31 אוג׳ 2018

האיסור "ליהנות מדברי תורה"- דיון

38 תגובות

נערך לאחרונה: מרץ 26

כתב רבינו בהלכות ת"ת: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה: אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.ועוד צוו ואמרו לא תעשם עטרה להתגדל הבם ולא קורדום לחפור בהם. ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות..."

 

השאלה היא למה התכוון הרמב"ם, האם נטילת שכר בעבור דיינות נחשבת גם היא הנאה מדברי תורה או שהיא בכלל מלאכה? או שהאיסור הוא רק לשבת כאברכים בכוללים ולקבל תמיכה על כך? מה לגבי עשרה בטלנים? האם כל 'תפקיד תורני' הוא בכלל איסור זה?

כתבתי בעניין זה מאמרים רבים, ראה לדוגמה: "מדוע התנגד הרמב"ם ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?", להלן הקישורים למאמר: חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה.

לאחרונה הוספתי משהו בעניין זה, "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?".

וכן רמזתי לעניין זה במאמר ושמו: "חשבון נפש נוקב בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?".

אם יהיה לך פנאי תוכל גם לעיין במאמרים: "המלך הוא עירום!", "ותופשי התורה לא ידעוני".

אני מקווה שתמצא שם תשובות לשאלותיך. לצערי העולם הדתי שרוי בחשכה גדולה בנושא זה.

כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים...

31 אוג׳ 2018

אכן, סדרַת המאמרים הראשונה מקיפה את הנושא וממצה אותו לדעת רבינו. לא ידעתי על קיום סדרה זו. האתר שלך פורה מאוד ומעניין. ייש"כ.

האם התייחסת למה שכתב רבינו בהלכות תלמוד תורה (ו, י):

"תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך, ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים, וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא, וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו."

 

ההלכה הזאת לכאורה סותרת כביכול את כל ההלכה שכתב באחד מהפרקים הקודמים (ג,י) נגד ההנאה מדברי תורה, ואילו כאן יש רשימה של דברים הגורמים ליהנות מדברי תורה, ואין לך הנאה מדברי תורה יותר מאלה. אולי יש לחלק בין מעשה אקטיבי לפאסיבי?

 

מה ההסבר לכך לדעתך?

 

א) העניין הראשון ברור, תלמידי חכמים אינם יוצאים לעבודות בניין וחפירה בפרויקטים לאומיים כדי שלא יתבזו. כלומר, אין הנאתם מדברי תורה נועדה לטובת עצמם אלא כדי שלא יתבזו - כי בזיונם הוא בזיון התורה. ורק עבודות בניין וחפירה של פרויקטים לאומיים הן בגדר ביזיון.

 

ב) איני יודע מה היו המסים הללו, ומדוע חכמים פטרו את תלמידי החכמים דווקא מהם, ובכל שאר המסים חייבו את תלמידי החכמים ככל בני האדם. ואולי היה מקובל בימי קדם לפטור שכבות מסוימות באוכלוסיה ממסים אלה (כגון המשכילים או בעלי המעלה), והפטור מהם היה בגדר כבוד תורה.

 

ג) מהעניין השלישי עולה ראיה נוספת לדברי רבנו, שהרי לפיו תלמידי החכמים היו בעלי מלאכה, והיו מהם סוחרים -- ואפשרו להם למכור את סחורתם בשוק או בבית הדין, לא כדי שייהנו מדברי תורה, אלא כדי שלא יתכלה זמנם שהוא יקר מפז ומפנינים.

באמת לא זכיתי להבין מה כתבת בסעיף ב.

המיסים האלו מדברים על כל המיסים הרגילים שמשלמים. לפי זה כל תלמיד חכם בזמנינו לא אמור לשלם מיסים והציבור צריך לשאת בעול הזה. וזה לשון רבינו:

 

 

"תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ, ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך, ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים, וכן אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה ואין מניחים אחד מבני השוק למכור עד שימכור הוא, וכן אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו."

 

הם פטורים ממיסים באופן כללי ולא ממשהו שהיה בעבר.

בזמנינו המדינה מספקת שמירה, עיריה ותיקון השערים והתברואה וכו'.

 

אתה צודק, בוא נעיין יחדיו שוב בעניין זה.

 

רבנו כותב בפירושו למשנה אבות (ד, ז):

 

"אבל הדבר שהתירתו תורה לתלמידי חכמים הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו [של מתעסק] אם ירצה. והעושה כן יש לו שכר על כך, וזהו 'מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים' [פסחים נג ע"ב]. וכן למכור סחורתם תחילה לכל הנמכרים, ומוסרים להם המכירה הראשונה בשוק בהכרח, כל אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן והמעשרות ללוי כפי שבא בקבלה, כי שתי הפעולות הללו עושים אותם לפעמים הסוחרים זה עם זה דרך כבוד ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם הארץ שמכבדין אותו.

 

וכן פטרה התורה את כל תלמידי חכמים מכל החובות הממשלתיות כגון המגביות והארנוניות ומסים המיוחדים על האדם והוא הנקרא כסף גולגולתא ומשלמים אותם עליהם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה התלמיד חכמים בעל ממון רב אינו חייב כלום מכל זה. וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ"ל לאיש שהיה בספרד שהיה לו גנות וכרמים ששיווים אלפי דינרים והורה לפטרו מלגבות ממנו מפני שהוא תלמיד חכמים, ואף-על-פי שהיה פורע באותה המגבית העני שבישראל, וזה דין תורני [...] וכן כל כיוצא בזה".

 

ברם, ב"משנה תורה" הלכות שכנים (ו, ו), פוסק רבנו כך:

 

"כל הדברים שצריכים לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר אפילו מן היתומים, חוץ מתלמידי חכמים. שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתיקון הדרכים והרחובות אפילו מן החכמים. ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמם לא ייצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך ת"ח להזדלזל בפני עמי הארץ".

 

א) רבנו מדגיש כי "מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים" והעדפת מכירת סחורתם בשוק, נועדה לתת כבוד לתלמידי חכמים: "כי שתי הפעולות הללו עושים אותם לפעמים הסוחרים זה עם זה דרך כבוד ואף-על-פי שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם הארץ שמכבדין אותו".

 

ב) מהלכה זו למדנו טעם נוסף: "שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן", וזה כנראה הטעם הרעיוני שבסיס כל ההקלות שבהלכות תלמוד תורה בעניין הפטור מבניין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיו"ב. ואני מניח שזהו גם הטעם שהם פטורים מתשורת המלך, שאין להם מלך כי אם מלכו של עולם.

 

ג) בעניין המסים, לכאורה הם פטורים מכל המסים, אך בהלכות שכנים נאמר שגובים גם מהם לתיקון הדרכים והרחובות. ולכן נראה לי שיש לחלק, שכל מסים שנועדים לתחזוקה ישירה ושוטפת של העיר - ניתן לגבות מהם, וכל שאר המסים - יש לפטרן.

 

ההסבר היחיד שעולה כרגע בדעתי לפטור תלמידי חכמים ממסים, הוא משום כבודם, וכמו שראינו בסעיף א, שיש לתלמידי חכמים זכויות מסוימות אשר ניתנות להם משום כבוד תורה. ואולי גם כאן זהו עיקר הטעם, שאין מטרידים תלמידי חכמים ואין רודפים אחריהם ליטול מהם מסים.

 

כמו כן, אני משער שגביית המסים בימי קדם בכלל וגם בתקופת חכמי התלמוד, הייתה גולשת לעתים קרובות לגבייה שנעשית בחוסר כבוד או אפילו בכפייה ובהכאה בשוטים. ולמיטב זיכרוני יחס חכמי התלמוד למוכסים מעלה את הרושם שהם היו בדרך כלל אנשים אלימים ומסוכנים או נוכלים.

יפה כתבת. יישר כוח.

 

ועדיין השאלה על ההנאה מדברי תורה מהדהדת בחלל.

 

יתירה מכך, בכל הנושא של כבוד החכמים והתורה, אני מתקשה מכיון שהרמב"ם בעצמו כתב רשימה של תנאים שהיו בעלי מלאכה, והנה לפי מה שכתב רבינו בהלכות סנהדרין (כה, ד):

"כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה כדי שלא יתבזה בפניהם, אם המלאכה ברבים אסורה עליו קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסת עמי הארץ ובסעודת מרעות, אוי להם לאותן הדיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה שבזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר וגרמו רעה להן ולבני בניהם בעולם הזה ולעולם הבא. "

 

 

  1. האם ההלכה של פרנס כוללת בתוכה תפקיד תורני?

  2. איך נקבע מי הם חכמי ישראל? (רק להזכיר שבתקופת בית שני נקנו ונמכרו תפקידים בבית המקדש)

  3. איך ממונה "מרא דאתרא"? אם פרנסי העיר ממנים אותו, האם ייתכן שיהיו פחות מבוזים ממנו? (אם פרנס אסור להתבזות על אחת כמה וכמה תלמיד חכם)

  4. הטענה העיקרית היום היא שאסור להתבזות בפני עם הארץ ולכן לא עוסקים במלאכה. ומסתמכים על בסיס ההלכה כאן. אבל למעשה מכאן מוכח להפך, שמי שלא נתנה פרנס לא צריך לחוש לכך. אבל עדיין זה לכאורה תמוה שפרנס לא יתבזה אבל תלמיד חכם יתבזה.

א) פרנס לפי הבנתי הוא חכם שקיבל מינוי שיש בו שררה על הציבור, דומני שתפקיד הנשיא ואב-בית-דין הם תפקידים מסוג זה. לאלה אסור לעשות מלאכה בפני שלושה, כלומר לעבוד בחוץ לעיני הרואים. ברם, רוב בעלי המלאכה אינם עובדים בחוץ (גננים, סבלים, פועלים וכיו"ב), אלא עובדים בסדנה או בבית המלאכה שלהם. ואם הם עוסקים בסחורה אז בכלל אין בעיה כי אין זו בגדר מלאכה שעשייתה לאדם שיש לו שררה נחשבת לו כביזיון.

 

ב) יש לשים לב, המלאכה אינה ביזיון חלילה לאדם שאין לו שררה, אלא כבודו של האדם לעבוד לפרנסתו. אולם, אותם אנשים אשר יש להם שררה על הציבור, צריכים להיות מורמים מעט מן העם, כדי שדבריהם יתקבלו וכדי שישמעו להוראותיהם. כי כאשר רואה האדם הפשוט את הנשיא נושא עמו קורות או חופר עמו שוחות, יראה אותו כאילו הוא בדרגה אחת ובמעלה אחת עמו, ועלול להקל ולזלזל בו.

 

ראה עוד את דברי מָרי על כך במאמרו: "היש מצוה מן התורה להיות עניו?" (כתבים א, עמ' 24):

ג) נראה לי שלא היה "מינוי" לתפקיד "מרא דאתרא" ולא היה שום מינוי תורני בתקופת התלמוד למעט נשיא ואב-בית-דין, בהסכמת הסנהדרין ובהכרעתם. אלא אדם היה נחשב לאחד מ"חכמי ישראל" לאור פעילותו וחכמתו, כלומר פעילותו ועזרתו לקהילה בהדרכה ובחכמה במשך שנים רבות, היו מקנים לו באופן טבעי מעמד של "חכם" או "מרא דאתרא".

 

ראה עוד על כך במאמרו של מָרי "הליכות עולם" (כתבים ב, עמ' 924):

 

 

 

אלה דברים מתקבלים על הדעת.

בכל אופן, אשמח אם תתייחס לדברים הבאים שכתב רבינו בהלכות יסודי התורה ה,יא (ואולי כדאי גם שתוסיף את ההתייחסות במאמריך על ההנאה מדברי תורה):

" ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין"

אם כך הוא אמור להיראות, זאת אומרת שאסור לראות אותו עוסק במלאכה, וזה לכאורה סותר את דבריו הקודמים כביכול.

 

אולי בשאלתך טמונה התשובה, שהרי רבנו כותב "ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין", על מה נאמרו מלים אלה אם לא בעיקר על משאו ומתנו של אדם עם הציבור? וברור לפי עניות דעתי שכוונתו שייראה תמיד עוסק בתורה וכו' בזמנים שאינו עסוק בהם במלאכה המפרנסת אותו, וכמו שנהגו חכמי התלמוד.

 

בקרוב אפרסם מאמר על נטילת כסף בעבור פסיקת דינים, ושם יתבהר ויתלבן עוד נושא זה.

ינו׳ 10נערך: ינו׳ 10

יבוא הטוען ויטען שיש לפנינו כוונת רבינו במה שכתב "ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין" ואין בכך דבר על מלאכה:

 

(דעות א,ה):

"ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו."

 

הערה חשובה: מבחינתי אין ספק למה הרמב"ם התכוון, אבל ציינתי את הקטע הזה כמו קודמו, למרות שאין לי ספק שאתה מכיר את שניהם, וזאת רק כדי שתהיה עירני לקושי העולה מהם כביכול ושתכתוב עליהם ותזכיר אותם במאמריך היפים, כדי שלא יחשבו שהם 'גילו את אמריקה' ויטעו בכך.

אין שום בעיה, כי "לפנים משורת הדין" נאמר גם ואולי בעיקר על המידות שבין אדם לחברו.

ינו׳ 13נערך: ינו׳ 13

אם כך השאלה חזרה למקומה.

" ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין" אם כך הוא אמור להיראות, זאת אומרת שאסור לראות אותו עוסק במלאכה, וזה לכאורה סותר את דבריו הקודמים כביכול. מעיון בתגובות הקודמות לא הבנתי איך פתרת את זה לנבוכים.

 

ובכלל, אני עדיין מתקשה בנושא של הפרנס (שבכללו הדיין הממונה) על הציבור שמותר לו לקחת שכר בטלה בלבד וצריך לעסוק במלאכה ומצד שני אסור לו לעסוק במלאכה לפני שלושה. אם הוא צורף למשל בשוק אסור לו לעבוד שם? או אם הוא בנאי או שואב מים או נפח אז זו התבזות בשבילו בתור דיין או שמותר לו לעשות כך?

 

בהלכות סנהדרין (כג,ה) כתב רבינו:

"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה כגון זה מותר."

 

 

א) לפנים משורת הדין: כאשר הוא עושה מלאכה לחברו או נושא ונותן עמו בענייני מסחר - ינהג עמו ביושר ובאמונה ולפנים משורת הדין, פשוט ביותר.

 

ב) לא התירו לפרנס ליטול שכר בטלה רק לדיין.

 

ג) אם הוא צורף בשוק מותר לו לעשות מלאכתו, כי הוא עושה את מלאכתו בצנעה בתוך חנותו.

 

ד) לאדם בעל משרה אסור לעבוד בעבודות ציבוריות שנעשות בפרהסיא (ואפילו אם אין שם עשרה), כדי שבני אדם לא יקלו בו. שהרי הוא זקוק שהם יישָּמעו לו וייראו מפניו, ואיך יהיה כן והוא נושא עמם קורות או שואב עמם מים?

 

ה) דיין אינו משרה ציבורית, ולכן אין שום בעיה שדיין יהיה בנאי או שואב מים.

משנה מגילה (א,ג)

איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנים פחות מכאן הרי זה כפר.

רבינו בפיה"מ שם:

"עשרה בטלנין, הוא שיהא בבית הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה אלא צרכי הצבור והקריאה בתורה והשקידה על בית הכנסת. "

 

מי אמור לממן אותם?

פבר׳ 17נערך: פבר׳ 20

ממה שאני זוכר שהוא מפרש במקום אחר שזה אנשים שתמיד מזומנים ומוכנים לבוא לבית כנסת , לא שאין להם מלאכה.

 

רבנו פוסק בהלכות מגילה וחנוכה (א, ח): "וכל עיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית הכנסת לצרכי הציבור, הרי היא ככפר ומקדימין וקוראין ביום הכניסה". כפי שנראה מתשובת רבנו לקמן, עשרה בטלנין הם:

1) תלמידי חכמים בעלי מלאכה שמזומנין לצרכי הציבור בכל עת.

2) והם גם תלמידי חכמים ותיקים שתלמידם כבר ערוך בפיהם.

 

והנה לשון רבנו בתשובתו:

 

מרץ 26נערך: מרץ 27

בהמשך למה שהעתקת בשם תשובת הרמב"ם, מרבינו אברהם בן הרמב"ם משתמע אחרת לכאורה בשם אביו. בהנחה שזה נכתב זמן רב אחרי פטירת אביו, זאת אומרת של היה לו מידע אחר על דעתו של הרמב"ם ומשתמע שהוא לא סבור שהוא חולק על אביו, לא כך? אם כן, זה יוצר כר אחיזה נוח ונרחב לכל אלה המעויינים להתפרנס מדברי תורה.

 

"(א) וממה שצריך אתה לדעת גם כן שבהנהגת קהלות ישראל חובה לבחור מהן אנשים יראי שמים, מתרחקים מדבר עברה,פורשים מחיי העולם הזה, חפצים בחיי העולם הבא, מתבודדים תמיד בבית הכנסת לתלמוד תורה ולהתפנות לעבודת ה', מתעסקים בעניין החשוב הדתי הזה במקום עסקי העולם הזה. ויש לכלכל אותם בצורכיהם כפי שהוא יתעלה ציווה לעשות למען הכהנים והלויים.

(ב) ואלו הם שהחכמים ז"ל קוראים להם 'בטלנים שלבית הכנסת'. במשנת מגלה (א, ג) כתוב: איזו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנין, פחות מיכן הרי זו כפר'. ובתלמוד גם כן: 'כל כרך שאין בו עשרה בטלנים שלבית הכנסת נדון ככפר'.וכבר טענו מקצת המפרשים, שהכוונה בעשרת הבטלנים הללו לדיינים, לסופרים, לחזן הכנסת, למלמד תינוקות וכיוצא בהם. וזאת הייתה דעתו של אבא מארי זצ"ל גם כן בראשונה. אחר כך חזר בו ממנה. והוא ז"ל כראוי חזר בו ממנה, כי אין חובה לחזן ולדיין וכיוצא בהם להיות ללא עיסוק כלל ולא ששניהם ישהו בבית הכנסת, כך שיקראו להם 'בטלנים שלבית הכנסת'. ולפיכך תיקן ז"ל את פירושו עליהם בפירוש המשנה, על-ידי שאמר: 'עשרה בטלנים, היינו, שיהיו בבית הכנסת עשרה אנשים, שאין להם שום מלאכה אלא ענייני הציבור ותלמוד תורה ולהישאר בבית הכנסת'.

(ג) מקדש מעט ראוי שיהיו בו עובדי ה' מתבודדים, כפי שהיו אנשי מעמד. וכשם שצריכים לדאוג למ נות דיינים, שישפטו את הבריות על-פי דיני התורה במשאים ומתנים שלהם בענייני העולם הזה, כך צריכים לדאוג למ נות את האנשים הללו, כדי שכל מבקש ייי יימשך אליהם ויתדמה להם, לשם תקנת עבודת ה' בישראל.1 (רבינו אברהם בן הרמב"ם, "המספיק לעובדי ה'"- ראה כאן עמ' 16)

 

מה ההבדל בין הנ"ל לבין 'אברכים' שמקבלים משכורת מהכולל? מדוע זה לא נקרא ליהנות מדברי תורה?

 

באופן מעניין, לרבינו אברהם אין כל התייחסות לצרכי הציבור כאן.

 

 

--

תוספת עריכה:

 

כמו כן, בהתייחס לאמירה "ויש לכלכל אותם בצורכיהם כפי שהוא יתעלה ציווה לעשות למען הכהנים והלויים. " (בתקווה שהתרגום נכון...)

היכן ציווה לכלכל את הכהנים והלווים בצרכיהם, האם כהנים ולוויים לא אמורים לעסוק במלאכה בזמן שיש בית מקדש?

 

הלכות שמיטה ויובל (יג, יג):

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל וּבְבִזָּתָהּ עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את יי ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל' [דברים לג, י]. ולפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: 'בָּרֵךְ יי חֵילוֹ' [שם, יא]. והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר: 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ' [במדבר יח, כ]. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעבדו לדעת את יי, והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קֹדש-קדשים, ויהיה חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים. הרי דוד אומר: 'ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' [תהלים טז, ה]".

 

האם יש כאן רמז לדברי רבינו אברהם?

@תלמיד־הרמב"ם

 

נראה ברור שלא, כי בדברי רבנו יש הבטחה שה' יהיה בעזרו וימלא את כל מחסורו של האדם ההולך בדרכי מישרים וחפץ בקרבת אלהים, ולכן רבנו חותם את דבריו בפסוק מתהלים (טז, ה): "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי". לעומת זאת, מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם עולה הצדקה מפורשת לקיום כוללים, דבר שרבנו נלחם בו בכל כוחו בעקבי חכמי התלמוד.

 

ואין מה להתפלא על ר' אברהם בן הרמב"ם, שהרי גם תלמידיו של רבנו בימינו מצדיקים זאת, ואפילו מָרי בכבודו ובעצמו מצדיק זאת משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וכבר ביארתי במאמריי שאין לתירוץ זה שום יסוד, ולא ניתן לעבור על חילול ה' ולכבות את מאור הדת בשום תירוץ שבעולם.

 

כמו כן, כדי לסתור את דברי רבנו המפורשים והחריפים במקומות רבים נגד לקיחת כסף בעבור לימוד תורה ופסיקת דינים, יש צורך שיתגלו תשובות מפורשות של רבנו שבהם יחזור בו ויבטל את דבריו הראשונים באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים, וגם יסביר מחדש את כל מאמרי המשנה והתלמוד המפורשים אשר מתנגדים באופן נחרץ לעשיית התורה כלי לפרנסה, ואף תולים זאת במצות לא תעשה מן התורה של חילול ה'.

בעקבות קריאת מאמרך "חינוך הילדים וחינוך האדם לפי הרמב"ם", נחשפתי למספר מקורות נוספים בנושא.

הזכרת שם את דברי רבינו בהקדמה לפרק חלק שבו הוא מסביר את השלבים לחינוך הקטן, ובשלב האחרון בחינוך בחור כנראה, הוא כותב:

"וכאשר יהיה בעל הכרה יותר, וייקל בעיניו גם דבר זה, ויידע שהוא דבר פְּחוּת ערך, משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה, ואומרים לו: 'למד כדי שתהיה רב ודיין, יכבדוּךָ בני אדם ויעמדו מפניך, ויקַיימוּ דבריך, ויגדל שִׁמְךָ בחייך ואחר מותך כמו פלוני ופלוני', ואז ילמד וישתדל כדי להשיג את אותה המעלה, ותהיה התכלית אצלו שיכבדוהו בני אדם וִינַשְּׂאוּהוּ וישבחוהו".

 

כשקראתי את זה למען האמת נדהמתי לחשוב שכתב את זה רבינו. לכאורה איך אפשר לחנך נער / בחור במחשבה כזאת? זו בדיוק השיטה הליטאית זכת השכל שתוצאותיה ידועות. למה לא לחנך אותו ללמוד לשמהּ? השיטה הזאת נראית לי סותרת לכאורה את שיטת רבינו בחינוך.

 

מאוחר יותר קראתי את מה שכתבת בסעיף ה' בדבריך שם, ואז נחה דעתי:

"בהמשך דבריו שם רבנו מבאר, כי ביחס לאדם הבוגר, כל הפרסים למיניהם אינם האידיאל אלא כורח המציאות, וכֹה דבריו: "וכל זה מגונה [=הענקת הפרסים לסוגיהם], אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת האדם שעושה תכלית הלימוד דבר אחר חוץ מן הלימוד, ויאמר [=האדם שואל את עצמו:] 'מדוע לומד אני את הלימוד הזה?', [שהרי הוא אינו לומדו לדעת הרמב"ם] אלא כדי להשיג בו הזיה באמת [=כל הפרסים אינם אלא הזיה שהרי אינם אלא מטרות מְדוּמּוֹת]. וזהו אצל חכמים 'שלא לשמה', כלומר שהוא מקיים את המצוות ועושה אותן, ולומד ומשתדל, לא למען אותו הדבר עצמו, אלא למען דבר אחֵר.

והזהירונו חכמים עליהם השלום מזה ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד לא שיכבדוהו בני אדם, ולא רכישת ממון, ואַל יעשה תורת ה' פרנסה, ואַל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד [=ידיעת ה'], וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן".".

 

מהנ"ל אפשר אולי להסיק שלרמב"ם אין זו דרך מומלצת אלא דרך מותרת.

 

---

בלי קשר ישיר להנ"ל, מכיון שלמיטב זכרוני זה לא נזכר עדיין באשכול זה, מצאתי לנכון להזכיר כאן גם את הציטוט הבא ממה שכתבת:

"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה, והכחישו את האמת, והִנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים[=פסיקת דינים], והלימוד [=לימוד התורה], ונִתלו בראיות קלושות" (פירוש המשנה, נדרים ד, ג).

לפי מה שאני הבנתי מהרמב"ם בהקדמה לפרק חלק זה שחינוך ככה לילדים(המשל שהרמב"ם מביא בהתחלה) הוא מותר אך הוא מגונה ,כלומר לא הדרך הנכונה לגדל ילד.

@תלמיד־הרמב"ם @ויהונתן בורוב

 

אין צורך לומר שאם הילד-הנער-הבחור כבר ברמה שכלית שהוא מסוגל ללמוד מאהבה - לית מאן דפליג שאין צורך ואף לא רצוי להציע לו פרסים. ברם, ילדים-נערים-בחורים כאלה הם בגדר מתנת שמים נדירה מאד, ואם אדם זכה לבן כזה, עליו להודות להלל לשבח לפאר לרומם לה' יתעלה בכל עת שהוא קם בבוקר והולך לישון בלילה...

 

ואני מאחל לכם שתזכו ואזכה עמכם, פורים לשמחה ולששון!

טען תגובות נוספות

הלכות סנהדרין ב,ז:

בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמור, וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען, ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו, יראי אלהים כמשמעו, שונאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו, אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול. "

Newest Posts
  • לאחרונה שאלתי את השאלה הבאה על ידי חבר - אני כותב את השאלה הכי טוב שאני זוכר אותה: "אני יוצא כרגע עם אישה שיש לה דעות מונוטאיסטיות טהורות מאוד - נקייה מכל קבלה ומיסטיקה וכו'. יצאתי עם נשים כבר כמה שנים וזו הפעם הראשונה שפגשתי אישה שיש לה רעיונות מונוטאיסטיים נקיים כמו שלי, ותואמת אותי גם בכל כך הרבה תחומים אחרים - היהדות שלנו ויעדי החיים והאישיות שלנו נראים מאוד תואמים. אבל היא לא מתלבשת בצורה צנועה, והיא התעקשה שהיא לא מוכנה להתפשר על בגדיה ושיערה. מצד שני יצאתי עם נשים שמתלבשות בצניעות רבה, אך היהדות שלהן מלאה בקבלה ומיסטיקה וכו '. מה עלי לעשות מעתה? מצד אחד ברור שאני רוצה להתחתן עם אישה שיש לה דעות מונוטאיסטיות נכונות, אבל אני חושש שאם היא נוחה להתלבש סביב גברים אחרים בבגדים לא צנועים - והיא נוחה בכך לפרסם את גופה לגברים אחרים מלבד בעלה, אז יש סיכוי גבוה יותר שהיא תהיה לא נאמנת לי בעתיד. וגם אם היא תמיד נאמנה, זה ממש מפריע לי שנוח לה שגברים אחרים מסתכלים עליה ככה, ושהיא אכן רוצה שגברים אחרים יסתכלו עליה ככה. מה עלי לעשות? האם עלי לחזור לצאת עם הנשים הצנועות יותר שיש להן אמונות אליליות, אך צנועות בהרבה - ככל שהן אינן מפרסמות את גופן באופן פומבי לגברים שאינם בעליהן, ויש פחות סיכוי שנשים מסוג זה יהיו לא נאמנות בעתיד, ובנוסף אני לא אצטרך לחיות עם הסערה המתמדת הזו שאשתי שמחה שגברים אחרים יסתכלו עליה בתאווה; האם אני חוזר לצאת עם נשים כאלה, או שאני צריך להמשיך לצאת עם האישה הנוכחית הזו אם כי יש לי שני החששות העצומים האלה כלפיה, שאין לי עם הנשים הצנועות? אם לאחר כל המאמצים היא אכן מסרבת להסכים להתלבש בצניעות ולכסות את שיערה, מה עלי לעשות? ואם היא מוכנה להתלבש בצניעות ולכסות את שערה, אך לא מכיוון שהיא מאמינה בצניעות נשית אלא רק מכיוון שהיא עושה את זה בשבילי, האם אני עדיין צריך לדאוג שהפנימיות החילונית שלה - אפילו כשהיא צנועה מבחינה חיצונית - פירושה שאני צריך לדאוג יותר מהאפשרות לחוסר האמינות שלה בעתיד, מאשר הייתי צריך לדאוג אם אחזור לצאת עם סוג הנשים הקבליות המיסטיות הצנועות הרגילות שיצאתי בהן עד עכשיו? מה הרמב"ם היה אומר לי לעשות אם הייתי שואל אותו את כל השאלות האלה?"
  • בראשׁית יט' כו: וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח רלבג - ביאור המילות: "ותהי נציב מלח – רוצה לומר, שארץ סדום ועמורה היתה כמו נציב גדול ממלח , כי מחוזק השרפה התחדש שם מלח, כאומרו: ׳גפרית וָמלח שׂרֵפה כל ארצהּ׳ ( דברים כט, כב ). וראוי שתדע כי מהארץ הנשרפת יתחדש המלח, כמו שהתבאר בספר האותות. ולא זכר מה שקרה לאשתו בהביטהּ מאחריו, להִשָּׁעֲנוֹ על מה שזכר המלאך (יז) שיקרה לו אם יביט אחריו. ועוד, שכבר זכר אחר זה (ל) שכבר עלה לוט מצוער וישב בהר הוא ושתי בנותיו, וזה ראיה שכבר מתה אשתו." 1) מבחינה לשונית, הפרשנות של רלב"ג כאן נראית לגיטימית לחלוטין. 2) בנוסף, זה גם מעניק להסיפור הבנה טבעית יותר. 3) האם הרמב"ם יסכים לפרשנותו של רלב"ג כאן?
  • נשאלתי שאלה זו היום: "מדוע אברהם התחנן באלוהים להציל את צדיקי הסדום ממוות, אך הוא לא עשה זאת כאשר אלוהים ציווה עליו להקריב את בנו?"
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!