מאי 12

הטפח נמדד על פי הטפח או על פי אגודלים בלבד?

11 תגובות

נערך לאחרונה: מאי 12

1) האם לפי הרמב"ם הטפח נמדד על פי טפח (=אצבעות היד) או על פי ארבע אגודלים בלבד ואין שום משמעות לטפח במובנו המוכר (היצמדות של ארבעת אצבעות היד), או שאפשר גם וגם?

 

2) האם משערים באמות שוחקות ודחוקות "זה וזה להחמיר" דוקא בשבת, סוכה וכלאים? אם כן, מדוע דוקא שם, הרי ספק דאורייתא אמור להיות בכל מקום אחר גם כן, אז מה ההבדל?

 

מקורות לעיון: משנה תורה שבת יז, לו. ומ"מ שם. פירוש המשניות עירובין, א,א.

לא מצאתי בדברי רבנו שיעור טפח בארבע אצבעות היד, לעומת זאת מצאתי ששיעור ארבע גודלים הוא שיעור חמש אצבעות מהאצבע הסמוכה לגודל. וכן כותב רבנו בפירושו לכלאים (ו, ו): "ושיעור טפח הנזכר בכל המשנה והתלמוד ובו משערין תמיד הוא ארבע אצבעות בגודל היד, או חמש באצבע הסמוכה לגודל, ושני השיעורין שווין".

 

לכאורה הוא הדין בכל מקום שיש צורך לעשות מדידות לעניין איסור והיתר, ורובם הגדול והמכריע של עניינים אלה נמצאים בהלכות שבת ועירובין, סוכה וכלאיים.

יישר כוחך.

אשמח לדעת אם עיינת במקור בפיה"מ עירובין שאליו ציינתי.

כן, בפיהמ"ש עירובין (א, א) רבנו מבאר מהו טפח מצומצם:

 

"ועניין מצומצם, שיהו אצבעות ידך דחוקות זו לזו בעת שתשער ששת הטפחים ותלחצם עד כמה שתוכל. ושאינו מצומצם, הוא היפך זה, והוא שתשאיר אצבעות ידך סמוכות זו לזו בלי לחץ אלא ייכנס האור ביניהם. וזכור כלל זה" וכו'.

 

ונראה שאין כוונתו לשער בארבע אצבעות היד, שהרי הוא פוסק שמשערין בגודל, אלא נראה שכוונתו, כאשר האדם משער בגודל ומניח את גודליו זה אחר זה כדי לשער, יעשה זאת בצמצום בכל מקום שדרשו חז"ל טפח מצומצם.

 

"ועניין מצומצם, שיהו אצבעות ידך דחוקות זו לזו בעת שתשער ששת הטפחים ותלחצם עד כמה שתוכל. ושאינו מצומצם, הוא היפך זה, והוא שתשאיר אצבעות ידך סמוכות זו לזו בלי לחץ אלא ייכנס האור ביניהם. וזכור כלל זה" וכו'."

 

כמה אצבעות ביד? (שים לב להבחנה בין ידך וידיך)

אני מבין, ניתן גם לפרש שזו הייתה משנה ראשונה וחזר בו, אך דומני שאפשר לפרש בדוחק גם כפי שאמרתי. כך או כך, ההלכה שנפסקה לבסוף ברורה.

לא זכיתי להבין למה מוכרחים ליצור קושי נגד המציאות בכל הדורות. הטפח הוא טפח (=כף היד). וכשמשערים על פי אצבע בלבד אז משערים בעבה.

מחילה אך יש משהו שאיני מבין, איך הטפח הוא כף היד, כאשר רבנו פוסק במפורש שטפח הוא ארבעה גודלים או חמש אצבעות? כלומר, איך יהיה הטפח מורכב מזרת, קמיצה, אמה, ואצבע? והלא הטפח הוא או ארבעה גודלים או חמש אצבעות?

אינך צריך לשאול אותי על פירוש המילה, הדבר מפורסם מה פירוש המילה טפח. והרמב"ם בעצמו כותב את זה בפירוש המשניות (לא זוכר כעת היכן, מאוחר יותר אשתדל לחפש). רבינו בציטוט שהזכרת מתייחס למאמר התלמודי (מנחות מא: וראה רי"ף) המספק יחסים באצבעות למדידת טפח, למדוד טפח בארבעה גודלים או חמש אצבעות או בשש זרתות. כל זה אינו פוגם במאום בשיעור טפח שהוא טפח בדיוק כשם שכזית הוא כזית וכביצה הוא כביצה (ואנחנו לא אומרים שמשערים לפי גרוגרות למרות שחז"ל סיפקו לנו מידע על היחס ביניהם 3:1). כנ"ל לגבי המידה אמה שהיא כאורך אמה, וחז"ל סיפקו את המידע על היחס שבין הטפח לאמה (6:1).

דבר הרמב"ם בפירוש המילה טפח: "כף היד ששמה טפח" (עדויות ד, ו)

כדי לקרב בין העמדות של שניכם ומתוך בחינה של שלל המקורות שהובאו לעיל, נראה לי שאין סתירה או מחלוקת. כשמדובר על ארבעה גודלין זהו במבט על באגודל שהוא רחב יותר משאר אצבעות ולכן ארבעה גודלין שווים ברחבם לחמש אצבעות . כף היד שהיא טפח ביאורו כאשר מאגרפים את כף היד ואז הגודל צמוד לשאר ארבע האצבעות אבל הוא על צידו והצדודית של צרה יותר מרחבו ואז האגרוף בחלקו הקדמי כולל את חמש האצבעות ורחבו הכללי הוא טפח. נמצא שטפח= כף יד מאוגרפת= חמש אצבעות=ארבעה גודלין.

מצאתי שני מקורות בפירוש המשנה שעוסקים בשיעור טפח:

 

"שיעור טפח הנזכר בכל המשנה והתלמוד ובו משערין תמיד הוא ארבע אצבעות בגודל היד, או חמש באצבע הסמוכה לגודל, ושני השיעורין שווין, וכל זה מפורש בלשון התלמוד" (כלאים ו, ו).

 

"ופירוש טופח שמלחלח את כף היד ששמה טפח" (עדיות ד, ו).

 

נֶאמר אפוא שכף היד שמה טפח. ונראה, כי שיעור טפח המדויק הוא כפי שרבנו אומר בכלאים, והוא שיעור הקרוב לשיעור כף היד, אך אין מודדים בו כאשר רוצים לדייק את השיעור.

Newest Posts
  • כתלמידי הרמב"ם מה צריכה להיות הגישה שלנו לשפת היידיש? 1) זה נכון ששפה זו הייתה ועודנה שפת האם והשפה העיקרית של לימוד בעל-פה של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים, אבל זה גם נכון שכשיהודים בתקופת התנ"ך והחז"ל דיברו בדרך כלל בעברית ובארמית הם השתמשו בלשונות האלה לכל מיני התנהגות חוטאת. עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 2) בנוסף, הזוהר ורבים מכתבי האריזול הם בארמית, וכתבים קבליים וחסידיים רבים נכתבים בעברית; עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 3) יתר על כן, אנו יודעים גם כי הרמב"ם כותב בהערותיו על פִּיוּטִיוּת בחתונות שמה שחשוב אינו השפה הספציפית אלא התוכן. 4) כנקודה נוספת, הרמב"ם קובע כי מותר לכתוב ספר תורה ביוונית עתיקה, והוא אומר את זה אף על פי שזו הייתה שפתו של עם יווני קדום שעסק ברשימת רעות אינסופית. אולי נראה שגם זה מרמז כי אין לגנות ולהשליך את יידיש רק משום ואע"פ שזו השפה הייתה ועודנה שפת האם של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים - ושבאמצעותה הם עסקו בעל-פה, והפיצו בעל-פה, את הרעל האלילי שלהם, כפי שהם ממשיכים לעשות כיום.
  • כשמשהו טוב קורה, נהוג לרבים בימינו להכריז 'ישתבח שמו!' 1) האם זה תרגול טוב? 2) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל בו השתמשו אנשים בתימן? 3) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל שהרמב"ם מייעץ לנו להשתמש בו?
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!