכל מקרה אחר שהוא שכח הוא יכול להמשיך לקיים את החמץ בפסח, מכיון שהוא לא באמת ברשותו וכפי שהוכחת במאמרך. לכן לא זכיתי להבין למה הורית לשכן לזרוק את זה, לכאורה הוא יכל להשאיר את זה. ומה שיותר מגדיל אצלי את אי ההבנה הוא מה שכתבת בסוף "שהרי החמץ שמצא אינו ברשותו", כלומר אתה מודה בפה מלא שהורית לו לבער משהו שאינו ברשותו ללא כל צורך או חובה מצד הדין.

 

2) יתירה מכך, לפי שיטתך איך ייתכן שחמץ שעבר עליו הפסח יהיה מותר? "חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים:  מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס--כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח.". והלא לפי מה שכתבת בעצמך במאמר אם הוא ביטל הוא לא עבר על ב"י וב"י, ולכן במקרה הזה לא שייך לקנוס אותו כי הוא לא עבר על ב"י וב"י.

אפר׳ 23נערך: אפר׳ 23

1) הוריתי לו לזרוק משלוש סיבות: א) יש מצוה מדרבנן לבער את החמץ מרשותנו; ב) ממילא הוא לא יכול ליהנות ממנו אחר הפסח; ג) וכן מבחינה פסיכולוגית כדי להרגיע את נפשו.

 

2) גזירת חכמים היא לאו דווקא כאשר עבר על בל ייראה ובל יימצא, שהרי אפילו הניחו באונס, שברור שאינו עובר עליו בב"י ובב"י כי אנוס רחמנא פטריה -- אפילו הכי אסור ליהנות בו לאחר הפסח.

 

3) הביעור שבלב -- מן התורה; הביעור מן הבית -- מדרבנן.

אפר׳ 23נערך: אפר׳ 24

1) א. תוכל להוכיח מדברי רבינו שיש מצווה מדרבנן לזרוק את החמץ במקרה כזה? ב. מדוע אי אפשר להשתמש בשיבולת שועל לאחר כמה ימים? ג. לא זכיתי להבין על סמך מה קובעים הוראה לפי מצבו הפסיכולוגי של האדם. לכאורה נוקטים כפי הדין ואומרים מה שורת ההלכה אם מותר או אסור. ובכל זאת, גם אם נניח שפוסקים לפי מצבו הפסיכולוגכי של האדם, אם כן, אז זה ירגיע אותו יותר מבחינה פסיכולוגית לומר לו שזה מותר כאשר זה מותר.

 

2) מרבינו לכאורה מוכח להפך, שזה דוקא מפני שעבר על איסור תורה שעבר על ב"י וב"י. לצערי לא זכיתי להבין את דבריך משוגג ואנוס שלא ביטלו שבסופו של דבר עברו על איסור תורה (למרות שהם פטורים). לכן אם כדבריך, היה לרמב"ם לומר דבר קל מכך, שאפילו אם ביטל ועבר על איסור דרבנן אסור. ודבר כזה לא קיים בדברי הרמב"ם. לצערי לא זכיתי להבין את דבריך משוגג ואנוס ששכחו לבטל, ואם כדבריך היה לרמב"ם לומר דבר קל יותר: אסור אפילו אם ביטל (שזה איסור דרבנן בלבד) לט..

א) באופן כללי מצות ביעור חמץ מן הבית היא מצוה מדרבנן, ונראה שאין חילוק בין לפני הפסח ובין בתוך הפסח, שהרי חובת בדיקת חמץ היא גם בתוך החג, למי ששכח לבדוק.

 

ב) איך ישתמשו בשיבולת השועל? והלא זה חמץ שעבר עליו הפסח, וכמו שאמרתי, גזירת חכמים אינה רק על חמץ שעבר עליו בבל ייראה ובבל יימצא, וכפי שאסביר שוב לקמן.

 

ג) אתה צודק עקרונית, כי במקרה הזה יש לבער מדרבנן בלי קשר למצבו הפסיכולוגי, אף שיש מקרים שהתחשבו במצבו הפסיכולוגי של אדם בקביעת ההלכה, כמו לדוגמה בעניין הלוחש על המכה או בהיתר להדליק אור ליולדת בשבת, ואפילו היא סומא.

 

ד) לעניין נקודה 2, בהלכה נאמר כך: "חמץ שעבר עליו הפסח, אסור בהניה לעולם; ודבר זה, קנס מדברי סופרים:  מפני שעבר על בל ייראה ובל יימצא, אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה, או באונס -- כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו, עד שייהנה בו אחר הפסח".

 

לכאורה הסיפא של ההלכה לא ברור, שהרי רק חמץ שאדם עבר עליו על ב"י וב"י אסור לאחר הפסח, מדוע הוסיף רבנו את המקרים של שוגג ואנוס? והלא שוגג אינו עובר על ב"י וב"י אם ביטל, מדוע אפוא גזרו עליו? וכן האנוס שכפו עליו לעבור על ב"י וב"י, אין ספק שהוא לא עבר על ב"י וב"י (אנוס רחמנא פטריה), ואף-על-פי-כן גזירת חכמים חלה גם עליו.

 

נמצא, שלאו דווקא חמץ שעבר עליו על ב"י וב"י גזרו עליו חכמים, וזכורני כי במקומות לא מעטים חכמים גזרו ולא חילקו בגזירתם ("לא פלוג רבנן").

 

אגב, יישר כוחך על שאיפתך לברר כל עניין עד תומו!

קיימים שני חיובים . חובת הביטול - מדאורייתא . חובת הביעור- מדרבנן.

ואינם בהכרח תלויים זה בזה. גם אם ביטל לא סרה ממנו חובת הביעור לכן מצינו (פ"ג, ה"ג) שאם חל ארבעה עשר בשבת ואינו יכול לבער יש לו חובת הביטול קודם שש שעות ולמרות שביטל חייב לבער בצאת השבת.

 

כשעברו שש השעות עשאוהו שאינו ברשותו רק לעניין ביטול שאינו מועיל אולם חובת הביעור רובצת עליו כי בכל רגע עובר על ב"י וב"י וברגע שמבער אף שלא ביטל קודם הזמן פוקע ממנו המשך העבירה

 

חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה משני צדדים גם משום קנס למי שעבר במזיד וגם משום גזירה (שמא יניח במכוון) למי ששגג או שכח.

 

חכמים חייבו חובת הביעור גם בשל החשש שמא ימצא גלוסקא ויאכלנה בטעות .

 

(נראה לי שחזרתי במידה רבה על דברי ר' אדיר, אולם אולי יסייעו דברי לענות על תמיהות תלמיד הרמב"ם.)

לכן באשר למקרה שתואר ברישא המסקנות הם:

1. חייב לבער בכל דרך שהיא. גם זריקה לפח אשפה (המאוס) נחשבת כביעור.

2. לא עבר על ב"י וב"י כיון שביטל החמץ קודם שעה שישית.

3. החמץ אם יושאר ייחשב כחמץ שעבר עליו הפסח וייאסר בהנייה.

אפר׳ 24נערך: אפר׳ 24

מרי יאיר, ברוך שובך, מההלכה שהבאת (ג,ג) אין ראיה בהכרח לנדונינו.

ההלכה שם עוסקת במי שבכוונה תחילה השאיר את החמץ שבאופן הזה כדי שהביטול יחול צריך להראות כוונה ממשית - כי אחרת כל אחד 'יבטל' וישאיר את החמ אצלו, וזו תהיה הצגה מושלמת. לעומת זאת אנחנו מדברים על מי שביטל חמץ ומצא אותו בפסח או אחריו, ולגבי זה עלו השאלות הבאות: האם יש לו לבער את זה? האם יש לזה דין של חמץ שעבר עליו הפסח?

 

כעת, גם אם נניח שאכן יש צורך מדרבנן לבער כל חמץ שנמצא בפסח (לצערי עדיין לא ראיתי הוכחה מפורשת לכך בדבריכם), עדיין אין לומר שיש לזה דין חמץ שעבר עליו הפסח, מכיון שהגזירה הייתה והקנס היה במקום של מי שעבר על בל יראה ובל ימצא כמו שמפורש בדברי הרמב"ם, ובמקרה הנדון זה ממש לא המקרה אפילו אם נאמר שיש איסור דרבנן להשאיר חמץ שבוטל וצריך לבער אותו.

 

כמו כן שימו לב לכך שהרמב"ם אפילו בתערובת חמץ ברורה שבן אדם עירב בפסח או קנה בפסח עצמו "לא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח". שני המקרים הם מקרים דרבנן, ולפי דבריכם כאן הוא התיר ושם הוא אסר, למרות שכאן חמור יותר, ולכל הפחות לא גרע משם.

Newest Posts
  • חיפשתי באתר ולא מצאתי התייחסות כלפי כשרות הבשר בארץ, הרב אמנון יצחק במשך 40 שנה בהרצאותיו מדבר על בעיית הכשרות והשחיטה של הבשר, ניסיתי לברר בעצמי עד כמה שידי משגת וגיליתי שיש בעיות לא רק בכשרות אלא גם באחסון הבשר, ולכן באופן אישי הפסקתי לאכול בשר, האם השחיטה בארץ תואמת להלכה?
  • רב מסוים טוען כי החתן צריך לחבוש כובע בטקס החתונה שלו כי מכיוון שהוא כמו מלך לכן כובע הוא כמו הכתר שלו. זה נראה כמו רעיון מעורר מחשבה. אולי נוכל לומר שבקהילה בה אף אחד לא חבוש כובעים בדרך כלל, זה יהיה ייחודי ומיוחד לחתן לעשות זאת - ובכך לציין את מעמדו המלכותי. מה תהיה השקפת הרמב"ם בעניין זה - במיוחד בנסיבות של ימינו?
  • מישהו שאל אותי לאחרונה: האם יש סמכות הלכתית אמינה המתירה - במיוחד לאדם עני - רק מזוזה אחת לכל הבית - כלומר בכניסה לבית?
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!